את מבחן המונית כל ישראלי שמבקר במדינה זרה מכיר. כמה זמן לתוך השיחה ישאל אותך הנהג מאיפה אתה, ומה תהיה הבעת הפנים שלו כשתגיד - זהו מד בלתי מדויק להערכת רמת העוינות לישראלים במקום שבו אתה נמצא. אבל כאן זה לא תופס. בביקור בדובאי ואבו-דאבי, כמעט חצי שנה אחרי 7 באוקטובר, בניסיון להבין איך נראית התיירות הישראלית באמירויות אחרי המלחמה ומה מצב העסקים, אף נהג לא מתרגש, בעיקר כי כמעט אף אחד מהם לא באמת מכאן. "אני מלאהור, פקיסטן", מציג את עצמו אחד מהם, "אני יודע מה זה ישראל. ליד לבנון. אבל לא שמעתי מעולם על תל-אביב". אבל מה עם האמירותים עצמם? מהם כבר קשה להוציא מה הם חושבים באמת.
כתבות נוספות למנויים:
"האמירויות זה המקום שהכי מתורגל בעולם אולי לקליטת זרים מכל קצווי תבל", אומר יעוז סבר, מנכ"ל קבוצת מיי טים העוסקת בחיבור בין עסקים בישראל ובמפרץ, ויו"ר לשכת המסחר והחדשנות ישראל-מדינות המפרץ. הוא עצמו יצא במטוס השלישי שטס לאמירויות אחרי חתימת ההסכמים וחזר מאוהב. אפילו כתב ספר בשם "דובאי אהובתי" וטעם בה כל עוגת זעפרן ומתוקים פרסיים. "בדובאי כולם מתורגלים בכבוד הדדי לכל דת ולכל גזע, יש להם חוקים קשיחים נגד גזענות ואפליה, חוקים אישיים של השייח' מתוך מחשבה לקחת את כל האנשים האלה שבאו מכל העולם ולאפשר להם חיים טובים יחד. ובדובאי החיים מאוד יפים. לכן מלכתחילה המקום הזה בנוי כדי לא להעיק עליך עם השאלה מאיפה אתה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל אחרי 7 באוקטובר, נקודת מפנה קשה ואמוציונלית אולי למזרח התיכון כולו, הכל מבעבע מתחת לפני השטח. "הופתעתי איך בהתחלה יכולתי להכריז כאן בגאווה שאני ישראלי, ואיך חבר שאני מכיר שם שהוא מסעדן לוקח אותי למסעדות, גם לפרסיות ולבנוניות, ומציג אותי לבעלים כחבר שלו מישראל. עכשיו, בואי נגיד ככה, כבר לא מאוד עושים את זה".
מה בדיוק קרה אחרי?
"כמה ימים אחרי עוד כתבו לי מכל האמירויות, מבחריין ומכל העולם שמשתתפים בצער ובכאב שלנו ו'תביא את המשפחה להתארח'. בחודשים שאחר כך, כשהתחילו להגיע תמונות של הרג והרס בעזה, התחלת לראות את המטוטלת זזה בקצב לא מאוד מהיר, במיוחד מהרגע ששוחררו הילדים החטופים שלנו בעסקה הראשונה. ועדיין, האמירותי הממוצע לא יתקוף את ישראל. לא תראי ברשתות החברתיות 'מהים לנהר' ו'תחרימו את ישראל', אבל כן תראי הרבה דגלי פלסטין במרחב, וסיסמאות כמו Stand with Palastine ו-Save our Brothers. כלומר הם מנסים להגיד לך 'אנחנו מבינים מה אתם צריכים לעשות שם, אבל גם מחויבים לעמוד לצד האנשים שהם לבסוף האחים שלנו'".
במה זה מתבטא?
"איש עסקים שם סיפר לי שעד לפני כמה שנים האמירותים היו דואגים לשלם איזשהו מעשר מכל משכורת לטובת האחים מפלסטין בעזה, כמו שהיו קופות קק"ל של היהודים בגולה. הכספים האלה באמת היו עוברים לעזה, אבל הם הבינו באיזשהו שלב, מה שהבנו גם אנחנו, שהכסף לא בדיוק מגיע לפלסטיני הממוצע ברחוב אלא הולך למימון אמצעי לחימה. הם קיבלו החלטה שהם לא מעבירים משאבים שהם כסף אלא מוכנים לממן פרויקטים ספציפיים. רוצה לבנות בית ספר או בית חולים לילדים? תבנה, תגיש את החשבון, עלינו. רוצים כסף כדי לעשות מה שאתם רוצים בלי להגיד למה? לא מעבירים. חשוב להסביר שערביי המפרץ לא מחבבים את האחים המוסלמים ולא מרוצים מהשלטון של חמאס בעזה. אבל כל ישראלי חייב גם להבין שברגע שמגיעות התמונות מעזה, והן תמונות קשות, לא משנה אם אנחנו עושים מה שצריך או לא, הן נמצאות בראש של אנשים פה".
שלי זוהר (29) גרה בדובאי שנתיים וחצי ובעלת חברת תיירות לחופשות בדובאי ואבו-דאבי. אנחנו נפגשות בבית קפה מעוצב יתר על המידה ב-City Walk בדובאי. אחרי הראיון היא תמשיך לארגן הצעת נישואים לזוג ישראלי על החוף. "אחרי המלחמה פחדתי לבוא לארץ, ואני מרמת-גן במקור. זה יישמע הזוי, אבל פה הרגשתי יותר בטוחה. כמו כל הישראלים בעולם חשבתי 'אני לא אגיד שאני ישראלית ולא אדבר בעברית ברחוב מעכשיו', אבל יצאתי החוצה וראיתי שהכל רגיל. אני יודעת איך המשטר כאן עובד, הם שומרים על שקט באופן מכוון. לא רוצים כאן עימותים, אסור להניף פה דגלים חוץ מדגל האמירויות, אין הפגנות ברחוב או אופציה להפגין. יש סיוע הומניטרי של האמירויות לעזה, אבל אפילו את זה לא תראי בשילוט פה. גם אם מישהו חושב משהו הוא פשוט ישתוק, וזרים בסופר ובלק ג'ל מתעניינים יותר בקטע של 'מה עם המשפחה שלך?'"
איחוד האמירויות הערביות, פדרציה עם שבע אמירויות שהבולטות בהן הן דובאי ואבו-דאבי - שמאות אלפי ישראלים הספיקו להכיר מאז שנחתמו הסכמי אברהם בשנת 2020 - היא טריטוריה ערבית ומוסלמית מהסוג הקוסמופוליטי והליברלי, עם כוכבית. היא ערבית, אבל רק כמיליון וחצי מתושבי האיחוד הם אזרחים אמירותים, וכל היתר, כשמונה מיליון וחצי, הם זרים. והיא ליברלית, אבל זה לא בא קומפלט עם דמוקרטיה כמו שאנחנו מכירים וחופש הביטוי המערבי. איחוד האמירויות הייתה המדינה הערבית הראשונה לגנות את מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, אבל בינואר האחרון הצהיר גם פקיד בכיר בה שהשלום עם ישראל יכול "להתקרר" אם המלחמה בעזה תימשך, ולהפוך לדומה יותר לשלום עם ירדן ומצרים.
המלחמה הפכה את האמירויות לפרי מתוק ועוקצני לישראלים אחרי 7 באוקטובר. בטוחה ובלתי תוקפנית, אבל גם רגישה וטעונה. בחנויות ובגלריות צצים לא מעט אבטיחים, שמסמלים את המאבק הפלסטיני בגלל הדמיון בין צבעי הפרי לצבע הדגל הפלסטיני. וכשאי-אפשר להניף את הדגל - להציג אבטיח עדיין מותר.
אפשר לפגוש כאן גם זרים ממדינות כמו איראן ועיראק ואפילו פלסטינים, אבל לא קריאות ברורות לחרם או להשמדת עם. גם הפגנות של "פרום דה ריבר טו דה סי", שהתרוממו אחרי 7 באוקטובר בכל העולם, לא היו כאן. התקוממויות נקודתיות טופלו בסטנדרט אמירותי - כבד את החוקים או שתראה את הבורג' מהמטוס. עומאר פארוק, טיקטוקר עם מעל שלושה מיליון עוקבים שבחר בערב השנה האזרחית החדשה להניף דגל להפגנת סולידריות עם העם הפלסטיני, שעליו הכיתוב "שנה חדשה ואני רק מאחל שהטבח ייפסק" והוסיף דגל של פלסטין ולב שבור - גורש מהמדינה כי הפגין שלא כחוק, קיבל חותמת שחורה וגם קנס.
אז הרחובות הראשיים בדובאי ואבו-דאבי רגועים יותר מכל בירה אירופית שישראלים טסים אליה לטיולי בת-מצווה, ובכל זאת התיירים הישראלים התרחקו, והם עדיין הססנים. בזירה הדיפלומטית והעסקית, השתרר שקט אחרי מבול של כנסים, אירועים ותמונות של ישראלים לצד אמירותים בקנדורות. עסקאות נסגרות ומגעים מתקיימים, אבל שני הצדדים לא מייחצנים כבר דבר. ב”הניו יורק טיימס” הגדירו את היחסים של ישראל עם האמירויות כ"חבל הצלה דיפלומטי", לעומת מדינות ערביות אחרות שהקשרים איתן נסדקים גם פומבית וגם מאחורי דלתות סגורות. זאת תקופת הרמדאן באמירויות, אבל כל המסעדות ובתי הקפה פתוחים כרגיל. חדרי אוכל במלונות ומסעדות בעיר מציעים ארוחות סעודת איפטר למשפחות, בזמן שבסופרים הגדולים אפשר למצוא ביצי שוקולד לפסחא הנוצרי. בסילבסטר חוגגים פה עם זיקוקים מהבורג' חליפה והכריסמס מרגיש כמו בניו-יורק. לדובאי יש שליט, ואפילו יורש עצר, השייח' חמדאן, שאוהב להעלות לאינסטגרם סלפים עם חיות אקזוטיות ותצלומים משפחתיים, אבל היא לא טוטליטרית. זכויות האזרח בה מפותחות, אבל יש גם הגבלות שבמערב לא מכירים. הווטסאפ לדוגמה חסום למי שגר כאן לשיחות קוליות ולווידיאו, כדי שהשלטונות יוכלו לנטר את השיחות. אבל רוב האמירותים כבר מכירים פרצת דרך בצורת אפליקציית שיחות מחתרתית.
זאת חברה מעמדית מאוד. המקומיים לא יסדרו את המצעים בחדרי המלון או יסיעו אתכם באובר. יעשו את זה פועלים ממדינות עולם שלישי, לרוב מהודו, מהפיליפינים ומפקיסטן. תנאי העבודה שלהם באמירויות טובים והם יוכלו להעביר כסף למשפחה המורחבת, אבל תתקשו להדחיק את העובדה שבסוף מדובר ביקום הרמטי של אדונים ועבדים. האמירויות היא אוטופיה ודיסטופיה יחד, שמתנהלת בשקט מופתי, אידיליה ששומרים עליה כאן טוב-טוב. גם כשזה נוגע לקהילה היהודית.
בסיבוב בעיר, רחוק מהמולת הבורג’ והניקי ביץ’, אחד הריזורטים המפורסמים בעיר, אפשר למצוא גלריות ובוטיקים קטנים, עם שמלות מעוצבות באלפי דירהאם בהדפס כאפייה פלסטינית, נעליים עם רקמת אבטיחים והכרזה המפורסמת מימי המנדט של Visit Palestine. באחד מהבוטיקים יושב בחור צעיר ומסדר בריכוז צמידי זהב של מפת ארץ ישראל בתוך קופסת משי. אני שואלת אותו בהתפתלות אם אבטיחים מסתדרים עם התרבות האמירתית להצניע הלכי רוח ומחשבה. “עד כמה שאני יודע אבטיחים הם לא מחוץ לחוק פה”, הוא אומר ומזמין אותי לשבת מולו. כשאני אומרת שאני מישראל ושאולי אנחנו שכנים, ד’ עונה בחצי עברית-חצי אנגלית שזה נכון, הוא מאזור ירושלים, וגם כל הסחורה מיוצרת שם. בדוכן שלו יש חולצות עם המילה “פלסטין”, אבל לא שום דבר יותר חד-משמעי מזה. הדעות וסיפור החיים נשארים בפנים. “דובאי היא מקום ניטרלי, אבל עדיין אפשר ללכת פה עם מה שרוצים. זאת פעם ראשונה שלך פה?”.
כן.
“ואת אוהבת אותה? אני לא ממש. אין בה יותר מדי נשמה”.
אולי עדיף ככה, בירושלים יש יותר מדי נשמה.
“בירושלים האבנים צועקות”. הוא מוציא את האייפון ומחפש תמונה, ואז מראה מסמך ישן עם רשימת שמות של משפחות ערביות שעזרו ליישוב היהודי באחת מערי הגדה המערבית ושם משפחתו מסומן בה. אחר כך חוזר אל הדוכן ומראה מטבע עתיק ועליו אותיות עבריות וערביות. “זה מתקופת המנדט הבריטי, דודים שלי שמרו את זה”. הוא לבוש בבגדי בייסיק יקרים ומתחזק פרופיל מוקפד באינסטגרם, מציע מיד לעקוב האחד אחרי השני. “את כישראלית מרגישה בטוחה להסתובב בעולם עכשיו? יש לי חברות ישראליות שלומדות איתי בחו”ל ואומרות שהן לא. מה את חושבת על המצב? אני חושב שנוכל לחיות ביחד, אבל זה ייקח עוד המון-המון זמן”. כשאני מודה לו על השיחה, לוחצת יד ויוצאת אל הרחוב החם, הוא רץ אחריי עם המטבע. “זה בשבילך, כמזכרת. אינשאללה נתראה שוב”.
אבל יש גם מקרים שבהם מפגש בין ישראלים לפלסטינים בדובאי לא מסתיימים בקירוב לבבות. אנה דדון ויינר (37) פתחה כאן חברת תיווך נדל"ן בשם "שלום דובאי" ומתגוררת בדובאי בשלוש השנים האחרונות עם בעלה ושלושת ילדיהם, הגדולים בני שמונה ותשע, התינוקת הקטנה נולדה כאן. "עבדתי באשדוד בתחום הנדל"ן", היא מספרת, "כמו הרבה ישראלים, נתקענו פה בקורונה כשנתב"ג היה סגור לשלושה חודשים ופשוט התאהבתי בנדל"ן בדובאי. הרגשתי שזה המקום שלי ועשינו החלטה מאוד מהירה להעתיק את החיים שלנו לכאן. חזרנו לארץ, סגרנו הכל, הוצאנו את הילדים מהמסגרות ועברנו לפה. פתחתי פה חברה והרגשתי כמו חלוצה, הייתי הישראלית הראשונה שהוציאה כאן רישיון תיווך מקומי. עברתי קבלן-קבלן והתחלתי לשאול אותו מי משווק כאן נדל"ן לישראלים".
איך עבר עליכם כאן 7 באוקטובר?
״ב-8 באוקטובר כתבנו מייל לרכזת השכבה בבית הספר ואמרנו לה שלא נסבול הערות פוגעניות כלפי הילדים שלנו בנוגע למה שקרה. קיבלתי מייל מכיל ומחבק שהם מודעים לכל מה שקרה בישראל, מצטערים בשבילנו ושלא נדאג בנושא הזה. הילדים שלי הם הישראלים היחידים בכיתה והכל רגוע. מדי פעם יש ילד ששמע את ההורים שלו אומרים משהו בבית על פלסטין והילד הזה בא לבן שלי ואמר לו 'פלסטין תהיה חופשית'".
ומה עשו עם זה כאן?
"בית הספר שלח מייל להורים שלו והזמינו אותם לרכזת השכבה לשיחה עם הילד, ואז הילד כתב מכתב התנצלות לילד שלי. הייתי צריכה לחתום שגם אני ראיתי את המכתב הזה, וזה עבר. במקרה ההוא ההורים שלו מעולם לא היו בארץ והוא נולד בארה"ב, כנראה סבא או סבתא מתישהו בשנת 48' נאלצו לעזוב את ישראל ומאז השרישו להם שנאה. גם ההורים שלו התקשרו אליי ואמרו שהם מתנצלים, הם כן חושבים שפלסטין צריכה להיות חופשית אבל לא מדברים על פוליטיקה בבית.
"והיה עוד מקרה ב-International Day שהרימו בבית הספר. זה אירוע שבו כולם מוזמנים להגיע לבושים בצבעי הדגל של מדינת המוצא שלהם ולהקים דוכן של המדינה שלהם, עם אוכל מקומי. כל שנה אני מעדיפה באותו יום לא להביא אותם לבית הספר, כי הם עדיין קטנים ולא בא לי על כל השאלות. באותו יום אני עושה להם פאן-דיי, שולחת אותם עם הנהג והנניז לעשות כיף בקניון או באיזה פארק וזהו, ככה זה נגמר. השנה זה התפספס לי, ובטעות שלחתי אותם ליום הזה והם סיפרו שהייתה עמדה מאוד גדולה שחילקו בה ארטיקים ואבטיחים, וכל מי שרצה היה צריך לומר את הסיסמה ולקבל. הסיסמה הייתה 'פרי פלסטיין' והילדים שלי היו צריכים לומר את זה כי הם רצו ארטיק. שלחנו מייל למנהל ולרכזת שענו, 'נדבר עם האמהות, אבל באינטרנשיונל דיי כל אחד יכול להביא את עצמו כל עוד זה לא פוגע בצד השני'. והם שאלו למה לא עשינו עמדה ישראלית.
"בעלי אמר לי 'שנה הבאה אני נשבע לך שאני עושה להם את הדוכן הכי גדול עם חומוס וחלות', אבל אני עדיין מעדיפה פשוט לא לשלוח אותם לבית ספר. אלו הדילמות הקטנות שיש. אי-אפשר להתעלם מזה שאנחנו בתוך קיבוץ גלויות אחד גדול, אבל רובם ערבים וצריך להתחשב ולא לעשות דרמה".
וזה שווה את זה?
"אני חושבת שהילדים שלי זכו בגדול, הם מדברים אנגלית, ערבית וצרפתית שוטפות, הרמה הלימודית שלהם גבוהה ואני מרגישה שעשיתי את אחת ההשקעות הטובות שעשיתי בחיי".
עד שמגיעות המלחמות.
"רואים מאז יותר חנויות עם כל מיני בגדים עם אבטיחים, אבל זה כמו כל טרנד בעולם, לא ייחודי לפה ולא משהו שמאיים עליך. העולם כולו פחות רגיש אלינו עכשיו ומתמקד בסבל של הצד השני. אבל כתובות שקוראות למחוק את ישראל אין פה. אנחנו לא נמנעים מעברית בשום מקום ויש לנו גם מזוזה תלויה על הדלת. האמירותים ממש מסמנים את זה כמטרה שיהודים יחיו כאן בביטחון".
מה זאת אומרת?
"אמירותים שהם אנשי מפתח בשלטונות כאן יוצרים איתנו קשר על בסיס שבועי כדי לוודא שהכל בסדר ושאין שום תאקלים ובעיות. אני לא יכולה כל כך לפרט, אבל הם פונים אלינו, אנשים בקהילה היהודית בדובאי, וסוג של שומרים עלינו".
כי הם יודעים שיש סיבה?
"הם בודקים שלא מציקים לנו ולא צועקים לנו כל מיני הערות פוגעניות. אסור להם שיהיה פה איזה פיגוע או עימות. את צריכה להבין, דובאי היא לא עיר או אמירות, זאת חברה, והשייח' הוא המנכ"ל שדואג שלכולם יהיה פה טוב, ושכל ה'עובדים והמשקיעים' יהיו מרוצים כי כשיש בעיה - המניה יורדת. זה מקום שהוא ביזנס, גלגל שמסתובב בלי מעצורים. וכשהיהודים הם חלק מהביזנס שלך - אתה חייב לדאוג לשלומם, כמדיניות. זה מרגיש כמו חברה מתפקדת בכמעט כל תחומי החיים, באישורי עבודה, ניקיון ברחובות, בירוקרטיה מול הרשויות. לכל רשות שאתה משלם לה עבור חשמל, מים, ארנונה - יש גם Happiness center. זה לא סתם מחלקת שימור לקוחות או 'דעתך חשובה לנו', מאוד חשוב להם לוודא שהגוף שנתן לך את השירות התנהג יפה, וזה לא בשיחת משוב או מילוי שאלון אלא בצורת בניין עם דלפק ועובדים שאפשר לפנות אליהם ולדבר אם משהו לא התנהל בסדר. יש כאן שר אושר שאחראי על ה-Well Being".
התמונה הוורודה שמציירת דדון ויינר לא משכנעת את החברים בקבוצות הפייסבוק לתיירות בדובאי, שם אין יום בלי פוסט "האם מפחיד עכשיו בדובאי?" וישראלים שבדיוק חזרו או מתגוררים שם ועונים כמו להקה: "לא כמו בארץ, זה בטוח". החשש מתבטא במספרים: בחודשים ינואר-פברואר האחרונים, שיא עונת התיירות בדובאי שבה החום עוד לא מטפס, נרשמה ירידה של כ-68 אחוז בתנועת היוצאים לאיחוד האמירויות. עד המלחמה היו אבו-דאבי ודובאי היעדים בצמיחה הגבוהה ביותר. בשנת 2022 טסו לאמירויות כ-570,000 - היעד השביעי במספר היוצאים לפני גרמניה, ספרד וקפריסין. עומר חודורוב לוי, מנהלת השיווק של "דיזנהאוז גרופ", שמסרה את הנתונים, מעריכה בזהירות שעם סיום הלחימה הישראלים יחזרו לטוס לאמירויות, בניגוד למרוקו וירדן שנמחקו כמעט לחלוטין ממפת התיירות.
בן סיילס (36), מדריך טיולים באמירויות, היה הראשון להוציא קבוצת תיירים מאורגנת לדובאי. עכשיו הוא כבר מקבל טלפונים ממפעילי סיורי ג'יפים ששואלים מתי כבר יחזרו הישראלים. "לפני דובאי הייתי מדריך טיולים ביוון ובבלקן. 7 באוקטובר תפס אותי עם קבוצה שהגיעה בערך יומיים קודם, אני זוכר שאני אומר למטיילים, 'בואו נמשיך, זה כנראה עוד סבב' והם אומרים לי 'לא, זה רציני, רצות שמועות בווטסאפים על חטופים'. חזרנו מוקדם למלון, אף אחד לא רצה להמשיך ובאחת בלילה הם אמרו לי שהם רוצים לחזור חזרה כמה שיותר מהר. הם לא ראו כמעט דבר בטיול ומשם התחיל גל של ביטולים".
כשאתה אומר לאנשים שבטוח כאן והם אומרים לך שהם בכל זאת חוששים, איך הם מסבירים את זה?
"אמרו לי 'זאת מדינה ערבית, אנחנו לא סומכים עליהם. הם עכשיו יתנקמו בנו'. היו הרבה מאוד תרחישים שאנשים פחדו מהם, כשאני ידעתי שהם קיצוניים ולא ריאליים. ביקשתי מחברים אמירותים ותוניסאים שיקליטו לי הודעות קוליות שאוכל להעביר בווטסאפ לקבוצות שלי, הם הקליטו ואמרו שזה מקום בטוח, אבל זה לא באמת עזר. יצאה אפילו הודעה ממשלתית שיהודים וישראלים בטוחים בדובאי. הם לא השתכנעו".
איך אתה מחזיר את הדיון לפסים רציונליים?
"צריך להסתכל על זה בצורה פרקטית, בלי קשר לדעות פוליטיות. אני מסביר שאיחוד האמירויות שייכת ל-GCC (מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ - ט”ג) לאיגוד מדינות הנפט, לליגה הערבית ולליגת המפרץ. כל הליגות האלה חייבות להראות איזו עזרה לפלסטינים, אפילו כמס שפתיים. הרבה לפני הסכמי אברהם הן פיתחו את עקרון שלוש הדתות ושר החוץ של איחוד האמירויות אפילו שיתף פוסט של המשפיען נאס דיילי, שמראה איך אחרי 7 באוקטובר ישראלים, ערבים, פלסטינים ואמירותים עובדים יחד בשיתוף פעולה. לאחרונה השיח כבר קצת השתנה והתחילו לבקש הצעות מחדש לטיול וכרגע מתוכנן אחד לפסח".
מוסטפה, מדריך טיולים מצרי שהפך לחביב הישראלים, ריגש עשרות רבות מהם כשפירסם שהוא מקבל את הביטולים אחרי 7 באוקטובר בהבנה והכלה. "אני במקור ממצרים", הוא מספר. "למדתי עברית באוניברסיטה בקהיר ועברתי לגור פה לפני עשר שנים. לא ציפיתי להשתמש בעברית אבל אז הגיעה הקורונה, נחתמו הסכמי אברהם ועשיתי הסבת מקצוע למדריך תיירים. ישראלים אוהבים להגיע לכאן, ויש כאלה שחוזרים פעם אחרי פעם. אחרי 7 באוקטובר הכל מת, כולל ישראלים שקניתי להם כבר כרטיסים לאטרקציות והיו אמורים להחזיר אבל לא הגיעו וזה הצטבר אצלי כהפסדים. כתבתי פוסט שאני נושא בזה כי מלחמה היא אסון, וכסף בא והולך. התיירות קצת חזרה לעצמה בינואר וערביי ישראל היו הראשונים לחזור בנובמבר. בטוח כאן מאוד כי המשטרה חזקה וגם אם את לא רואה אותה, היא רואה אותך כי יש מצלמות בכל מקום ויש הרבה שוטרים סמויים בדובאי. אני מקווה שהישראלים יחזרו, כי המלחמה הזאת בינתיים היא מכה קשה מאוד".
שלי זוהר משתייכת גם היא לקבוצת הישראלים שנתקעו בדובאי בקורונה - וראו כי טוב. "באתי לטיול עם חברה ונתקענו פה שלושה חודשים. כשפתחו את נתב"ג חזרתי לישראל ואז אמרתי לעצמי, 'רגע, לא סבלתי שם. היה לי טוב'. ראיתי את עצמי גרה פה והייתי גם ככה בין עבודות. היה לי אינסטגרם עם 5,000 עוקבים ושיתפתי המלצות, עשיתי שיתופי פעולה עם כדור פורח ומסעדות ואנשים התחילו לפנות ולהתייעץ כי לא ידעו עדיין הרבה על האמירויות. ואז חשבתי שלמה שלא אקבל על זה עמלה? משם זה התחיל. היום כבר ישראלים מזהים אותי בקניון".
ואז התחילה המלחמה.
"ואנשים פשוט לא טסו וביטלו עסקאות. הרגשתי קצת לא בנוח לכתוב 'תבואו, הכל רגיל', בזמן שבישראל שום דבר לא רגיל ואף אחד לא חושב על להתפנק ולטוס".
והאמירויות קיבלו אזהרת מסע בדרגה 3 של משרד החוץ.
"אנשים חושבים שאזהרת המסע היא סביב המלחמה, אבל היא קיימת כבר מתחילת ההסכם ולא השתנתה. היא פשוט שם כי זאת מדינה מוסלמית".
חצי שנה אחרי, ישראלים עדיין לא מגיעים?
"מי שמגיע לפה אלה ישראלים שכבר היו כאן פעם, נגיד משפחה מאשקלון שכתבה לי 'אנחנו רוצים לנקות את הראש ממה שהולך במדינה, תמצאי לנו דירה במרינה'. אבל מי שהיעד הזה חדש לו, ידחה את הטיול לאחרי המלחמה. עכשיו עכשיו כבר יש שמונה טיסות ביום וזה לא כזה שונה ממה שהיה פעם".
יעקב נגל, לשעבר ראש המל"ל ועמית בכיר בקרן להגנה על דמוקרטיות (FDD), מזכיר שהיחסים בין ישראל לאמירויות היו קיימים עוד לפני הסכמי אברהם. "לא היה שגריר ולא היה קונסול, אבל עסקים עשו כל הזמן, במיוחד ישראלים שהייתה להם אזרחות כפולה".
אז למה יש אזהרת מסע בדרגה 3?
"כי מסביב תוכלי לפגוש הרבה איראנים. ובכלל, יש הרבה מקומות עם אזהרת מסע 3 היום בגלל המלחמה, בגלל הנפיצות של מפגש עם זרים ממדינות אחרות. כי מחפשים אותנו בעולם. אני באופן אישי למשל לא נוסע למקומות כאלה, אלא אם כן זאת משלחת רשמית. ההערכה שלי היא שבמקומות שהאמירויות רואות שיש להן מה להרוויח מעסקים עם ישראל, זה ממשיך, גם אם בפרופיל יותר נמוך בעקבות המלחמה".
אמג’ד טאהא הוא חוקר פוליטי אמירותי ומחבר הספר “ההונאה של האביב הערבי”. הוא גם משפיען עם מיליון עוקבים בפלטפורמות השונות ודמות מוכרת בעולם הערבי.”אני מאמין שהיחסים של האמירויות ושל בחריין עם ישראל ימשכו כי הם אסטרטגיים”, הוא אומר. “זאת לא עמדה שתשתנה בגלל קשיים ומכשולים שצצים בדרך. אני גם רוצה להאמין שאחרי המלחמה ואחרי שהחטופים שלכם ישוחררו יותר מדינות יצטרפו לנורמליזציה. אין מלחמה טובה ואין שלום שהוא רע, ואנחנו יכולים להתגבר על הבעיות הביטחוניות עם פתרונות כלכליים, תרבותיים ומסחריים. עכשיו גם מדינות יכולות לראות שיחסים שלא נורמלו מאפשרים לצדדים שלישיים כמו איראן להתערב ולהביא את האזור למצב הגרוע ביותר”.
איך מתייחסים במפרץ ל-7 באוקטובר?
“ברור שבצד הזה של העולם כולם מגנים את 7 באוקטובר בתקיפות, ולא תמצאו בן אדם אחד שתומך בחמאס. חמאס נחשב לחלק מתנועת האחים המוסלמים שאסורה באמירויות, בבחריין ובערב-הסעודית. האידיאולוגיה של האחים המוסלמים לא נסבלת כאן לא על ידי האזרחים ולא על ידי אף אחד באזור, והן אויבות ברורות. כן תראו כאן תמיכה במסדרון ההומניטרי. אנחנו מבינים שישראל היא חלק מהעבר, מההווה ומהעתיד. זה לא ישתנה וצריך לנהל את הדיון הזה בדרך של דיאלוג ולא של מלחמה. זה באמת מצער לראות תינוקות נחטפים ונשים נאנסות על ידי חמאס. שום דבר לא יכול להצדיק את זה. שום דבר לא יכול להצדיק את הזוועות שעוברים אזרחים משני הצדדים, בישראל ובעזה. עונש קולקטיבי כזה לא יכול להיות מקובל, לא מאה אלף ישראלים שנעקרו מבתיהם בצפון ובדרום ולא פלסטינים רבים שנעקרו מבתיהם בעקבות המלחמה הזאת”.
ביציאה מאחד ממתחמי השירותים המפוארים בקניון הגדול בדובאי, עם מגבות רכות לידיים, ריח כבד של מאסק ופרחים מלאכותיים, יש לוח לבן המתפרס על קיר שלם, עם תמונה של השליט של דובאי ושמונה העקרונות של האמירות, באנגלית ובערבית. אחד מהעקרונות הנפרסים שם: We are a bussiness capital, או במילים אחרות: דובאי לא מתערבת בפוליטיקה כדי לבסס את מעמדה, היא עושה את זה על ידי ההזדמנויות הכלכליות שהיא מייצרת למי שגר בה.
אחת ההזדמנויות הכלכליות האלה היא הכנסות לא ממוסות מנדל"ן במדינה. הדרכים הראשיות של דובאי מכוסות ברובן בשלטי חוצות לפרויקטים מפתים שמוכרים איכות חיים של שייח' מודרני, מגדלים עם פסיליטיס ונוף לבורג', ומתחילים ממיליון וקצת דיהאם (השקל הישראלי כמעט זהה בערכו למטבע המקומי). מטרים על מטרים של פרסומות לנכסי מגורים, עם אילוסטרציות של אנשים מערביים מאושרים מגטי אימג'ס.
האטרקטיביות גדולה מבחינת המסים והתמורה וקיימת גם אפשרות לקבל תושבות עבור השקעה מעל סכום מסוים בדובאי, אבל עדיין קשה להעריך כמה הישראלי הממוצע שאינו עומר אדם מרוקן את קרן ההשתלמות שלו ורוכש נדל”ן להשקעה בדובאי, בהשוואה למקומות כמו יוון, קפריסין וארצות-הברית. דדון ויינר והחברה שהקימה מוציאים סיורי נדל"ן לישראל מתעניינים. "עוד לפני 7 באוקטובר הרבה ישראלים שאלו אותי את השאלה של מה יקרה אם חס ושלום השלטונות פה ילאימו ויחלטו את הנכסים אם יתבטל ההסכם או משהו כזה. אבל אני מסבירה שסיטואציה כזאת לא יכולה לקרות כי 85 אחוז מהקונים בדובאי הם זרים וחשוב לדובאי איך היא נראית מבחוץ ולהצטייר כיעד יציב להשקעות".
מה היה סביב 7 באוקטובר?
"הקבלנים ממש התעלו על עצמם, קיבלתי מלא הודעות תמיכה והתעניינות ואפילו הרימו טלפון ואמרו שאם יש לקוחות שלי שחתמו לפני 7 באוקטובר ועכשיו צריכים עוד זמן כדי להבין מה קורה איתם ולהעביר כספים ואם הבנקים אצלנו איטיים, הם ייתנו לנו גרייס ולא יהיו קנסות עד שייפתר המצב בארץ. נתנו לי הרגשה שאם קודם הייתה עננה של 'מה אם יום אחד לא יהיה שלום', אז היום אני יודעת ששום דבר לא יישבר פה כל כך מהר. יודעים שאני עובדת עם ישראלים ושאני דוברת עברית, הקבלנים עצמם הם לרוב פקיסטנים, הודים, רוסים, אנגלים, סורים, לבנונים. יש פה הכל מהכל. אין פוליטיקה בנדל"ן ואין פוליטיקה באמירויות, והמתמטיקה פשוטה: בישראל יש מסים ובדובאי לא, בישראל התשואות משכירות נעות בין שניים לשלושה אחוזים אחוזים ובדובאי בין שישה לשמונה אחוזים".
אלו עסקאות עושים פה הישראלים?
"כאילו שנעות מ-500 אלף דירהאם ועד עשרות מיליונים. כשהייתי מלווה משקיעים באשדוד לא היה אפשר לקנות דירות נורמליות בפחות ממיליון מאתיים-מיליון שלוש מאות, ובדובאי סכום כזה ייתן לך דירת סטודיו של 40 מטר בבניין עם בריכה, חדר כושר, ספא, חמאם, לובי מפואר, מרפסת, חניה ושומר בכניסה, שתכניס לך 4,000 שקל בחודש. אני לוקחת ישראלים ישר מהמלון לקבלן, לראות בין חמישה לשבעה פרויקטים שמתאימים לתקציב שלהם, לרוב דירות תצוגה, כדי למכור דירות על הנייר. ישראלים תופסים את הראש ורק מחפשים את הקאץ'. אני מאמינה מאוד בדובאי, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, וגם כמובן רכשתי פה בעצמי. אני גם פותחת פה בבנקים אמירותיים חשבונות בנק לישראלים, בלי שיש לאף אחד מהם בעיה". כשזה נוגע לעסקאות פרטיות בין אמירותים לישראלים, יש עוד לאן לשאוף. "נפח העסקאות קיים, אבל הוא לא גדול כמו שהיינו רוצים שהוא יהיה", אומר יעוז סבר, "אם תשאלי אנשי הייטק, אולי 40 מתוך 50 מהם היו בכנס מקצועי בדובאי, אבל 39 מתוך ה-40 האלה לא עשו מעולם עסקה גדולה בדובאי. זה מתגמל ומדהים לעשות עסקים באמירויות, והאמירותים הם ישרים והוגנים, אבל התהליך עצמו הוא מסובך, ארוך ומאתגר בהרבה ממה שאנחנו רגילים ממדינות אחרות".
אילו הבדלים תרבותיים מרכזיים אתה מזהה?
"איש העסקים הישראלי הממוצע מאוד מהיר. הוא שם דברים על השולחן ומוכוון עסקה. הוא רוצה מהר מאוד 'לממש את הקשר', בעוד שאיש העסקים האמירותי לוקח את הזמן. האמירויות היא 'האב' בינלאומי, יש בה אנשי עסקים מכל 200 המדינות והטריטוריות בעולם, וכולם חושבים שהם יבואו לדובאי רק כדי לעשות עסקים ולהרוויח הרבה מאוד כסף. אז ברור שיש בצד האמירותי חשדנות טבעית, כי אף אחד לא אוהב שבאים אליו רק בשביל הכסף שלו, ולכן הם כמהים קודם כל להערכה כלפי התרבות שלהם. הם לוקחים את הזמן בעשיית העסקים ורוצים לראות שהמטרה שלך היא לא 'זבנג וגמרנו' אלא משהו הרבה יותר ארוך טווח, לא כמונו".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
