בשיתוף מאגמה
תארו לעצמכם שאתם יוצאים למסע במדינה ששטחה 825,000 קילומטר רבוע - פי 36 ממדינת ישראל. ותארו לעצמכם שבכל הגודל הזה חיים רק 2.6 מיליון תושבים - רבע מתושבי מדינת ישראל.
ובמרחבים העצומים, האין סופיים, שיד אדם לא נגעה בהם, נמצא טבע יוצא דופן וייחודי שגורם לכם להרגיש שהגעתם למקום מדהים ולהבטיח לעצמכם באמונה שלמה: לכאן עוד נחזור.
את המדינה העצומה הזאת חוצים לאורך ולרוחב רק מעט כבישים. כל היתר הן דרכי עפר ולכן, בנמיביה אם רוצים להתרחק מאתרי התיירות הרגילים - מתניידים ברכבי שטח.
בשנים הראשונות, גם אנחנו נסענו כמו כולם אל הדיונות הגבוהות בשמורת סוסבלי, ביקרנו במפרץ וולוויס ביי והמשכנו לכפרים של שבטי ההימבה עם הבוץ האדמדם והטלפונים הסלולרים וחזרנו שמחים וטובי לב לארץ. האסימון נפל לי לאחר עוד ביקור בשמורת סוסבלי כשיצאנו אל מדבר החולות יחד עם עוד עשרות תיירים שטיפסו על הדיונות הענקיות בטור אין סופי. נדמה היה שכל התיירים שהגיעו מרחבי העולם לנמיביה התקבצו ובאו לכאן כדי לטפס על הדיונות יחד איתנו. על מנת להקל על העומס, סימנו מנהלי האתר את הדיונות במספרים וויסתו את המבקרים בהתאם, ולאחר ששלחו אותנו שוב לדיונה מספר 7 החלטתי שחייב לבוא שינוי. הרי בנמיביה יש מאות קילומטרים של דיונות ענקיות ומדהימות בלי תיירים ובלי מספרים ולנו יש רכבי שטח אז למה לא בעצם?
חודש לאחר מכן יצאתי להכין מסלול שמתאים לדרך של מאגמה: שונה, אחר, מלהיב ורחוק מתיירים. בדקתי עשרות מסלולים, ואדיות רחבים עמוסי עצים רחבי נוף, מעיינות מדבריים שמשמשים מקור מים לבעלי החיים, דיונות אדירות ולא מתויירות, חופים נידחים, שבטים צבעוניים ללא טלפונים סלולרים ולא פחות חשוב: בתי מלון איכותיים ומיוחדים במקומות יפהייפים ויוצאי דופן. במדינות עולם שלישי כמו נמיביה יש חשיבות למקום הלינה ואסור להתפשר על התנאים. ואכן המסלול החדש נבנה ואליו יוצא המסע הבא.
ארץ המרחבים האדירים
בנמיביה צריך לנסוע, והרבה. נסיעה של 300 ק"מ היא חלק מהשגרה עבור מי שחי פה. לשמחתנו, נמיביה מתבססת על תשתיות הכבישים הטובות שבנו הגרמנים והאנגלים ששלטו כאן החל מהמאה ה-18 במשך כ-200 שנים. אבל התמורה לנסיעות עצומה וברוב המקרים הדרכים עצמן הן חלק מחווית הנסיעה: נופי פרא חולפים מול העיניים, מרחבים אדירים נמתחים עד האופק, ליופי של נמיביה אין סוף.
בנמיביה הכל מתחיל ונגמר בעיר הבירה ווינדוק, וגם המסע שלנו מתחיל שם. אנחנו מקבלים את רכבי השטח שמצויידים כראוי למסע שלנו: בכל רכב שני מכלי דלק, שני גלגלי ספייר, קומפרסור, מקרר, וכסאות מתקפלים. מתארגנים על מים ודלק ויוצאים לדרך, לא לפני שאנחנו מתרגלים "נהיגה הפוכה": כן בנמיביה נוהגים בצד שמאל ולישראלים לוקח זמן להתרגל.
כמה שעות נסיעה בנוף מידברי גרניטי ואנחנו בסוואקופמונד, העיירה אשר נבנתה בשנת 1862 על ידי הגרמנים שהשאירו את חותמם באדריכלות ובסגנון הבניה. סיור קצר ברחובות העיירה המרוצפים יגלה פאבים קטנים, מסעדות ובתי קפה שמוכרים שטרודל תפוחי עץ משובח. גרמניה הקטנה בלב אפריקה.
בבוקר למחרת, אנחנו יוצאים לכיוון האוקיאנוס. חוצים בדרכנו בריכות מלח ורק כשאנחנו שמגיעים ממש סמוך אליהן אנחנו מבינים שהכתם הורוד שראינו מרחוק הוא בעצם מאות ציפורי פלמינגו לצד מאות שקנאים, תמירונים, ברווזים ועופות ביצה שונים. בעודנו מתלהבים משפע העופות שנגלה לנו - הגענו לאוקיינוס. מצד אחד הים הכחול האדיר - מצד שני דיונות החול הענקיות. השילוב ביניהם מרגש ומדהים ביופיו. הנסיעה לאורך החוף, ממש על קו המים, בשפל הזמני לצד עדרים של מאות דובי ים שמביטים בנו בחשש או בסקרנות ובורחים למים ברגע שאנחנו מתקרבים אליהם ברגל היא חווייה מדהימה. לעיתים אחד הגורים נרדם ונשאר לבדו על החוף בעת שהעדר בורח אל הגלים, נגיעה קלה באחוריו שולחת אותו במהירות אל אימו שממתינה לו במי האוקיינוס.
בעולם כולו יש כלבי ים, אריות ים, פילי ים, וסוסי ים. לאדם מן הישוב קשה להבדיל ביניהם. בנמיביה יש דובי ים: הם מתגודדים בעדרים גדולים ומתקשרים ביניהם בנביחות רמות ובשאגות. לאורך חופי נמיביה יש 26 מושבות רבייה ולמעלה משני מיליון דובי ים, דבר שמאלץ את הנמיבים לבצע מדי פעם דילול מכיוון שאוכלוסיית דובי הים העצומה פוגעת בדגים.
כמו כל מסע בטבע, יש גם הפתעות: שום דבר לא הכין אותנו למפגש עם גוויתו האדירה של לוויתן גדול סנפיר שנפלט בלילה אל החוף. זהו לוויתן המגיע לאורך של מעל 20 מטרים במשקל של 60 טון, שניזון מפלנקטון (סרטנים קטנים) אותו הוא בולע באמצעות "לגימה" של כמויות מים אדירות.
את המים המיותרים הוא דוחף החוצה בעזרת לשונו דרך זיפים המשמשים כמעין מסננים.
אני מודה ומתוודה שלמרות שאני מטייל שנים ברחבי העולם וראיתי הרבה לוויתנים מסוגים שונים מעולם לא נגעתי בלוויתן: בזיפים, בצדפות המחוברות אליו ובעור המחוספס. לכם זה אולי נשמע מוזר, בשבילי זאת חוויה מרגשת.
רגע לפני הגאות אנחנו מגיעים למפרץ Sandwich. עולים בנסיעה איטית אל מדבר החולות, נוסעים על גבי דיונות עצומות המתנשאות לגבהים של מעל 700 מטרים. החול שנמצא בתנועה מתמדת יוצר מערבולות באוויר והן מקשות על בחירת הנתיב וההתמצאות כך שהנהיגה מחייבת לעיתים הרכבת משקפי שמש כהים המאפשרים לנהוג בבטחה. על הדיונה הגבוהה אנחנו עוצרים לתצפית תכולה צהובה ומספיקים לצאת מהשטח על רקע השקיעה האדמדמה.
אל פילי המדבר
בסך הכל אנחנו בתחילתו של המסע. בגלל המרחקים העצומים של נמיביה, אחרי יום נסיעה ארוך אנחנו משתדלים לנסוע פחות ביום שלמחרת, על מנת שאפשר יהיה להנות באמת מההוד המדברי ומהנופים המיוחדים. גם את מסלולי הנסיעה בחרנו בקפידה: פחות על דרכים רגילות, יותר בערוצי נחלים וואדיות שם נפגוש ג'ירפים, ראמים, דלגנים ואת צמח הוולויצ'יה (Welwitschia mirabilis) המפורסם שצומח רק במדבר נמיב: גזעו של הצמח מגיע לאורך של שלושה מטרים ורובו קבור באדמה ושורשיו מגיעים עד לעומק של 25 מטרים! הוולויצ'יה נחשב לצמח העתיק בעולם ומגיע לגיל המופלג של עד 2,000 שנות חיים. בבגרותו, מצמיח הוולוצ'יה שני עלים בלבד אשר ממשיכים לגדול לכל משך חייו ועשויים להגיע לאורך של ארבעה מטרים ויותר. לאורכם של העלים מפתחים פיצולים כך שמתקבל מראה של מספר עלים נפרדים. נופו של הצמח ועליו הגדולים מורידים את הטמפרטורה של הקרקע סביבו ומייצרים סביבה לחה וקרירה יחסית אשר מהווה בית גידול ומסתור לחרקים ובעלי חיים קטנים.
15 צפייה בגלריה
וולויצ'ה - שורש באורך עשרות מטרים ויותר מאלפיים שנות חיים לצמח אחד.
(צילום: shutterstock)
רוחבם של ערוצי הנחלים בנמיביה מגיע לכמה מאות מטרים ולא פעם, בניגוד לפני השטח היבשים יחסית, ערוצי הנחלים עשירים בצמחיה: עצי שיטה רחבי גזע ונוף, עצי מופנה ענקיים ושיחי סלבדורה פרוסים מצד לצד, רחוק מכל ישוב או שמורה הם מעניקים לנו חוויה מדהימה שמכל המדינות באפריקה רק פה אפשר לחוות אותה במלואה.
אנחנו בוחרים עץ רחב נוף שמתאים להפסקת קפה, פותחים כסאות, צוות מאגמה כבר מטפל במכונת הקפה והנה אנחנו יושבים להנות מהנוף עם כוס קפוצ'ינו ועוגה טעימה. ראשונים מופיעים הדלגנים: זהו סוג של צבי שנפוץ במדבריות נמיביה, הם חולפים על פנינו, מביטים עלינו בזהירות וממשיכים בדרכם. אחריהם מופיעים שני ג'ירפים בסוג של הליכה מרחפת קרוב קרוב אלינו. הג'ירף, בניגוד לרוב בעלי החיים צועד כמו הגמל: שתי רגליים ימניות ואז שתי רגליים שמאליות.
ובעודנו שותים את הקפה הופיעו גם הפילים. קודם שמענו אותם, אחר כך הרחנו אותם ואז הם הופיעו במלוא הדרם: עדר נקבות עם שני פילונים. הולכים לאיטם, מלקטים מזון ממש לידנו וכל זה קורה לא בתוך שמורת טבע, לא על דרכים מסומנות, בלי פקחים ובלי מגבלות. ממש כמו באפריקה של פעם.
למרות שגנטית הם זהים לשאר הפילים האפריקאים, פילי המדבר פיתחו התאמות מסוימות לחיים במדבר: כפות רגליהם רחבות יותר כתוצאה מהליכה ממושכת בחול, תוחלת החיים שלהם קצרה יותר עקב שחיקה מוגברת של השיניים הטוחנות, הם נודדים מנקודת מים אחת לשניה עד 50 קילומטרים ביום וחייבים לשתות לפחות פעם בשלושה ימים.
נמיביה היא אחד המקומות האחרונים בעולם שבו עדיין אפשר לראות פילי מדבר: על פי הנתונים, בכל שמונה שעות מת פיל בעולם. בחשבון פשוט מדובר על שלושה פילים ביממה וכתשעים פילים בחודש. מבחינה זאת, פילי המדבר הם חלק מהסטטיסטיקה: מתוך אלפי פילי מדבר שנדדו באזורים האלה במשך אלפי שנים נותרו מאות בודדות והעתיד לא ורוד.
בכל מקרה, מתברר שהפילים מתרגשים מהמפגש הרבה פחות מאיתנו ולאחר מספר דקות הם ממשיכים בדרכם ומשאירים אותנו נדהמים.
אל שבטי הנשים האדומות ועשרות בעלי החיים
מכאן נמשיך אל חבל קאוקולנד שהוא חבל ארץ מדברי עצום ויפהפייה בצפון נמיביה.
נחלוף על פני הכפרים הקטנים של מחוז קוננה הפראי בדרכנו אל נהר קוננה שהוא הגבול הטבעי והבינלאומי בין נמיביה ואנגולה. ניסע לאורך הנהר השופע ונבקר את שבט ההימבה שנשותיו חשופות החזה מורחות את גופן בתערובת של בוץ אדום וחמאה מקומית מכף רגל עד ראש.
אני מודה שהמפגש איתן, כשהן עושות קניות בסופר מרקט המודרני לצד תושבים שלובשים ג'ינס וטי שירט הוא חלק מהדברים שרק בנמיביה אפשר לפגוש.
לא נוותר גם על ספארי בשמורת אטושה העצומה שהיא אחת משמורות הטבע הגדולות באפריקה שבה נמצאים יותר מתשעים אגמים קטנים שאליהם מגיעים מאות בעלי חיים: פילים, זברות, ג'ירפות, אנטילופות ובעקבותיהם כמובן גם האריות והקרנפים ומכיוון שכבר אמרתי שאני "משוגע" על בעלי חיים, נשלב במסע גם את שמורת מאונט אדג'ו שבה נצפה בחיי הלילה של הטורפים הגדולים.
כמובן, שגם במסע הזה אנחנו זוכים לגיבוי של הצוות המקצועי של מאגמה שכולל רופא שדואג שכולנו נחזור בריאים ושלמים, מלווה חברתית וצוות מנהלה שמנעים את השהות במסע בנמיביה כל יום, כל שעה, כל רגע .
בניגוד להרגלי, כשאני חוזר ממסע בנמיביה, הטלפון שלי מלא בתמונות: דיונות עצומות נושקות לחופי האוקיאנוס, מושבות אדירות של כלבי ים, מרחבים מטורפים, שבטים פראיים ועשרות אלפי בעלי חיים שמתנהלים בדיוק כמו שאלוהים ברא אותם. ובכל פעם מחדש אני מבטיח לעצמי את ההבטחה הקבועה של המגיעים לנמיביה: חכי לי, אני עוד אחזור.
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 12:15, 03.02.22
