החדשות האחרונות על הקמת נמל אמריקאי בעזה עשו כותרות בכל העולם, אבל את חלק מחברי הקהילה הישראלית בקפריסין הן גם הצליחו קצת להלחיץ. על פי התוכנית, הנמל האמריקאי, שאמור לספק לתושבי עזה מזון וציוד חירום, אמור להיות מקושר בקו ימי עד לאי השכן, ומשם תצא האספקה. "אז מה", עלתה השאלה באחת מקבוצות הווטסאפ של הקהילה, "מה שקורה בכל אירופה יתחיל לקרות עכשיו כאן? נתחיל לראות יותר ערבים ברחובות?".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמובן שאין קשר בין התוכנית האמריקאית לבין המצב ברחובות הערים בקפריסין. משלוחי האספקה אמורים לצאת מהנמל של הצבא הבריטי השוכן במערב האי, באקרוטירי, צפונית ללרנקה, לא רחוק מהגבול עם קפריסין הטורקית. אם כבר יכול אולי לקרות להפך, יותר ישראלים ויותר אנשי עסקים שיהיה להם אינטרס לפקח מצד אחד על האספקה שיוצאת, ולעשות קצת ביזנס מצד שני.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הידיעות המגיעות ללא הרף ממזרח, מחופי המזרח התיכון הבוערים, נוחתות על חופיה השלווים של קפריסין בזו אחר זו. נדמה שמי שבחר להתנתק מהמלחמה בישראל, מתקשה לעשות זאת גם פה. אולי זה בגלל המרחק הקצר בין נתב"ג לשדה התעופה בלרנקה - 30 דקות מרגע ההמראה ועד הנגיעה בקרקע. אולי זה בגלל העובדה שרבים מהישראלים החיים כאן השאירו רגל אחת בארץ, אם זה עסק, משפחה או אפילו ביקורים שגרתיים אצל רופא השיניים, ואולי זה האופי, לא משנה כמה תנסו לברוח, המחשבות תמיד נודדות לאחור.
הנהירה הישראלית לקפריסין מתרחשת כבר כ־20 שנה, בתחילה בטפטופים, ובשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים – בזרם משמעותי. קפריסין קרובה לישראל יותר ממה שנדמה. זה לא רק המרחק. אלה גם מזג האוויר, הגיאוגרפיה, הצמחייה הים תיכונית והעובדה שכבר עשורים ארוכים האי משמש כמקום מפלט לעמים רבים. לפני כחמישה עשורים היה גל הגירה מלבנון. הבריטים נוכחים פה תמיד. גם הגרמנים גילו והתאהבו במזג האוויר ובחופים ולפני כשנתיים, עם פרוץ המלחמה באירופה, גם לא מעט אוקראינים בחרו להעתיק לכאן את חייהם. כך שלא מפתיע שקפריסין הפכה עבור אלפי ישראלים ל"תוכנית ב'" בהרבה תחומי חיים. מה שהתחיל כיעד תיירותי הפך ליעד עסקי, לאחר מכן ליעד נדל"ני, לאופציה אחרת למגורים, אם באופן זמני ואם באופן מלא.
מי שיכול להעיד אולי טוב מכולם על הטפטוף שהפך לטרנד הוא הרב אריה זאב רסקין, הרב הראשי של הקהילה בקפריסין, המשויך, איך לא, לחסידות חב"ד. הוא הגיע לאי ב־2003, אחרי שניהל את הקניון באשדוד. כשהגיע, היו בקושי 70 משפחות יהודיות באי כולו ולקח לו תשעה חודשים לארגן עשרה יהודים למניין. "אפילו בכיפור הראשון לא הצלחתי לאסוף מניין בבית השגריר", הוא מספר, "אבל לאט־לאט, בעבודת רגליים ולב, בפסח כבר היו אצלי 120 סועדים. זאת עוד לא הייתה קהילה. היהודים היו מפוזרים ברחבי האי, מי בעיר, מי בכפרים הקטנים, לא שמרו על קשר זה עם זה. ביידיישקייט אומרים שזה בדיוק כמו עם כסף: המניין הראשון זה כמו המיליון הראשון, הוא הכי קשה. אחרי שהשגת אותו הכל מתחיל לזרום, והיום, ברוך השם, יש בקפריסין לא פחות משישה בתי חב"ד".
עם השנים הקהילה הישראלית באי הלכה וגדלה. בהתחלה הגיעו הפנסיונרים, אלה שחיפשו לברוח למקום שקט ושמשי, לאו דווקא לכל השנה. אחריהם הגיעו בעלי האמצעים, שהחזיקו בית בישראל ועוד בית נופש באי. אחריהם ההייטקיסטים, שניצלו את המרחק הקצר ואת העובדה שמס החברות בקפריסין נמוך משמעותית מישראל, והם העבירו את החברות שלהם לאי. במקביל גם הנדל"ניסטים גילו את הפוטנציאל הטמון בקפריסין והחלו לקנות ולסחור בנכסים. קצב עליית מחירי הנדל"ן באי עלה על המסלול המהיר ואפשרויות ההשקעה קרצו לישראלים שהתייאשו מהמחירים המוטרפים בארץ.
לאט־לאט גדלה הקהילה הישראלית והגיעה לאלפים בודדים, חלק ניכר ממנה חילקו את זמנם בין ישראל לבין קפריסין, ולא העבירו את מרכז חייהם, כולל הילדים על כל המשתמע מכך, לאי. אולם בארבע השנים האחרונות הזרם הלך וגבר, בתחילה בעקבות מגפת הקורונה, שחייבה אנשים לחשב מסלול מחדש ולבחור בעבודות שאיפשרו עבודה מהבית. ואם כבר מהבית, למה לא מאי שטוף שמש ומרובה חופים? בהמשך הזרם גבר וביתר שאת, למצער, מאז שהחלו המחאות נגד הרפורמה המשפטית בישראל. "בניגוד למה שנוטים לחשוב", מספר הרב רסקין, "השבר הגדול בחברה הישראלית של לפני המלחמה דחף הנה לא רק את מתנגדי הרפורמה, כפי שהשתקף בתקשורת בישראל, אלא גם את תומכיה. הם הסבירו את זה באווירה הרעילה ברחובות, באוויר הסמיך, 'פשוט נמאס לנו מההפגנות ומהמריבות', הם הסבירו לי".
ואז הגיע 7 באוקטובר. בן־לילה האי התפוצץ מישראלים, אין דרך אחרת לומר זאת, הוא פשוט עלה על גדותיו. בימים הראשונים הזרימה הגיעה גם ממזרח וגם ממערב. ממערב – מישראלים שנתקעו בחו"ל ברגע שפרצה המלחמה וחברות זרות ביטלו את הטיסות ארצה. הישראלים העדיפו להגיע קודם כל לקפריסין, כמעין בסיס אחורי, ולנסות לתפוס מטוס ארצה. זה היה ערב רב של אנשים – מטיילים, משפחות, ישראלים שחיים בחו"ל ורצו להגיע כמה שיותר מהר, לעלות על מדים ולהצטרף ללוחמים. מצד שני, ממזרח, מנתב"ג – יהודים שעשו בישראל את תקופת החגים, ועם ההלם הראשוני ארזו בזריזות מזוודות וביקשו לחזור הביתה, בעיקר לארצות־הברית, לאנגליה ולצרפת. ולצד כל אלה – עלו על המטוס בהזדמנות הראשונה ישראלים שכבר החזיקו נכסים באי, או שהבינו במהרה שמשהו בסיסי בחיים של כולנו בארץ השתנה, אולי לתמיד, והאינסטינקט ההישרדותי גרם להם קודם כל לעלות על מטוס. קודם כל לצאת החוצה, לברוח; אחר כך נראה.
אוקטובר נחשב לשלהי עונת התיירות בקפריסין. אי של קצת יותר מ־800 אלף תושבים שקולט בכל שנה כמעט ארבעה מיליון תיירים. זה אומר שבשיא העונה קשה מאוד להשיג חדר במלון, בדירת Airbnb, באכסניות או בדירות נופש שונות. ואז, כמעט בבת אחת, התקבצו עוד אלפי ישראלים ויהודים בלרנקה, העיר הסמוכה לנמל התעופה הראשי של האי, והתנפלו על כל חדר פנוי שעוד ניתן היה להשיג. אחרי שאלה נגמרו, תושבים מקומיים העמידו לרשותם את בתיהם, בחינם. המקומיים, שהושפעו מאוד מתמונות הזוועה ששודרו מישראל, תרמו גם מזון וביגוד, ועשו הרבה כדי להקל על ההמונים את החוויה.
"בסך הכל הקהילה כאן מעריכה את ישראל ואת הישראלים", אומר הרב רסקין. "בשבוע שאחרי 7 באוקטובר, כשהגיעו הנה גם אנשים מבוגרים, חולים, שהיו זקוקים לתרופות שלהם, פתחנו עבורם חמ"ל רפואי. רופאים מקומיים התגייסו מיד, קיבלו מרשמים מישראל, המירו אותם למרשמים מקומיים על שמי ועל שם תושבים מקומיים נוספים, ופשוט סיפקו לישראלים את התרופות בלי לעשות בעיות. שאלתי את אחד הרופאים אם הוא לא פוחד על הרישיון שלו, והוא ענה לי בלי להתבלבל – 'רבי, אנחנו במלחמה, ובמלחמה עושים מה שצריך'".
עם הזמן נרגעה ההמולה. הישראלים החלו להתפזר ברחבי האי, חלקם חזרו ארצה, חלקם המשיכו ליעדים אחרים. אבל כשהאבק שקע, התבהרה התמונה: הקהילה הישראלית בקפריסין, שרק לפני כמה שנים מנתה כמה מאות ישראלים, ועם תחילת המחאה בארץ צמחה לכמה אלפים בודדים, מונה היום כ־10,000 איש ואישה, תושבי קבע, המרוכזים בארבע הערים של האי: כ־400 משפחות בלרנקה, 500 משפחות בפאפוס, 800 משפחות בלימסול וכ־300 משפחות בניקוסיה. עליהם יש להוסיף עוד, כמספר הזה, ישראלים אשר מרכז חייהם נמצא בישראל אולם הם מחזיקים בנכסים או בעסקים בקפריסין ונמצאים על הקו כל הזמן.
ישנה היררכיה די ברורה בין ה"ותיקים" ל"חדשים". התושבים הישראלים הוותיקים מעורים יותר בחיי הקפריסאים, נצמדים פחות לקהילה הישראלית, הם חרדים לפרטיותם ולא ששים לדבר על ההגירה הישראלית לאי. הישראלים ה"חדשים" מוכנים לדבר יותר, אבל כמו קודמיהם הוותיקים, גם הם חרדים לפרטיותם ומסרבים שאצטט אותם בכלל, ודאי וודאי בשמם. "אנחנו יודעים שמסתכלים עלינו בארץ כנמלטים. כמי שברחו בשעת משבר נוראי", אומר לי לירון, תושב אופקים, אחד מהישראלים שנחתו בלרנקה בשבוע שלאחר השבת השחורה של אוקטובר, "אבל צריך להבין שלכל אחד יש את הסיבות שלו. יש פה למשל לא מעט ישראלים שהיו נצורים בבתים שלהם בעוטף עזה. אני אחד מהם. אצלי אף אחד לא נפגע בגוף, ברוך השם, אבל אחרי שהצלחנו להיחלץ מאופקים, הבנתי טוב מאוד לאן הכל הולך. הבנתי שהעסק ייקח חודשים ארוכים ושהחיים שלנו לא יחזרו להיות מה שהיו. יש כאן כאלה שנמצאים עדיין בטראומה אמיתית, שהיו נצורים יומיים בבית, שספגו יריות, שאיבדו חברים. יש לנו חובה להשתקם כלפי עצמנו וכלפי המשפחות שלנו. יש פה גם תושבים שפונו מבתיהם בגבול הצפון. הם הבינו שזה הולך להיות אירוע ארוך, ובמקום לחיות כמו פליטים בחדרי מלון קטנים, הגיעו הנה, שכרו בתים לתקופה ארוכה ואפילו רשמו מהר מאוד את הילדים שלהם לבתי ספר פרטיים. ומי שעשה את המהלך מהר, ותיכנן קדימה, עשה בשכל. יש היום רשימות המתנה ארוכות לבתי הספר ומחירי השכירות קפצו".
למי שאין דרכון אירופי או שלא רכש נכס מקומי בסכום של 300 אלף יורו ומעלה, המקנה תעודת תושבות, החיים קצת יותר מורכבים, אם כי לא בלתי אפשריים. מי שאינו אזרח או תושב אינו יכול לשהות באי יותר מ־90 יום ברציפות בכל 180 יום. זאת אומרת שעליו ועל משפחתו לצאת את האי ולחזור לאחר כמה שבועות לסיבוב נוסף. ישראלים רבים מנצלים זאת ל"סידורים" בארץ הכוללים טיפולים רפואיים שגרתיים, לימודים או חופשות מולדת. דרכון אירופי או תעודת תושב נדרשים גם כדי למצוא עבודה חוקית ומסודרת באי, שגם כך אינו משופע בהיצע גדול של משרות או משרות בשכר גבוה. כך שרוב הישראלים כאן חיים על העסקים שלהם בארץ, או שהחלו להתעסק בנדל"ן.
"החוקים פה די מזכירים את הארץ", מספרת דקלה סמית', ישראלית החיה בכפר ציורי ליד פאפוס ועוסקת בשיווק נדל"ן בחלק הזה של האי. היא הגיעה לקפריסין לפני שנים רבות עם בעלה, איש צבא בריטי. "כשהגעתי היו כאן שתי משפחות ישראליות באזור", היא מספרת. "למרות שהכל כאן מבוסס על אנגלית – כל נותני השירותים דוברי אנגלית, המסמכים בבנק באנגלית וכולי, היה לי חשוב לשלוח את הילדים לבית ספר 'ממלכתי' קפריסאי ולא לבית ספר פרטי זר, על מנת שישלטו בשפה היוונית, יעשו חברים מקומיים ובכלל, ייטמעו בסביבה ויחוו יותר גיוון חברתי.
"הישראליות שלי מעולם לא הייתה אישיו פה. צריך להבין שזה אי שיש בו לא מעט זרים. יש המון בריטים שעברו לחיות כאן לאחר הפרישה ולא מעט גרמנים או אנשים מסקנדינביה שמחפשים מקום חמים יותר לעת זקנה. אבל מאז 7 באוקטובר הישראליות, כמובן, משחקת תפקיד יותר בולט. באותה שבת קיבלתי עשרות הודעות ממכרים קפריסאים, כולל שיחות מהקצב ומהדייג שלי שהתקשרו לשאול אם הכל בסדר. הקהילה הישראלית החזקה הוותיקה התארגנה מהר מאוד כדי לעזור לישראלים שנתקעו בדרך לארץ או החוצה ממנה. פתחנו גן ילדים ומתנ"ס פה, בפאפוס. ניסינו לתת להם ביטחון. הגוף שלי אמנם פה אבל הלב, מאז אותה שבת, בארץ. הבן שלי היה בארץ, בדרום, ביום שזה קרה. מעל הוואדי שאני גרה בו, אני רואה לא אחת מטוסים של חיל האוויר שלנו, של ישראל, שמתאמנים פה יחד עם חיל האוויר של קפריסין או של יוון. כשאני חושבת על זה, נראה לי שבחרתי לגור דווקא בוואדי שבו אני גרה כי הוא מזכיר לי את הארץ, את הגליל שבו גדלתי".
גם סמית' מספרת על ישראלים שהגיעו לקפריסין בגלל המחאה, וגם היא מציינת שהגיעו לאי "מכל הצדדים. בסוף אנשים התייאשו מההפגנות. עכשיו אני חושבת שגל ההגירה מישראל הנה יימשך ככל שהמצב הלא־יציב בארץ יימשך".
בחזרה ללרנקה. אני פוגש את סגן ראש העיר, לסונס לסונידס. הוא נולד כאן, וב־60 שנותיו ראה את העיר גדלה, אם כי בקצב איטי למדי, עד לאחרונה. היום חיים בלרנקה כ־80 אלף איש והיא נמצאת בתנופת בנייה שכמותה לא ידעה מעולם. בכל מקום ניתן לראות עגורנים הבונים בתי מגורים, מתחמי דיור ונופש, מלונות, ובקרוב גם תעבור המרינה שדרוג רציני בהשקעה של מאות מיליוני דולרים ותהפוך לאחת הגדולות באירופה. המיקום של שדה התעופה הבינלאומי, הנמצא כרבע שעת נסיעה ממרכז העיר, לצד החופים, העיר העתיקה הקטנה והחמודה והטיילת הנמתחת לאורך הים, הופך את לרנקה לפנינה אמיתית. יש באוויר תחושה רגוע, אין פקקים, אין לחץ, בתי קפה ומסעדות קטנות וציוריות, התחושה בכל מקום היא שלרנקה היא עיירה גדולה, שבה כולם מכירים את כולם, ועדיין לא עיר במלוא מובן המילה.
"האופי של לרנקה הוא אותו אופי כבר 4,000 שנה", מסביר לסונידס, "בכל קפריסין מסכימים שבעיר הזאת יש קסם באוויר. משהו אחר. זאת לא פאפוס התיירותית ולא לימסול העמוסה והמעט מנוכרת. אין כאן אנשים מאוד עשירים ואין כאן אנשים מאוד עניים. רוב התושבים כאן הם ממעמד הביניים, יש כאן לא מעט זרים – ישראלים, אוקראינים, אנגלים, גם אוכלוסייה לבנונית מאוד ותיקה, וכולם מסתדרים עם כולם".
לאחרונה הגיעו לעיר המון ישראלים. אתה לא פוחד שזה ישנה את האופי של העיר?
"אנחנו אחת מהערים המיושבות הכי עתיקות בעולם, ולכן יש למקום הזה אופי שמשפיע על כולם. הזרים שמגיעים לעיר הזאת מרגישים את זה ומשתלבים היטב. אין לנו כאן בעיות עם אף אחת מהאוכלוסיות הזרות שהגיעו לעיר. כולם רצויים. אין כאן אנטישמיות, אין כאן כמעט הפגנות, אנשים כאן פשוט רוצים לחיות. זאת גם לא עיר גדולה והקהילה פה מאוד חזקה. אם מישהו חורג מהכלל בצורה חריפה, מפריע לשכנים או למרקם החיים כאן, אנחנו מיד שומעים על זה מהסביבה שלו ויודעים לטפל. אין איפה להתחבא כאן, זאת לא לימסול".
מה לגבי מהגרי עבודה? פליטים מהמזרח התיכון?
"למען האמת אין להם מה לחפש כאן, אולי רק כשער לאירופה. אין כאן עבודה בכמויות גדולות ולכן לרוב, מי שמגיע, מגיע עם כסף. גם הישראלים. הם משקיעים פה נדל"ן, ואין לנו בעיה עם זה. להפך. הם מביאים איתם רעיונות מעניינים וסטנדרט גבוה ומשפרים את העיר. המחירים כאן עולים בהדרגה, אבל אנחנו עדיין לא לימסול, שם מחירי הנדל"ן טסו בשנים האחרונות. כאן עוד יש הרבה פוטנציאל והוא ילך ויגדל ככל שנפתח את המרינה החדשה, את הטיילת ונבנה עוד מלונות ומתחמי עירוב שימושים – מתחמים משולבים של מגורים, עבודה ובילוי".
אבל לפני שרצים לקנות נכס באי, צריך לזכור שלא הכל נוצץ. "יש פה מקצוענים, אבל יש גם מי שמנצל את ההסתערות הישראלית על הנדל"ן כאן", אומר יוגב מונדרי, נציגה של חברת נדל"ן ישראלית, שבנתה כבר כמה פרויקטים בלרנקה ומשווקת היום פרויקט גדול נוסף בפאתיה הצפוניים של העיר. יוגב חי כאן כבר שמונה שנים, אחרי שעשה הון קטן ברכישה וניהול של דירות Airbnb בתל־אביב, בדיוק כשהטרנד התחיל. "בניגוד לקנייה של נכס בישראל, שם כל אחד מכיר היטב את השוק, כשקונים נכס במדינה אחרת לא הכל זה שאלה של מחיר או של מיקום. כמו בכל מקום, גם כאן ישנן בעיות. פרויקטים יכולים להיתקע, דירות לפעמים לא נמסרות במועד, וגם אחרי שנמסרו, אם לא עברת לגור כאן, צריך לדעת איך לנהל אותן, למי להשכיר, באיזה מחיר ואיך לנצל את עונת התיירות. גם כאן לא חסרים חאפרים, ולכן אני ממליץ לכל מי ששוקל לקנות כאן נכס, לחפש נכס עם 'אבא ואמא'. חברה מוכרת, שכבר מסרה נכסים בזמן ויודעת לעמוד בהתחייבויות. וכמובן שלא יזיק גם לקפוץ לראות את הנכס או את המגרש ולפגוש את האנשים פנים אל פנים. בסוף זה בסך הכל חצי שעה מישראל, אפשר לעשות את זה ביום אחד".
רבים מהישראלים שנפגשתי איתם בקפריסין ושהגיעו לאי בחודשים האחרונים, לא מוכנים להודות בפה מלא שהם ירדו, למעשה, מהארץ. הם שומרים על איזשהו בסיס בישראל, מתחזקים קשרים, חלקם עדיין עובדים כאן, גם אם באופן חלקי, ולמרות שלקחו עימם את הילדים ורשמו אותם לבתי ספר מקומיים, הם מקפידים להדגיש ש"אי־אפשר לדעת מה יהיה". לחלקם יש בטן מלאה על הממשלה, על הצבא, על החברה. אבל נדמה שאת הביקורת שלהם, נוקבת ככל שתהיה, הם לא מביאים למפגשים החברתיים והקהילתיים. "אנחנו קהילה קטנה בסך הכל, זה כמו ישראל אבל בזעיר אנפין", אומרת שיר, מורה לשעבר, שיצרתי עימה קשר בפייסבוק, באחת מכמה קבוצות המתעסקות ברילוקיישן לקפריסין, "יש כאן חילונים גמורים, דתיים, אפילו חרדים. וכמובן ימנים ושמאלנים, אנשי 'רק ביבי' ו'רק לא ביבי'. אם נייבא לכאן, למפגשים הקהילתיים שלנו או לשולחן השבת שלנו, את הוויכוחים שהיו לנו בארץ, אז מה עשינו? אז אנחנו מתאפקים ומדברים על דברים אחרים. מנסים לעזור אחד לשני, לעשות עסקים יחד, לאכול יחד, ובעיקר לתת אופציות לילדים שלנו, כי די קשה להם חברתית, לפחות בהתחלה. את הקיטורים שלנו אנחנו שומרים לשיחות טלפון עם החברים בארץ או לפייסבוק".
ויש עוד עניין אחד, שמשפיע בדרכו על המשיכה לקפריסין. בתור לעלייה למטוס, בטיסה הקצרה חזרה ארצה, אני רואה קבוצת גברים צעירים, על ראש כל אחד מהם סרט בד ממותג שנראה כמו סופג זיעה. בהתחלה חשבתי שהם שחקני טניס שבאו לטורניר, אבל מבט קדמי על הפדחת מסגיר את העניין: לאור התקררות היחסים המהירה מול טורקיה, פתחו כמה רופאים טורקים ממולחים שלוחות להשתלת שיער לישראלים בקפריסין. "לאור המצב", הם מצהירים באתרי האינטרנט שלהם, "אנחנו מקבלים גם בקפריסין".
