שעת לילה מאוחרת בנתניה. איליה סוקולוב, בלוגר הרפתקן וחובב מקומות נטושים, הזמין אותי להצטרף אליו להצצה יוצאת דופן - ביקור נדיר ומסקרן בקולנוע השרון הנטוש בעיר. אנחנו מסתובבים סביב המבנה הנטוש, מחפשים דרך או פרצה כדי לעבור מעל הגדר הגבוהה שמקיפה אותו. זהו שטח פרטי, והחושך שמסביב - כך אנחנו מקווים - יסייע לנו למשוך כמה שפחות תשומת לב מצד העוברים ושבים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למרות העלטה שמסביב אנחנו מצליחים להבחין בעקבות הסימנים של דרי הרחוב שמתגוררים במבנה, וכך מתגלה בפנינו גם ציר תנועה שמוביל אותנו לתוך השטח הנטוש. אנחנו מטפסים על החומה. נשימה עמוקה, קפיצה פנימה ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך אזור דמדומים מסוכן ללא חוק, שמתגלה תוך זמן קצר כחצר האחורית של המבנה. אור הפנסים מאפשר לנו לזהות פעם נוספת את הסימנים הרבים לפעילותם של ההומלסים השוכנים במקום.
אסף קמר מבקר בבית קולנוע נטוש
(כתב: אסף קמר, צילום: ניצן דרור)
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
סוקולוב הנרגש מסמן לי להתקדם אחריו, ותוך שניות הוא מכריז שמצא דלת. אנחנו נכנסים דרוכים אל קפסולת הזמן המסקרנת, שננטשה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. העיניים מנסות להסתגל לחשכה המוחלטת ששוררת מסביב, הלב דופק על מאתיים, והאף מתמלא בריח מסריח במיוחד של צואת עטלפים מעורבת בצואת אדם.
החלל הנטוש מתגלה כחדר שירות קטן, ובו ארונות קיר רקובים עטופים ברשת סמיכה של קורי עכביש. באופן מפתיע ומרגש במיוחד, הרצפה מלאה בכרזות קולנוע עתיקות ומקוריות מימי הזוהר של קולנוע השרון: "טריניטי ובמבינו", "פלאש גורדון", "נשיקה במצ"ח" עם יהודה ברקן ומיכל ינאי וגם "ז'אקו והיצאניות" בכיכובם של אושיק לוי ודודו טופז.
כרזות הקולנוע הבלויות שרדו בדרך נס את פגעי הזמן, ובאור הפנס אנחנו מצליחים להבחין כי הן מלאות בלשלשת עטלפים ונמצאות במצב של ריקבון מתקדם, אך גם זה לא מפריע לנו להתמלא במתיקות נוסטלגית וחמימה, וליהנות מזיכרונות הילדות הנעימים שמציפים אותנו באותם רגעים. אנחנו מקפידים להשאיר את כרזות הקולנוע המופלאות במקום שבו מצאנו אותן. סמוך אליהן נגלים בפנינו גם כרטיסי קולנוע ישנים, ואפילו כרזות מביכות משנות ה-70 של סרטי סקס.
הכרזות הן כמעט העדות היחידה שנותרה מאותו מבנה, שנחשב בעבר ללא פחות מאשר גאוות תושבי נתניה: סיפורו של קולנוע השרון התחיל ב-1950 כשהיהלומן אהרון לנדה הגשים חלום ישן, ובעזרת האדריכלים שמואל ברקאי והיינץ פנחל הקים היכל מפואר שכלל 1,300 מקומות ישיבה, בהשראת בתי הקולנוע בחו"ל, לתפארת העיר הצעירה.
לאחר שנים ארוכות של פעילות מבורכת וחוויית קולנוע משובחת ואותנטית, שנחרטה בלב הנתנייתים, ב-1985 נסגר הקולנוע וננטש לאנחות. במהלך השנים החלל העזוב הפך, כאמור, לביתם של נרקומנים, הומלסים ומאות עטלפים. ב-1999 פרצה במבנה המרשים שריפה, ומאז הוא גודר ונשכח מהתודעה הקולקטיבית.
לפתע סוקולוב נדרך. הוא שומע רעשים מטרידים, ומבקש מאיתנו להתקדם בזהירות אל אולם הכניסה הנטוש. מתוך האפלה אנחנו מצליחים לזהות את הקיוסק המאובק. לולא פוסטר מצהיב של מיץ "טרופית" שנותר דבוק לאחד הקירות, היינו מתקשים להאמין שהמקום הזה שימש פעם כמזנון.
בדומה לחדר השירות, גם על רצפת הקיוסק מפוזרות כרזות ישנות של מערבוני ספגטי איטלקיים. אם סוקולוב לא היה מזרז אותנו ומבקש שנתקדם לתוך אולם הקולנוע הענק, הייתי נשאר שם וממשיך לפשפש בכרזות המצהיבות, שמשמשות זיכרון חי למה שפעם היה כאן.
הכניסה לאולם הקולנוע הנטוש לא נעימה בכלל. החלל העצום מלא במאות עטלפים זועמים שהתעופפו סביבנו ללא הפסקה כמו בסרט אימה גותי על דרקולה, ולא הסתירו את אי שביעות רצונם מכך שהשהייה שלנו שם מטרידה את מנוחתם. במרכז האולם ניצבת ערימה ענקית של כיסאות קולנוע מרופדים שצואת עטלפים יבשה הדביקה אותם זה לזה והפכה אותם להר של סירחון, ומיליוני ג'וקים תזזיתיים עם גוון אדמדם ומעורר בחילה חוגגים עליו באורגיה של אכילה והשרצות.
ללא ספק מדובר היה באחד החללים המגעילים ביותר שבהם נתקלנו במבנה הנטוש, ואולי בכלל. אנחנו מתקדמים במהירות האפשרית לכיוון הבמה, מסך ההקרנה איננו, והסירחון ומשק כנפי העטלפים העצבניים מבריחים אותנו משם בחזרה לאולם הכניסה. אני נחוש להסתלק מהמקום הדוחה הזה, אבל בדיוק אז סוקולוב מזהה עם הפנס את המדרגות ליציע ומבטיח לי כי "למעלה פחות מסריח, אל תדאג, אני בטוח שאתה תיהנה שם".
אנחנו עולים במדרגות המטונפות ליציע הרחב. כאן המקום לציין שמי שאוהב סרטי טבע על חייהם הסודיים של עטלפי מערות, ועל החרקים המוזרים הניזונים מהצואה הטרייה שלהם, כנראה ימצא כאן הנאה רבה. כל היתר - פחות.
בקומה השלישית סירחון העטלפים מתחלף בריח של לשלשת יונים, ועל הרצפה מתגלה אוצר בלום של סרטי פילם ישנים. כאן מגיע הסבר קצר לקוראים הצעירים: את סרטי הפילם שמצאנו מגלגלים באמצעות גלגלי ענק לתוך מקרנת קולנוע, המקרינה באמצעות פנס את הסרט הפוזיטיבי על המסך הגדול, 24 תמונות בשנייה - פעולה שאחראית על יצירת האשליה המופלאה של הקולנוע.
הקומה הרביעית מלאה בעיקר בקורי עכביש. ליד הדלת ובאור הפנסים מתגלים גלגלי ההקרנה הענקיים. לפתע מקפיץ אותנו רעש חזק מהקומה התחתונה. אני מרגיש כאילו בעוד רגע אתפוצץ מרוב אדרנלין, וחש בזיעה הקרה שמכסה לי את העורף. בלי לחשוב פעמיים אני מציע לסוקולוב לסיים את הסיור, אבל הבלוגר הוותיק וחסר הפחד נראה רגוע יחסית, מעביר נושא בקלילות ומציע לי לחפש ולבדוק אם גם מקרנת הקולנוע הנדירה שרדה את פגעי הזמן.
בניסיון למצוא את המכונה הנוסטלגית אנחנו נכנסים לחדר חשמל קטן, ובו ממתין לנו מחזה מבעית של עצמות חתול, שככל הנראה נלכד במקום וגווע ברעב, לצד ציוד ישן ומאובק. בחלל הבא נמצאת מקרנת הקולנוע, שלשמה יצאנו מלכתחילה לסיור המלחיץ במבנה הנטוש והמאוד לא סימפתי הזה.
מראה המכונה הענקית והאנכרוניסטית - שנמצאת במצב מצוין יחסית לזמן הממושך שבו היא זרוקה בתוך חדר אפל ומסריח - מתסכל ומעציב מאוד. לשנינו ברור כי מקומה הוא במוזיאון מכובד לתולדות הקולנוע הישראלי, ולא במבנה נטוש ומוזנח כמו זה.
אף שהשקט חזר למבנה הנטוש, אם עוצמים את העיניים ומפעילים את הדמיון אפשר לשמוע את קולו החרישי של גלגל הפילם העתיק שמסתובב על המקרנה ואת השיעול המוכר של המקרין העייף, רוח רפאים אפלולית וחסרת מנוח, המציצה על הצופים באולם דרך חלון ההקרנה שכעת מלא בקורי עכביש.
תגובת עיריית נתניה: "מדובר במבנה שנמצא על קרקע פרטית ובבעלות פרטית. בחודשים האחרונים מגובש מתווה תכנוני שלפיו, במסגרת תוכנית פינוי-בינוי שתיערך למתחם שער הגיא-הנוטע-סמילנסקי, יופרש מבנה הקולנוע כשטח ציבורי וייקבעו לגביו הוראות לשימורו. ככל שיתגבש המתווה, נוכל לעדכן בהמשך".
אזהרה: הביקור בקולנוע השרון הנטוש בנתניה מסוכן. מדובר בשטח פרטי ללא חוק וללא שמירה על הביטחון האישי, והכניסה אליו אסורה. בתוך המבנה, שנמצא בסכנת התמוטטות, יש סימנים רבים לנוכחות של הומלסים ושל נרקומנים. אין בפרסום הכתבה המלצה לציבור לבקר באתר הנטוש.
