את מוש בן־ארי מכיר הקומיקאי אורי גוטליב כבר 30 שנה ("היינו תמיד במעגלים דומים, רק שהמעגלים שלו היו הרבה יותר מעניינים ומגניבים משלי"). אבל חייהם הצטלבו באמת רק כשנפתח "החוף של מוש" באילת. גוטליב, שתיכנן לעבור לגור בעיר, הגיע עם כמה חברים לתת יד בבנייה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"באנו לעבוד. אני, למשל, שתלתי עצים. אז נהייתה חבורה סביב החוף, משם התחיל חיבור עמוק ואמיתי, ישיבות לתוך הלילה, הרוח המיוחדת שמוש הביא לחוף שלו. איכשהו, יחד עם יאיר אסולין ("שנטיפי"), שהפיק המון פסטיבלים בעבר, הפכנו גם לשותפים עסקיים". שנתיים אחרי, השניים הם "אחים־חברים", כמו שגוטליב קורא לזה, שותפים ברשת בתי ההארחה "מנתור" מבית "סלינה", שמשיקה בימים אלה את את הסניף השישי שלה בישראל בחוף אלמוג בים המלח. השביעי והשמיני אמורים להיפתח באזור ירושלים בפברואר־מרץ. "מנתור", שמעסיקה כבר כ־150 עובדים, מצליחה לשמור על אופי ייחודי: באתרים שלה היא מארחת על בסיס קבוע סדנאות יוגה, פילאטיס ומדיטציה, וגם פסטיבלים, הופעות מגוונות ועוד. המתכון, כנראה, מוצלח: שנת 2022 האירה פנים לרשת — חמישה מתוך בתי ההארחה שלה, המונים כבר יותר מ־300 חדרים, נפתחו במהלכה, וההכנסות הגיעו ל־17 מיליון שקל.
מה לך ולמלונאות? איך נולד הרעיון להיכנס לעסקים ביחד עם מוש?
"הייתה תקופה ארוכה שרציתי לעבור לאילת. תיכננתי לפתוח שם בית ספר לסטנד־אפ, אבל מעשית זה לא יצא. כמו שאתה רוצה לקום כל בוקר לעשות יוגה, מדמיין איך זה ירגיש, אבל אז קם כולך פיתה. אבל בזכות אילת הקשר עם מוש העמיק. ישבנו ביחד ודיברנו והעלינו חלום להפוך את בית ההארחה בקיבוץ בית אורן למקום שמעניק חוויית אירוח מגניבה; משהו של החבר'ה, מקום עם תוכן. המייסדים של 'סלינה', רפאל מוסרי ודניאל רודסבסקי, שמעו על הרעיון ומאוד רצו להיות חלק מהחזון שלנו, הבינו את הפוטנציאל, ויחד איתם המצאנו את מיזם 'מנתור' (הקרוי על שם צמח מיוחד שצומח בכרמל). יחד בנינו פיזית את המקום: מוש עשה את הרצפה, יאיר עשה את הבריכה, אני על העמודים, וחבר בשם חן צייר את כל הקישוטים בפנים. זה הקטע של החבורה שלנו — אנחנו לא בוסים, אנחנו 'חבורה'. אם אנחנו נמצאים באחד ה'מנתורים' בערב — מוש הוא זה שמכין את הארוחה, ואני מגיש אותה לאורחים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פתיחת הסניף הראשון בבית אורן נחגגה לפני קצת יותר משנתיים. "מאז הייתה לנו חצי שנה של ריצה", צוחק גוטליב. "פתיחה של עוד ועוד מקומות וצמיחה מאוד רצינית. לא יכולנו לתכנן יותר מידי פעילויות ל'מנתורים' כי היינו מאוד עסוקים בלפתוח אותם. עכשיו אנחנו רוצים להכניס המון תוכן העשרה. פעם־פעמיים בחודש נהיה בכל 'מנתור' בארץ, נפתיע את האורחים".
ה"חבורה", אגב, לא מסתכמת במוש, בגוטליב וב"שנטיפי", אלא בחברים משותפים שממלאים ואן שלם, שמגיעים תמיד יחד, פורקים את הכלים המוזיקליים שלהם, וכך נודדים מנקודה לנקודה. "כולם חלק ממעגל חברות של שנים", מסביר גוטליב, "חבורה מאוד צבעונית, שסובבת הרבה סביב מוזיקה. אנחנו רוב הזמן יחד".
כבר בפתיחה של בית אורן ידעתם שתפתחו כל כך הרבה סניפים נוספים?
"אחרי בית אורן הייתה הרגשה שהדבר הזה עוד יתפתח, אבל לא היה שום דבר קונקרטי באופק. החבורה הזו, של מוש, מסתובבת בארץ המון שנים. הם חיו פה וחיו שם, והכל ב'זולות', ויש כל מיני מקומות שהם יודעים שהם פוטנציאל למקום אירוח.
בתי ההארחה של "מנתור" מעוצבים ברוח המזרח, זרועים בפסלים ובתמונות שגוטליב ומוש הביאו בעצמם מהודו. והמוזיקה? גם היא על טהרת המזרח. "עד מנתור", הוא אומר, "הייתי רק פעם אחת בהודו, וגם זו הייתה אחת יותר מדי".
לפגישה הראשונה שלנו, בסניף החדש בחוף אלמוג, גוטליב, 53, מגיע לבוש שמלה שחורה. "קוראים לזה קרטיס", הוא מסביר בגאווה. "תראי, מאז ומתמיד נמשכתי לתחום הרוח והנפש. בהודו הייתי בפעם הראשונה אחרי הצבא. נסעתי לבקר חברה. די נחרדתי, ונשבעתי שבחיים אני לא חוזר לשם, גם לא לטובת חוויה רוחנית. מוש, לעומת זאת, חזר משם כל השנים עם סיפורים מדהימים. ב'חבורה' אמרו לי שוב ושוב 'בוא, תצטרף, אתה לא צריך לעשות כלום, מוש מכיר שם הכל'. רק לפני כמה חודשים תפסתי אומץ. היה לנו קצת זמן לפני פתיחת הסניף באלמוג ואמרתי, נו, יאללה, ניסע. נסענו לחודש. עשיתי מלא מדיטציה ויוגה. הדאלי לאמה היה שם, והרשיתי לעצמי לא ללכת. לא זרם לי. אבל פגשתי מורה ליוגה שהסכים לקבל אותי לשיעור אחד, ועכשיו הוא רוצה לעשות סדנאות אצלנו במנתור. בהודו הייתי גם עם צ'ארו, האישה שאחראית על החנויות שאנחנו מחזיקים בכל סניף. עשינו הזמנות של כל מיני חפצים, שאת חלקם אנחנו מוכרים במנתורים".
גוטליב אוהב לעשות עסקים עם אנשים הקרובים אליו. גם העסק הראשון שפתח לפני 12 שנה, בר יפואי בשם "שאפה", היה עם בת־זוגו הקודמת, שהיא עדיין שותפה עסקית שלו. "הפעם הראשונה שממש התחלתי ביזנס אמיתי היה הבר בשוק הפשפשים. עד אז עשיתי בעיקר טלוויזיה, הופעות, רדיו. היה ברור לי שזו הולכת להיות הצלחה מסחררת, לא רק כלכלית. הבר באמת הפך להיות המקום של חיי: עמוס, מדהים, 12 שנה של אושר. הכנסנו לשם מלא תוכן, הופעות, מסיבות ושיתופי פעולה מטורפים, שכל אחד מ־70 העובדים הביא — אחת עשתה מפיות, אחד היה דיג'יי. קפצתי למים העמוקים בעסק שהוא חי וגדול, והייתי צריך להבין פתאום חוזים, ביזנס והפסדים.
"לאט־לאט זה שאב אותי יותר מעולם הבידור. הלכתי לאיבוד בשאפה, הרבה שנים. זה היה בדמי: אם חודש לא ייכנס כסף, אם השנה לא תהיה טובה, מה יהיה? ואם תהיה שנה מצוינת מה יהיה, אולי נגדל ונפתח עוד עסק? זה סוחף אותך, אבל זה הוכיח את עצמו. אנשים שמחו לראות אותי שם, כי אתמול הייתי בטלוויזיה והיום אני איתם בבר, וזה עשה אווירה טובה".
ומתי התחיל לדגדג לך באצבעות החשק לעסק הבא?
"כל הזמן, מאז הפתיחה של השאפה. בשלוש השנים האחרונות יש לי גם סטארט־אפ שאני עובד עליו די חזק. אני כל הזמן מחפש הזדמנויות".
בערב הפתיחה באלמוג עשית סטנד־אפ. צחקת לא מעט על יוקר המחיה ועל הממשלה. נראה שאלו דברים שדי בוערים בך.
"כן, אני לא אוהב את מה שקורה פה. אני לא איש עסקים הכי ממולח בעולם, אבל אני כן מבין בגרידיות וברצון להרוויח על חשבון אחרים. אצלנו במנתור, לדוגמא, המחירים לא בשמיים, כי אני חושב שאפשר לשלב מחיר טוב ועדיין להיות בתפוסה מלאה. גם בלי להרוויח פי שלוש. אפשר לעשות אחלה ביזנס במחירים שפויים. יש משהו ישראלי שאני לא מבין אותו: ברגע שעסק מצליח הוא מעלה מחירים. זה באמת לא אמור להיות ככה ואנחנו לא רוצים לעשות את זה במנתור".
גוטליב לא מסתיר את האכזבה שלו מהדרך שבה המדינה מתנהלת מול העסקים הקטנים. "מהמעט שלמדתי בביזנס הזה, אני יכול להגיד שהגישה לנושא מצד המדינה מוטעית לגמרי. בואי נגיד שעזרה לעסקים היא ממש לא בראש מעייניה. נדמה לי שעדיף לרשויות, שמסעדה תיפתח ותיסגר באותו מקום 200 פעם בשנה מאשר שתהיה מסעדה אחת ויציבה, שעובדת טוב ותורמת לעיר מבחינה תרבותית. זו שיטה שאוהבת קנסות, פחות אוהבת לתת מענקים.
"מאוד קשה להרים פה עסק. ראשי ערים יכולים להצטלם בשוק הפשפשים ולהתגאות במקום, אבל מצד שני להפיל עלינו 'היטל עובדים זרים' של יותר ממיליון שקל, רטרואקטיבית, שש שנים לאחור, שאם לא נשלם יסגרו לנו את המסעדה. וזה מקרה שקרה.
"חוץ מזה, הדבר שמסכם את הכל — יקר פה. לכולם יש רצון להרוויח מהר. אני מרגיש שאנחנו חייבים להירגע. יורים לעצמנו ברגליים כל היום: אתה מעלה מחירים, אז גם ההוא מעלה. מה שמשמח אותי זה שבמשך שנים רציתי לטוס ליפן וכל הזמן אמרו לי שיקר שם. עכשיו, עם היוקר פה, אנחנו לא רחוקים מיפן, ואני יכול לטוס לשם ולא להיות מופתע".
נשמע שאתה צופה אדוק בחדשות.
"תראי, עד לפני כמה שנים הייתי עושה את תוכנית הבוקר עם שי גולדשטיין ולאה לב, וזה דרש מאיתנו כל בוקר לקרוא את כל העיתונים, להיות בענייניים פול־און. זה נכנס לי לסיסטם. חשוב לי, לעסקים ולסטנד־אפ, להיות בעניינים. אבל לאחרונה אני מרגיש שזה קצת יותר מדי. יכול להיות שאני יכול לשחרר".
למה?
"כי ממשלה שלא בחרתי עלתה לשלטון. אומרים שהיא טובה, אז יאללה, בואו ניתן לה צ'אנס ואני מצדי לא אתעסק בזה יותר מדי. לא אבהל ולא אכעס, אבל אפתח פחות את העיתון בבוקר. זה מעייף ומתיש מאוד. בינתיים אני משקיע במדינה הזו, עושה פה עסקים. כמובן שאשמח להישאר פה, להצחיק ולהצליח. אבל מפעם לפעם עוברת לי מחשבה, שאם יהיה פה אסון בלתי נתפס, לא אשאר כאן במחיר של 'למות או להישאר'. אם אצטרך להילחם על הילדים או על החברים שלי, אעשה את זה; אבל אם לא יהיה לי מה לתרום, לא אהיה חייב להישאר על האדמה הזו".
גוטליב מתגורר היום בפרדס חנה, בזוגיות חדשה שהוא מסרב לדבר עליה. "זה ממש־ממש בהתחלה; משהו בריא וטוב. הייתי בכל מיני סוגים של זוגיות — שבע שנים עם החברה מהשאפה ולא התחתנו, עוד שנתיים עם מישהי אחרת ולא התחתנו, ואז די לבד הרבה שנים. עכשיו אני כבר לא. עברתי לגור בפרדס חנה לפני ארבע שנים, וזה אחד האירועים הטובים בחיי. שי אביבי הביא אותי, יש לי שם חבורה ואנשים מקסימים, בית בגודל קיצוני, נוף לשדות ועצי ליצ'י ואח עצים שאני יושב לידו שבועות שלמים. עדיין לא יודע מה יהיה לגבי משפחה. יכול להיות שככל שאמשיך לחשוב על זה אהיה יותר ויותר מבוגר, וכדי להביא ילדים צריך כוח וסבלנות. אין לי דעה בנושא כרגע".
ועולם הבידור?
"לפני כמה שנים, גם בזכות המעבר לפרדס חנה, עשיתי הפסקה מהעולם הזה. רציתי להתרכז בדברים אחרים, הרגשתי שאני צריך להבין מה אני רוצה בכלל לעשות בתעשייה הזו, שהיא לא פשוטה בכלל בארץ. עכשיו אני מודה שקצת קשה לחזור. אני עובד על מופע סטנד־אפ, אם הכל יסתדר אשתלב בצילומי סדרה טובה חדשה, 'הסטנדאפיסטים' בערוץ 11. אני גם עושה רדיו עם ירון קורבינסקי, ואני מאוד אוהב את זה. אז יכול להיות שאתניע יותר מהר ממה שאני חושב ושאני בדרך הנכונה".
