בשנות ה־80 וה־90 הלילה התל־אביבי היה הממלכה שלי, והמועדונים היו ביתי השני. לממלכה הזאת הגעתי בראשית האייטיז ממושב קטן בעמק חפר, חמוש במעיל דובון, נעלי יגואר, נעלי בית של המגפר וחולצות פלנל משובצות. ועד מהרה השלתי אותם ואימצתי מלתחה חדשה, שתהלום את אווירת המועדונים. זו הייתה תקופה סוערת ומסעירה, סקסית ויצירתית של מסיבות נושא מושקעות, הופעות של להקות נחשבות מחו"ל ושל הרכבים ישראליים יצירתיים ומקוריים. נשאבתי ונסחפתי בסערה לתוך מה שקראו אז "הדקדנס התל־אביבי". עבור רבים ורבות, מדובר היה במחוז מפלט מהמציאות הישראלית הנוקבת והמדממת (מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, אינפלציה משתוללת) וממהדורות החדשות. אסקפיזם מושלם וגם טריטוריה של מימוש זהויות ונטיות מיניות. מאחר שלא טרחתי באותן שנים לטוס, מבחינתי זה היה הכי קרוב לחו"ל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמעט מדי ערב לקראת חצות ולפעמים הרבה אחרי, הייתי פושט את בגדיי המהוגנים (פחות או יותר) ועוטה את בגדי הוויניל השחורים, את הפריטים המוכספים או את התלבושות הצבעוניות הפרובוקטיביות, חלקן מציאות מהסבנטיז, כולל מגפי פלטפורמה, ויוצא אל חשכת הלילה ופיתוייה, מתרוצץ בין ברים ומועדונים עד אור הבוקר. הפכתי לאחד האנשים הכי פרובוקטיביים בעיר, מסמלי תרבות שינקין, המועדונים והמקומונים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בראשית שנות ה־2000 האופי של סצנת הבליינות התל־אביבית השתנה. כבר לא מצאתי בה את מקומי, מה גם שהרגשתי שהגיע הגיל והזמן לפרוש. תליתי את מעילי, את מכנסי הפלסטיק ואת המלבושים המוגזמים (שאותם אני שולף לפעמים בפורים) ואפסנתי את מגפי הפלטפורמה.
לאחרונה התאפשר לי לחזור לרגע לאותם מחוזות עבר בזכות סיור מרתק שעורך התקליטן ניר קטן בעקבות המועדונים של שנות הזוהר ההן (ראו מסגרת). המסע הזה היה עבורי חוויה נוסטלגית וכיפית שעוררה געגוע לשנים הקסומות, להרפתקאות המוטרפות, למסיבות הפרועות וללילות ההזויים, אבל זאת הייתה גם חוויה עצובה. במקומות שבהם פעלו מועדונים תוססים, שוצפי הורמונים, ניצבים, במקרה הטוב, מגדלי יוקרה. חלק מהחללים נטושים או עשו הסבה הרבה פחות נוצצת, והם כה רחוקים מתהילת העבר. ליבי נצבט, ולא רק בגלל זה. קוננתי גם על נעוריי האבודים ועל האנשים שפרחו בסצנה הזאת, שאותם אהבתי, ושרבים מהם איבדתי.
דווקא התחנה האחרונה בסיור היא נקודת ההתחלה מבחינתי: במועדון הקולוסיאום בכיכר אתרים נחשפתי לראשונה לחיי הלילה. באפריל 1982 השיקו איש העסקים סמי הירש והיח"צנית טלי עומר את הדיסקוטק במבנה העגול שבו פעל "דראגסטור שלום" הכושל. זו הייתה אמורה להיות הגרסה הישראלית של "סטודיו 54" הניו־יורקי. באירועי הפתיחה הופיעה גרייס ג'ונס, אלילתי, ובכספי מענק השחרור קניתי זוג כרטיסים לאירוע המכונן. כחייל משוחרר שהגיע מהפרובינציה לא יכולתי שלא להתרשם מהעיצוב הכסוף של המקום, שנעשה בידי האדריכל ישראל גודוביץ', לימים מהנדס העיר תל־אביב, מהרכב הנוכחים (דוגמניות, זמרים, שחקניות, כדורסלנים וכדורגלנים) וכמובן מגרייס ג'ונס, שאף תפסה פעם אחת את חולצתי תוך כדי הופעה.
בשנים הראשונות, הופיעו בקולוסיאום זמרים והרכבים מחו"ל — גלוריה גיינור, אימג'יניישן ופורינר, בילו בו פיגורות בינלאומיות (ברוק שילדס ובוי ג'ורג', למשל) וצולמו בו סרטים ותוכניות כמו "להיט בראש". במהלך מלחמת לבנון הראשונה המקום עורר ויכוחים, והמצקצקים זעמו איך בתל־אביב רוקדים בעוד חיילים נהרגים בהרי השוף. עם השנים, הזוהר התפוגג והקולוסיאום הפך למוקד בילוי לילדים ולבני נוער.
ב־2012 השתקע בחלל המרשים שהותיר אחריו הקולוסיאום מועדון החשפניות פוסיקט, בצעד שגרר ביקורת וכעס. בסופו של דבר שי ניצן, אז פרקליט המדינה, פסק שלאפ־דאנס הוא למעשה הוא זנות לכל דבר, פסיקה שהובילה לשלילת רישיון העסק ולנעילת המועדון. כיום פועל שם "המרחב החברתי לשוויון מגדרי ואחריות חברתית", מיזם ללא מטרות רווח, שאנשיו מעלים את המודעות ל"פינות החשוכות בחברה הישראלית ומניעים את הציבור לפעול ולשנות, באמצעות פעילויות, מופעים וסדנאות לקבוצות פרטיות וארגונים".
השילוש הקדוש של חיי הלילה באותן שנים היה המועדונים פינגווין־ליקוויד־קולנוע דן. פינגווין, במרתף ביהודה הלוי 43, הפך למיתולוגי ונכנס לנצח הודות לשתי תקופות מוצלחות. האחת הייתה בראשית שנות ה־80, כשבסטייל מועדוני הגל החדש של לונדון התפתחו הרבה אגדות סביב מה שקורה בשירותים של המועדון, והשנייה בסוף שנות ה־80 וראשית ה־90, פחות פאנקיסטית, שבה בילו במועדון בני טובים חובבי מוזיקה אלקטרונית. המועדון התפרסם גם בזכות ההופעות הנהדרות של הרכבים מקומיים – סיאם, כרומוזום, מינימל קומפקט, ז'אן קונפליקט וליבי והפלאש, וכן להקות בריטיות.
"עדי מילשטיין יצר מקום שהיה בית לאלה שלא היה להם בית ולאלה שהעולם כולו היה ביתם", היטיב לתאר הצלם והקולנוען אריאל סמל בספרו "אנשי הפינגווין". "כולם חגגו לתוך הלילה: נוצצים, סלבים, אנשי עסקים ופאנקיסטים. כל עוד היית אחר, היית חופשי להיות מי שרצית. אחד הדברים היפים במועדון שמילשטיין יצר זה שלא הייתה בו אפליה או סלקציה. מי שלא התאים נפלט בעצמו".
כולם לבשו שחורים, נראו כועסים ומנותקים ורקדו בעיקר עם עצמם. זו הייתה התקופה. מאז עבר הפינגווין גלגולים שונים ומשונים, כולל שינויי שם וניסיונות לשחזר את ההצלחה, אך הם כשלו. אבל כיום, תחזיקו חזק, במרתף אפוף הזיכרונות מאחורי השער הנעול וללא כל סימן חיצוני לעוברים ושבים ברחוב הסואן, התמקמה כנסייה. כן, מתברר שבחלל של הפינגווין, אלוהים הוא סוף־סוף באמת הדי־ג'יי. Hillsong Church, כנסייה שאנשיה "מבקשים לחבק ולשרת את העיר והעם שאנו חיים בקרבם באהבה, בתקווה ובטוב”. מדי חמישי בערב אנשי הכנסייה, רובם סטודנטים והייטקיסטים מכל קצות העולם, עורכים במקום ערבי תפילה מוזיקליים, מוזיקה קצת שונה מהפסקול שרעם וזעף כאן באייטיז. אין ספק שהגילוי הזה, שאותו חושף קטן בסיור שלו, יפתיע ואף יטלטל את זקני וזקנות הפינגווין.
מועדון הליקוויד — מקדש רוק אלטרנטיבי – החליף בשנות ה־80 לא פחות משלוש כתובות: תחילה הוא שכן במרתף ברחוב לינקולן (לפתיחה לבשתי קימונו ססגוני ששאלתי מחברה), משם עבר לקולנוע אופיר ברחוב גרוזנברג — מהפרק הזה זכורה במיוחד ההופעה בלתי נשכחת של זמרת הפאנק־רוק הגרמנייה נינה האגן, וגם של היאנג גודס ואלמנט אוף קריים. "הליקוויד היה המגה־קלאב הראשון בארץ, שגרם לשאר המועדונים להיראות כמו סמרטוט מטונף בחדר לניתוחי מוח", כתב סמל בספרו. "בליקוויד הכול היה מעוצב, קר וחלקלק".
משם ליקוויד עבר לרחוב סלמה 117, היכן שהיה בעבר קולנוע זוהר, שהתמחה בהצגת סרטים טורקיים ומלודרמות ומיוזיקלס תוצרת הודו. וזה המקום לציין שחלק נכבד מהמועדונים של העידן ההוא קמו בחללים של בתי קולנוע גדולים שננטשו בעקבות דעיכת הענף בשל ההיסטריה סביב הכוכב החדש – הווידיאו הביתי. בהמשך פעלו במקום מועדונים אחרים — קו וקו־מילניום.
הסיור של קטן מגיע רק לגלגול השלישי של ליקוויד. שם נגלה, שלמרבה הצער הבניין היפה של קולנוע זוהר, שנפתח ב־1948 והתברך בחזית מעוגלת, נהרס. כן, גם עליו עלו הדחפורים. זה קרה ב־2019, ובמקומו צץ בניין דירות חדש ושגרתי למדי.
כשמתבוננים בבניין הדירות הקטן והמרופט ברחוב הירקון 61, שום דבר לא מסגיר את תפארת עברו. בבניין, שבו פעלו בתי קולנוע אחדים, קם בתחילת שנות ה־80 מועדון רוק, שרשימת הלהקות שהגיעו מחו"ל להופיע בו מעוררת השתאות: סוזי והבנשיז, איאן דיורי, טוקסידו מון, באוהאוס בהנהגת פיטר מרפי, מארק והממבס ועוד ועוד. "האנשים שהקימו את קולנוע דן רצו שהוא יהיה חלל הופעות חדשני. המודל שלו היה מועדון בשם פרדיסו בהולנד", מספר קטן. "לא מעט להקות ישראליות כמו משינה, היחידה לטיפול נמרץ והקליק קיבלו הזדמנות והתחילו את דרכן בקולנוע דן. היו גם ערבי רגאיי".
והיו גם ערבי סקס, שבהם הופיעו טרנסג'נדריות כמו גילה גולדשטיין וזלמן שושי (שאף חי באחת הדירות בבניין) וחשפניות. "במהלך השנים, המקום השתנה לרעה ואיכות הקהל והמוזיקה הידרדרה. היו פה הרבה בעיות ואלימות. אפילו ניסו לשרוף את המועדון כמה פעמים", משחזר קטן. "ב־1986, בעקבות קטטה על כוס קולה, נער בן 16 בשם גיל אלעזרוב ז"ל נדקר למוות. עד היום הרוצחים לא נתפסו והתיק נשאר פתוח. אחר כך המועדון שינה שמות, למשל ל'קאטס', עד שנסגר בשנות ה־90. עכשיו הבניין ממתין לתמ"א".
שיטת הסלקציה — זאת שמכריעה וחורצת מי ייכנס למועדונים ומי ייאלץ להישאר בחוץ – הומצאה, לדברי קטן, במועדון שירוקו ששכן ברחוב עמק יזרעאל 44 (שם הרחוב שונה בהמשך להרב יצחק ידידיה פרנקל). המועדון הושק ב־1982 בשכונת פלורנטין תחת השם הקרמלין, והתיימר להתחרות במועדונים היריבים. "אבל המקום לא תפס והפסיד כסף, אז בעליו מכרו אותו כעבור שנתיים. לאחרונה בחור בשם ניר כתב לי: 'אתה יודע למה קוראים למועדון שירוקו? זה בגלל שבאתי באחד הערבים עם המכונית שלי מדגם שירוקו, שהיה רכב ספורט יוקרתי מאוד פופולרי, והעמדתי אותה בכניסה. השותפים החדשים החליטו לקרוא למועדון על שמה'. הם גם לקחו צלם צעיר בשם שרון פרוינדליך, המוכר בכינוי צ'ופי, והפכו אותו לתקליטן, והוא התניע את מה שנהוג לקרוא 'מוזיקת שירוקו' — גל חדש ולהיטים גדולים. כאן גם השיקו תקליטים חדשים, למשל של דפנה ארמוני ושל להקת פופלקס, שמוכרת מהלהיט 'איציק'".
בני נוער זרמו לשירוקו מכל רחבי הארץ וניסו לעבור את הסלקציה הקשוחה. "בני המזל קיבלו כרטיסי חבר. בגלל הסלקציה, פעלה קהילה שלמה של זייפני כניסה למסיבות", אומר קטן. לימים המועדון נסגר, ועד לאחרונה עבד בקומה שבה התהוללו באי ובאות שירוקו עסק של מזרנים וריפוד. לפחות בקומת הקרקע פועלת חנות בגדים ואביזרים שיכולים בהחלט להתאים לבילוי קלאברי דקדנטי. במקום שבו שכנה הכניסה למועדון אפשר לראות גרפיטי עז צבעים עם כתובת מחאה הזועקת "בושה!"
בשלהי שנות ה־80 קם ברחוב אילת 22 מועדון הופעות ומסיבות בשם "זמן אמיתי" בשותפות עם "האוזן השלישית". המועדון כונן על חורבות מפעל טקסטיל, וגדי הלפרין עיצב אותו בסטייל ניו־יורקי, בהשראת הסרט "קוקטייל" של טום קרוז.
מאז התקיימו במועדון הופעות של זמרים מפורסמים (שלמה ארצי, ריטה, רמי פורטיס וברי סחרוף), איחודים של הקליק וכוורת ואפילו אריק איינשטיין המנוח הצטלם כאן לקליפ. ואילו איילת זורר עבדה בצעירותה כברמנית. למרות שדלתות המועדון נסגרו כבר בשנת 2000, באתר פעל עד לאחרונה בית הספר לברמנים "זמן אמיתי" (שביסס את מעמדו כמותג עם סניפים בכל הארץ) ומקום לאירועים (בסיור שערכנו נקלענו למסיבת רווקות).
את המותג "זמן אמיתי" מנהיג יואב סוכרי, שהחל את דרכו כברמן במועדון. מאחר שצו הריסה מאיים על הבניין כבר עשור ועתידו לוט בערפל, סוכרי בחר לעזוב את המקום עם המורשת המפוארת ואפוף הזיכרונות, והעתיק לאחרונה את בית הספר לברמנים ללונדון מיניסטור. ועוד פיסה ממורשת התרבות התל־אביבית תיעלם כך ולא תשאיר אחריה שום זיכרון.
מועדון גדאנסק נוסד ב־1989 באזור תעשייה נטוש על גבול גבעתיים ורמת־גן, והוא היחיד במסע של קטן שחורג מגבולות תל־אביב. המועדון נקרא על שם עיר הנמל הפולנית – כמחווה לפועלו של לך ולנסה, שהיה באותן שנים מנהיג ארגון "סולידריות" ולחם למען זכויות פועלי המספנות. המועדון הוקם על חורבות מפעל "פרי סוכר", ששימש לייצור סלק סוכר ועמד שומם במשך זמן רב. מדובר היה בחלל תעשייתי ענק בן שלוש קומות, ובאחת מהן יצרו אמנים, צלמים, אנשי תיאטרון ומוזיקאים. במועדון עצמו לא רק רקדו וחגגו. גם צילמו שם סרטים אחדים, כולל האפיזודה "שרונה מותק" מתוך הסרט "סיפורי תל־אביב". בהמשך גדאנסק הפך לרוזלינדה, ובין כתליו צולם הסרט "ערב בלי נעמה" של משה ז'יל צימרמן, שעלילתו מתרחשת בבר, ובו הופיע גם החתום מעלה.
כמו שאר המפעלים של אזור התעשייה, גם הבניין של גדאנסק גולח לטובת מיזמי נדל"ן, וכיום מתנוסס במקומו מגדל רב קומות מהודר ויוקרתי שדייריו כנראה לא יודעים שפעם רקדו פה בלייני העיר.
ניר קטן, התקליטן ואיש המוזיקה, שהוא אנציקלופדיה מהלכת לתקופה מופלאה בחיי הבליינות בישראל התחיל להוציא סיורים בעקבות המועדונים התל אביבים המיתולוגיים. במיניבוס מפנק, כולל מערכת סאונד הוא מספק אנקדוטות, קליפים, סרטונים ביתיים, פריטים שקשורים לתקופה ושאר הפתעות. קטן עבד על הפרויקט במשך שלוש שנים ואף נסע לאנגליה כדי לראיין מוזיקאים שהופיעו בשעתו בישראל. במהלך המסע, שנמשך כשלוש וחצי שעות, פוקדים את רוב המועדונים הבולטים של שנות ה־80 וה־90 – או יותר נכון, מה שנותר מהם. מחיר: 250 שקל למשתתף. טלפון לפרטים ולהזמנות: 054-8033161.
