בשיתוף מאגמה
ביום הראשון של המסע נוכחתי לדעת שיש בינינו אחת שהיא הבת של יפה ירקוני, שלושה חברים ששחו עם כרישים, ואחת שיש לה חגורה שחורה בקרטה. 'לפחות נדע ממי להיזהר', אני חושבת לעצמי, בעודי עולה לטיסה לרובניימי בירת לפלנד.
בערב הראשון, מיד לאחר קבלת הציוד המיוחד שישמור עלינו מפני הקור, אנחנו יוצאים לסקור את השטח ולמצוא את הבר השכונתי. מצאנו! והמשימה הראשונה הוכתרה בהצלחה.
את היום השני אנחנו פותחים בשייט על שוברת קרח. מראה הים הקפוא והצפייה בקרח שקורס תחת עוצמת האונייה, יחד עם האוויר הקר והים הבלטי הקפוא, מעצימים את חווית השייט, אבל בזה לא תם העניין: כי אז, בלב ים קפוא, אנחנו מולבשים חליפות אטומות ומיוחדות ויורדים הישר אל ים הקרח כדי לשחות במי הקרח.
קבלו עדכון: גם אם תרצו, לא תוכלו להרגיש את המים הקפואים מבעד לחליפות, אבל כמה אמיצים דיווחו שגם בים הבלטי המים מלוחים.
מחכים לזוהר
לקראת ערב, לאחר התייעצויות עם מומחים מקומיים, החלטנו שהגיע הזמן לצאת לשטח ולחכות לזוהר הצפוני. חמושים במצלמות ובחצובות יצאנו לכיוון גדת הנהר, פרשנו מצלמות ישבנו וחיכינו. הצטלמנו וחיכינו. הגיעה קבוצה נוספת. חיכינו וחיכינו וחיכינו ומי לא בא? זוהר (הצפוני, לא ארגוב).
כי ככה זה עם הזוהר: הוא בא מתי שהוא רוצה, לא מתי שמחכים לו וכשצוות המדריכים מפנקים אותנו בשטח עם שתייה חמה ועוגיות מתוקות לעידוד הרוח והמורל, החום והחיוך כבר מלווים אותנו חזרה למלון. בבוקר הבא אני מוצאת את עצמי ב"ספארי אופנועי שלג": זוגות זוגות על אופנועי שלג, תדריך בטיחות מפורט ויאללה, יוצאים לדרך. נוהגים על אגמים קפואים ובמסלולים מרהיבים ביופיים: יערות של עצי לבנה ופתיתי שלג שיורדים עלינו משמיים. תחושה עילאית ומדהימה.
אופנועי השלג הם אמצעי התחבורה המודרני בלפלנד, אבל בעבר נהגו הלאפים לנוע ממקום למקום בעזרת מזחלות נהוגות על ידי כלבים. רגע לפני שאנחנו מנסים גם את צורת התחבורה הזאת, המדריך מבקש מאיתנו לעזור לכלבים בעליות כי "היום חם להם - יש רק אפס מעלות בחוץ".
מי אמר ג'יפים? על קרח!
בוקר היום הרביעי מתחיל באוויר קפוא וסופת שלגים קלילה, אבל זה גם הבוקר שבו אנחנו מקבלים את הג'יפים שלנו, ומתברר שאין כמו חימום מנועי הג'יפ לתחושה נפלאה שהנה הולכים להיות לנו שלושה ימים מהממים של נסיעה בשלג בדרכים, שאנחנו יודעים כיצד נתחיל אותם אבל בלי שמץ של מושג איך נסיים.
בדיקת קשר, בדיקת מוזיקה, הכבל AUX עובד כראוי ויאללה, לכיוון מזרח בנהיגה מתונה תוך תירגול של נהיגה בשלג. קשה לתאר את המראה המרהיב של כביש "סלול" בשלג בתוך נוף עוצר נשימה, כשרק לבן ושלג צח מסביב, הנסיעה ללא ספק מאתגרת והעצירות בדרך מסייעות לגמוע את הנוף והיופי של לפלנד המושלגת.
"חברים יקרים", אומר אילן המדריך, "אם לא הבנתם, את הלילה אנחנו מבלים כאן"."כאן? איפה?", אנחנו שואלים. "כאן בבקתות העץ", הוא משיב, ואכן צימרים כאלו לא ראו עינינו בשום מקום: כל בקתה היא מבנה דו קומתי שבתוכו: הפתעה, סאונה פינית.
ולאלה שמרימים גבה ותוהים מה היא סאונה פינית, נקדיש שורה ונסביר: "סאונה פינית היא סאונה רגילה לכל דבר רק שכאן ישנו אלמנט נוסף: לאחר שהייה של מספר דקות בחום של כ-70 מעלות יוצאים לעשות טבילה בשלג".
ראשונים לבצע את הטקס היו האחים הגיבורים לבית יוגב, ורק למען צנעת הפרט נשאיר את החוויות אצלנו ונספר שהסאונה בלפלנד היא מתכון לאושר. מדובר בחוויית חובה, או כמו שאמר המשורר הדגול א. פינטו: "אם אני עושה אפצ'י סימן שאני צריך סאונה". ועל אף הציפיות הגבוהות גם הלילה הזוהר הצפוני לא הגיע.
דיג באגם הקפוא ומפל של קרח
הדייגים באגם הקפוא לא דגים טונה מקופסה: מדובר על אחד מ-170,000 אגמים הקיימים בלפלנד, הדייגים המקומיים דגים הרינג דרך חור בקרח וגם אנחנו, בנחישות רבה, מצליחים לדוג שני דגים. אבל אילן המדריך לא סומך על כישרון הדייג שלנו, הוא כבר דאג לארוחת צהריים מסורתית של מאפים ממולאים בבשר וגבינות שאותן מחממים במדורה.
בקשר שומעים "שבע בתנועה", "שמונה על הזנב" ומודיעים לאילן שג'יפ חמש "בתנועה ופנה ימינה". דיסק עם שירי ארץ ישראל מתנגן ברגע ובג'יפ כבר יש תחושה של בית. בזמן שארוחת הצהריים מתחממת אנחנו צועדים בזהירות לכיוון המפל הקפוא: זהו מפל בגובה 100 מטר שכולו קפוא. האמיצים בנינו מטפסים כמעט עד פסגת המפל, השאר גולשים במורדות הנמוכים יותר. ממש עידן הקרח.
האיילים של אלה קארי
היום השישי למסע מתחיל ביציאה אל הלא נודע: התחלנו בנסיעת שטח, שגם הפעם ידענו איך היא תתחיל ללא שום מושג כיצד היא תסתיים, ירדנו מהדרך הראשית ונכנסנו לתוככי היערות המושלגים של לפלנד. מושלגים אמרנו? נהיגת שטח אמרנו? אז אכן כן. כך התחיל לו בוקר של התחפרויות וחילוצים. מי לא שקע שם? לדעתי כולם. שקענו, חילצנו, משכנו בגזר והמשכנו בדרכנו לכיוון חוות האיילים, שאוספת אליה במהלך החורף איילים מרדיוס של 100 ק"מ ודואגת להם למזון ומחסה.
לאחר הפשרת השלגים האיילים משוחררים שוב לטבע כשהם מסומנים ומשויכים לבעליהם. מדובר בחווה ענקית של עשרות איילים ובהזדמנות להתנסות בחוויה של "מזחלת איילים", ממש כמו בסיפור של "אלה קרי" הילדה מלפלנד.
ביציאה מחוות האיילים מנהיג המשורר א. פינטו מנהג חשוב: "בצאתך חבק את בעלת הבית". האחרונים בתור כבר חשבו שזהו המנהג בלפלנד. חיבקנו, אמרנו תודה לבעלת הבית והיא מצדה חשבה שזה המנהג בישראל. כך או כך החיבוק היה החם וההדדי.
בוקר אחרון. מה עוד נשאר לעשות אחרי כל כך הרבה הרפתקאות? ובכן, על סיום כזה איש לא חלם: תחרות קרטינג בשלג - ליותר טוב מזה לא פיללנו. האדרנלין מתחיל לזרום בגופנו ולא משנה שמזג האוויר מתקרר ושהשלג מתחיל לרדת: אנחנו משנסים מותנים, מחממים כפות רגליים, מתרגלים נהיגה במסלול מושלג וקפוא ויוצאים לתחרות מטורפת. הירושלמי ניצח. היה שמח.
אז מה היה לנו שם? שטנו בשוברת קרח, רכבנו באופנועי שלג על אגמים קפואים, נסענו בג'יפים בנוף יערות ועצי הלבנה, נהגנו במזחלות של כלבי האסקי מדהימים עם עיניים כחולות, טיפסנו על מפל קפוא, פגשנו את אקא האווזה, רכבנו על מזחלות איילים וניצחנו בתחרות קרטינג. ומה נשאר לנו כממתק לסיום אם לא לפגוש את הדמות המיוחדת ביותר בלפלנד: את סנטה קלאוס בכפר היפה שבנו לכבודו.
חברים יקרים, כאן מסתיים המסע. מסע מדהים בחוויות, עתיר באירועים ומומלץ ביותר ונסיים במשפט אתיופי: "מי יספר את הסיפור האמיתי? זה רק מי שהיה שם." תודה שהיינו שם. היה נפלא!
להרשמה לאייס צ'לנג' לחצו כאן
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 13:36, 26.10.21
