בתחילת מאי 2022, כשהייתי סטודנטית לתואר שני בפרימטולוגיה באוניברסיטת אוקספורד ברוקס הגעתי לאמזונס בפרו, כדי לחקור את הקשר של בני שבט השיפיבו עם הקופים. כמה חודשים קודם לכן העברתי דרך עמותה שנמצאת בקשר עם השבט המבודד מכתב עם בקשה לחיות בינהם כמה חודשים. לא הגיעה תשובה, אז ארזתי מוצ'ילה גדולה והגעתי לדפוק להם על הדלת ולבקש. ההימור היה גדול, אך לא היתה לי ברירה. קניתי כרטיס ויצאתי לדרך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
טסתי לפוקלפה, העיר השנייה בגודלה באמזונס הפרואני ושם פגשתי נציג מעמותת Neotropical Primate Conservation, העוסקת בשימור הקופים בדרום אמריקה ועבודה עם קהילות שבטיות ומקומיות שבתמיכתה נערך המחקר, וגם את האסיסטנטית הפרואנית שלי מטעם העמותה, ג'יובאנה. עלינו על סירה קטנה וממונעת (ומוצלת) למסע שנמשך תשע שעות (רובו על נהר האוקיאלי) ומשם לערוץ הקאקו, שבו יושבת הקהילה של שבט השיפיבו.
הגענו בשעת צהריים חמה במיוחד. עם 14 ק"ג על הגב והמון ציוד, עליתי יחפה על הבוץ שעל גדת הנהר. היה שקט וכולם התחבאו מהחום הכבד בבתיהם הבנויים מעץ ועלי בננה. חיפשנו את ווילמר, סגן הצ'יף או Curaca, שקיבל מכתב לפני כמה חודשים על הכוונות שלי להגיע. לכל קהילה יש Local Communal אזור שבו יש שטח לחגיגות, לטקסים ולדיונים הנוגעים לשבט. גם בי דנו שם, וכעבור מספר שעות השבט התכנס להחליט. ניסיתי להסביר למה הגעתי, והם שאלו שאלות והביעו חששות. רובם לא פגשו תיירים מימיהם וחלק חששו ממני, בין אם חשבו שאני "פלה קארה" (לבנים שרוצחים בני שבטים באמזונס לצורך סחר באיברים) או כי חשבו שאגנוב את הידע שלהם. בתום אסיפה שנמשכה כארבע שעות, שבה חיכיתי בתקווה שלא עשיתי את כל הדרך לשווא, הם החליטו שאני נשארת.
לא כולם היו שבעי רצון, אבל בהדרגה האמון נבנה. הוסכם על תשלום סמלי לקופת השבט עבור חגיגות יום האם, פרויקט קטן על חינוך סביבתי לילדי בית הספר היסודי שבקהילה ותעסוקה לגברים עבור סיורים ביער לסקרים על הקופים, בכל פעם עם מדריך ממשפחה אחרת.
את ג'יובאנה ואותי אירח ווילמר, סגן הצ'יף, בבית משפחתו, שם גרנו עם ילדיו, חואנה (12), ריקי (16), אשתו מתילדה והנכדה שלהם בריקסי (2). הילדים התביישו ממני בהתחלה, וידעתי שמדברים איתם אחרת כי יושבת אצלם בבית אושו (Usu - "לבנה"). בדרך כלל, חואנה עזרה לאמה עם הבישולים, וריקי יצא אהב לצאת לצוד. פעם אחת הוא חזר בצהריים אחרי שצד קוף לילה שאותו נתן לאמו ולחואנה להכין למאכל - מראה קשה אך חשוב למחקר שלי.
ישנו עם כילת יתושים ומזרן דק על רצפת העץ של הבית שכמו כל הבתים בנויים כשהם מוגבהים מהקרקע בגלל הצפות בתקופה הגשומה. בחלל התהלכו תרנגולות, כלבים וחיות מעניינות אחרות מתחת לכרית. טקסי גירוש יתושים שחדרו לכילה נערכו מדי יום, רעש של עכברים הפך לקבוע, וגם לקריאות הקופים והתרנגול הביתי בכל בוקר התרגלתי. היתושים היו הסיוט האמיתי. גם שכבה כפולה של מכנסיים לא תמיד עזרה מולם ומול שאר החרקים העוקצים, וגם לא מול טאבאנו - זבוב עוקץ בצבע שחור מט שמשאיר טיפת דם על העור בסיום מלאכתו, ומגרד פי שמונה מעקיצת יתוש. שירותים? חור ברצפה בתוך מבנה עץ קטנטן במרחק כ-30 מטר ביער. הליכת לילה לשם עם פנס כללה קופים על העצים (ועכברים), פירות שנופלים על הראש וגורמים להתקף לב, צעדים זהירים כדי שהכפכף לא יחליק על הבוץ, ומבט על טרנטולות.
התפריט הורכב מיוקה מבושלת, פלטנו (לרוב מבושל, כי שמן הוא מצרך יקר), ואורז. החלבון הגיע מדגים, עוף או בשר ציד. ולקינוח, גואבה - פרי מדהים (ממשפחת שעועית הגלידה/אינגה מתוקה) שגרם לי לטפס על העצים או פשוט לעמוד הרבה זמן ולכוון קלשון גבוה לעץ בעוד הנמלים חוגגות לי על הרגליים.
לא תמיד יש שלוש ארוחות ביום. לפעמים אוכלים רק צהריים והיו ימים שהייתי רעבה בערב וחיכיתי לארוחה עד שהבנתי שאיש לא תכנן לאכול הערב, והלכתי לישון רעבה. זה לא שיש ארון נשנושים בסביבה.
התוספת שלי ושל ג'יו למשפחה חייבה את מתילדה להכין ארוחות גדולות יותר אבל אף אחד לא עושה מהאוכל עניין. יש ימים שכל אחד אוכל לעצמו ויש ימים שמחכים לכולם ויושבים על פלטפורמת העץ ואוכלים יחד כמשפחה אבל זה מאוד תלוי בסדר היום. לפעמים עזרתי למתילדה בבישולים, בעיקר בהכנת אורז, או בחיתוך בצל שמתלווה לרוב הארוחות, ותמיד תמיד שטפתי כלים מה שהיה מאתגר עם כמות מאוד קטנה של מים בגיגיות ודליים קטנים.
בכפר אין חשמל, וכמובן שלא מקרר ולכן הכל טרי. האוכל תמיד בחוץ ומאמצים רבים נעשים כדי למנוע מנמלים, חרקים או עכברים להגיע אליו, בעיקר כשנשאר קצת אורז או בשר בסיר למשך הלילה. התרנגולות הרעבות שמסתובבות בחוץ שמות עין על הסירים והמחבתות ואוכלות מה שאפשר. לפעמים תוך כדי ארוחה, כשהייתי מסיתה את המבט לשנייה, כבר הייתה תרנגולת על הצלחת שלי מנסה לחמוד את מנת האורז. גם לזה התרגלתי - גירוש תרנגולות בזמן האוכל הפך לחלק מהשגרה. בכלל הארוחות הופכות לריקוד משונה שבו מנסים לאכול תוך כדי ניסיון להרחיק זבובים, יתושים וחרקים ביד אחת ותרנגולות ביד השניה.
הבקרים היו בעייתיים. אני תמיד מתעוררת רעבה אבל אין אוכל ב-5 בבוקר. אז לפני היציאה הקפדתי לסרוק את המטבח כדי לגרד את האורז הקשה שנשאר בתחתית הסירים, מה שנורא הצחיק את מתילדה, שהשוותה אותי לעכבר שגונב מהסירים.
עוד אתגר היה ההגייניה האישית והמקלחות. זה קורה בביתן עץ קטן ליד הבית, שבו מרכזים את כל הגיגיות המלאות במים. מאחר ואין מים זורמים מתכופפים ומתקלחים עם קערות. למרות שיש כמה קרשים מעץ ויריעות פלסטיק, פרטיות זה לא הצד החזק, אז מנסים לעשות את זה כשאין הרבה אנשים בסביבה. על מים חמים אין מה לדבר. מזל שלא קר בג’ונגל.
כמו אצלנו גם אצל השפיבו בסופי שבוע (ולפעמים גם סתם בערב רגיל) מתפנים לחגוג. בחלק מהבתים מכינים מאסאטו או בשיפיבו (Sheati) - משקה אלכוהולי שעשוי מיוקה מבושלת ומותסס עם רוק או עם סוכר. בפעם הראשונה שתיתי מאסאטו ביום האם Dia de la Madre , שהוא חג מאוד גדול בפרו וברחבי האמזונס. היתה חגיגה גדולה, ילדי בתי הספר שרו, היו ריקודים והמון מאסאטו, ששתיתי רק מעט ממנו ומתוך כבוד, ולמחרת הגיע ההנגאובר. חג נוסף שזכיתי לחגוג בנהר הקאקו הוא Dia de San Juan - שנוצר משילוב הפצת הנצרות באמזונס ומחג השמש המקומי. ביום הזה כולם הולכים לשחות בנהר האוקיאלי, שהוא נמוך מתמיד בעונה היבשה ובאזורים מסוימים אפשר לחצות אותו ברגל. המקומיים מאמינים שלרחוץ בנהר ביום הזה יביא אושר ושמחה לשנה החדשה, וכך עשינו! אחד המאכלים שכולם מכינים בחג הוא חואנה (מבוטא כ-Fane) - אורז מטוגן עם בשר ולפעמים ביצה קשה, שארוז כמתנה בתוך עלה ביחאו (Bijao) שגודלו כעלה בננה.
באמזונס מתקיימת אינטראקציה נרחבת בין בני אדם לקופים, בעוד ששבטים רבים חיים לצד מגוון עצום של מיני קופים ומעבר לכך שהם מהווים מקור מזון דרך הציד, יש להם תפקיד בזהות התרבותית והחברתית של מגוון קבוצות אתניות באמזונס. מחקרים אתנופרימטולוגים נערכו אצל שבטים כמו הבארי (וונצואלה), תיקונה (קולומביה), מאצ'יגנגווה, מאיחונה (פרו), חוואג'ה (ברזיל) ועוד. הרבה מהשבטים האלו קטנים ומבודדים ולעומת זאת השיפיבו ("אנשי הקוף"), הם קבוצה אתנית גדולה במיוחד, המתמזגת בהדרגה לתוך החברה הפרואנית.
כמה פעמים בשבוע הימים הוקדשו לאיסוף מידע על אוכלוסיות הקופים בסיורים ביער, הליכות איטיות וקשובות של מעל לחמישה ק"מ לכל כיוון, בהן כל תצפית של קופים תועדה, ובעצם תצפית של כל יונק שניצוד למאכל. לקח לי זמן להבין שלא כל תכנון יוצא לפועל ביער, והיו ימים שהמדריך שקבעתי איתו לא הופיע בבוקר כי שתה מאסאטו בערב שלפני.
למרות חשיבות סיורי הלילה, מעט מאוד מדריכים הסכימו לעשות אותם, כי יש הרבה נחשים "רעים" שמחכים ביער ורודפים אחריך או קופצים עליך מהעץ ומכישים מספר פעמים, כמו השושופה (גומצן ענק). גם הגשם והרוח - שיכולה לגרום לענפים גדולים להישבר, ליפול ולהרוגגו אנשים - הרתיעו אותם. להסתובב לבד ביער באזור שבין קהילות יכול להיות מסוכן לאנשים לבנים, שעלולים לחשוד בהם שהם סוחרי איברים ולירות בהם. באזור מתקיים סחר בקוקאין, שלא מעט מבני הקהילות לוקחים בו חלק, כך שמוטב לשמור על פרופיל נמוך.
בשאר הימים הייתי בכפר עם ג'יו או לבד, ישבנו עם נשים שרוקמות בדים ותופרות עליהם את הצורות הגיאומטריות של הקנא, האומנות המסורתית של השיפיבו, ביקרנו בבתי משפחות וערכנו ראיונות על העדפות מזון, תפיסות של נוכחות חיות בר, וראיונות על אמונות ושימושים בקופים שבסביבה, וסיפורים מהמיתולוגיה מול זקני השבט. השיחות נערכו בספרדית, שמרבית התושבים לומדים בבתי הספר היסודיים. בגלל שאצל השיפיבו כל הקופים היו בעבר בני אדם שנהפכו לקופים, יש אמונה שבלילות הקופים המתחזים לאנשים ובאים לשתות מאסאטו.
רודולפו לינרס, אדם בן 65, בעל ידע עשיר וזיכרון מרשים, לימד אותי שיפיבו, הלך איתי ביער והעניק לי את שם השיפיבו שלי - בירי (Biri, שמשמעותו משהו זוהר או בוהק שמופיע בהבזק). וגם מאליאס, בן 70, אמן שהופך סיפורי מיתולוגיה לציורים, והכניס אותי לביתו וסיפר לי על תולדות השבט שמשתנה. המבוגרים חוששים מהשינויים שהצעירים רוצים: במקום לבוש מסורתי - ג'ינס וחולצה וביקורים בעיר הגדולה. גגות הבתים הופכים מעלי בננה ליריעות פח, כדי החימר מוחלפים במיכלי פלסטיק, והם מספרים שהכפר כבר לא נקי כבעבר ואנשים מתכנסים במשפחות הגרעיניות שלהם.
גם הסביבה השתנתה, והיא פחות עשירה בדגים, בצבי נהר, בקופים וביונקים אחרים. השיפיבו לא נהגו להתיישב במקום אחד לאורך זמן. כשהגיעה הנצרות ונכנסו טכנולוגיות ציד, לבוש, בנייה ותחבורה מבחוץ דברים השתנו.
בעבר הם צדו עם חץ וקשת וכיום בעיקר עם רובה, שמביא יותר תוצר. הם גם מספרים על השינויים בגשמים ובעונות, שפוגעים בגידולים החקלאיים, שינויים בתקופות החרקים המעופפים וההשפעות של משבר האקלים. השיפיבו ידועים בזכות האמנות המסורתית שלהם המפורסמת ברחבי פרו ודרום אמריקה, אך גם בזכות טקסי האייהואסקה. המבוגרים טוענים שהאייהואסקה של היום היא שקר שהפך למוצר של תיירים מערביים. מאז הגעת הנצרות, במיסיונרים, הגיעו בתי ספר ומרפאות, ספרי לימוד ותרופות, שלדעתם מרחיקים את השיפיבו משיטות הריפוי המסורתיות כמו השמאניזם והאייהואסקה. עם זאת, הידע בשימוש צמחי מרפא מהיער עדיין עשיר ברוב הבתים בקהילה.
לכל משפחה יש צ'אקרה (Chacra) - גינה או שטח חקלאי קטן שבו היא מגדלים בננות פלטנו (פלנטיין), קקאו, אגואחה, יוקה ועצים לבניית בתים וסירות קאנו, לעצמם ולמסחר בפוקלפה. ביום יום, הגברים הולכים לצ'אקרה או לדוג, והנשים, כשלא מצטרפות לבעליהן והולכות לעבוד בצ'אקרה, נמצאות בבית, תופרות בדים לבית ולפרנסה, מטפלות בילדים ובתחזוקת הבית. יש תשתית לזרימת מים נקיים שנפתחת פעם בשבוע למספר שעות, וביום הזה מוקדש הבוקר לאגירת מים בדליים, בגיגיות ובכל כלי אפשרי, מים שישמשו לשתייה, בישול, כביסה ולמקלחת בדלי. בכפר יש בית ספר יסודי קטן שאליו הולכים הילדים בבקרים (באופן מאוד אינטואיטיבי), ובשעות אחר הצהריים הם משחקים כדורעף וכדורגל בזמן שהמבוגרים יושבים מסביב, מדברים ושותים מאסאטו. כשהחושך יורד סביב 19:00 והיתושים יוצאים כולם מתחילים לצעוד חזרה לבתיהם.
בחלק מסופי שבוע נדחסנו על סירות קאנו ושטנו לקהילות סמוכות לטורנירי כדורגל וכדורעף שעוררו עניין רב. רוב התושבים הולכים לכנסייה לאורך השבוע, כשהנשים לובשות את לבוש השיפיבו המסורתי (חלקן לובשות אותו כל הזמן), ומתכנסים לשיר על ישו בשיפיבו! בזמן שהן מניקות את התינוקות והילדים משחקים על רצפת הכנסייה הקטנה ביער החשוך.
המיסיונרים הגיעו לנהר הקאקו בשנות השמונים והביאו איתם את הנעליים. היום לכולם יש נעליים. לאחר התנגדות של מאות שנים הם קיבלו את הנצרות, וכיום מתקיימת כאן תרבות נוצרית המשולבת באמונות מסורתיות שהולכות ודועכות.
כחלק מפעילות החינוך הסביבתי שביקשו בקהילה, ערכתי הרצאות לתלמידי בית הספר על בעיית הפלסטיק באמזונס. כמי שעוסקת בזיהום הפלסטיק ביום יום שלה, ידעתי שהוא הגיע גם למקומות הכי נידחים שיש וגם ללב היער אבל לא חשבתי שעד כדי כך. המוצרים שמביאים לקהילות השבטיות מהערים הגדולות, מגיעים באריזות שנשארות שם, והפלסטיק מזהם את סביבת הקהילה, היער, גדות הנהר והנהר עצמו שממנו השיפיבו צורכים דגים. לא פעם ראיתי כאן חיות מבוייתות, בעיקר תרנגולות שאוכלות פסולת פלסטיק. אחרי ההרצאות בכיתות עשינו סדרת ניקיונות בכפר ואספנו פקקים כדי ליצור מייצג מפסולת פלסטיק בהשראת האמנות המסורתית של השיפיבו, שנשאר שם עד היום. מעבר לציד וגידול אוכלוסיה, רעש כריתת העצים והרס היער באמזונס נתפסים בעיני המקומיים כאחד מהגורמים המרכזיים לאובדן הקופים ושאר חיות הבר בסביבה. הקופים הגדולים הולכים ונעלמים, ושיעור הרבייה הנמוך שלהם הופך אותם ליותר רגישים לכל השפעה חיצונית. ואחריהם, גם הקופים הקטנים ילכו ויעלמו, ואיתם גם התפקיד המשמעותי של הקופים בזהות התרבותית של השיפיבו
תערוכת היחיד של אוולין (אווי) אנקה Tales From the Amazon, שנוצרה בהשראת מחקר והחוויה באמזונס, מוצגת בימים אלה בגלריה לאמנות גלובלית, Global Art Galleryבתל־אביב. אנקה מציירת את הקופים של האמזונס על פרוסות עץ המעוטרות בסגנון האמנות השבטית של השיפיבו. בתערוכה אנקה מספרת על מיני הקופים באזור, על האמנות המסורתית של שבט השיפיבו שחי במעמקי הג'ונגל ושבקרבו חיה, על כריתת היערות, אחד האיומים הסביבתיים הגדולים ביותר על האיזון האקולוגי בעולם, ועל הקשר הדו־כיווני בין אובדן הקופים לאובדן העצים.
שיח גלריה יתקיים בשבת הקרובה בשעה 12:00.
הגלריה לאמנות גלובלית. מרכז בעלי מלאכה 13, ת"א. טלפון: 050-2811710
רוֹ (Ro): קופי השאגן ידועים בקריאותיהם הרועשות, הנשמעות גם למרחק של כ־5 ק"מ, ולרוב מוקדם בבוקר. לפי המיתוס, קולם ה"מכוער" הוא תוצאה של נקמת קוף העכביש לאחר שהשאגן רימה אותו וגרם לו לחתוך את האצבע החמישית. כנקמה, קוף העכביש גרם לשאגן לבלוע את פרי ה־Huito בטענה שזה יעשה לו קול שיר יפה, מה שבסוף נתקע בגרונו ויצר את קולו המפחיד.
אִיסוֹ (Iso): קוף העכביש הפרואני הוא הגדול מבין הקופים באוקיאלי, שנצפה לעיתים רחוקות ואוכלוסייתו באזור נמצאת בסכנה. על פי המיתוס שמסופר על ידי זקני השבט עד היום ובגרסאות שונות, יש לו ארבע אצבעות בשל רמאות השאגן. ציידים מספרים שבעבר, כשהשיפיבו צדו עם חץ וקשת, הקופים החזקים נהגו לתפוס את החיצים ולזרוק אותם בחזרה על הציידים.
רוֹקָה רוֹקָה (Roca Roca): לאורך נהר הקאקו אפשר לשמוע את שירת קופי הטיטי לבן הזנב כמעט בכל בוקר עם הזריחה. הם חיים בקבוצות משפחתיות קטנות (זכר, נקבה וצאצאים), שרים את שיריהם ומתקשרים את יחסיהם המונוגמיים ואת נוכחותם לקופי טיטי אחרים בסביבה. לעומת קופי טיטי אחרים, פעילות האדם באזור הנהר גורמת להם להתרחק לעומק היער.
אִיסוֹקוֹרוֹ (Isokoro): קופים צמריריים הם מין אהוב ביותר על השיפיבו, המרבים לומר שהם הכי יפים ביער. אוכלוסיותיהם בסכנה והם כבר לא נראים באזור הקהילה, אבל בעבר הם היו המין המועדף למאכל וכחיית מחמד. השיפיבו מאמינים ביכולת של חיות וצמחים וכל דבר שיש לו "רוח", "להעניש" אדם בצורה פיזית ורוחנית, ומספרים שהצמרן יכול להעניש ילדים ולגרום להם לתת־משקל.
שִׁיפִּי (Shipi): קופי הטמרין תמיד נראים בקבוצות גדולות ומעורבות ביער, מצייצים בלי הפסקה ובוהים תוך כדי שמתרוצצים על העצים. אף שהם נפוצים הם כה קטנים ורועשים, שלא צדים אותם כי "אין להם בשר". לפי המיתוסים, הקצף של המאסאטו שנשאר על פיותיהם או הניסיון להיראות כמו טמרינים כדי להרחיק רוחות רעות הביא להם את שמם – אנשי השיפי – שיפיבו.
מָאשִׁי אִיסוֹ (Mashi Iso): במיתולוגיית השיפיבו מספרים על הקוף הענק (מאשי איסו או איסו אווה), שהיה כמו קוף העכביש רק גדול כמו בן אדם עם פנים אנושיות וזנב באורך חמישה מטרים. היצור המיתי חטף אנשים, אך טיפל בהם והתייחס אליהם כאל בן זוג. הם ידעו שאם הוא יחטוף אותם באמצעות זנבו, הם לא ישובו למשפחותיהם. זקני השבט מספרים שעל אף שמעולם לא ראו אותו, ההורים והסבים שלהם תמיד הזהירו אותם מפניו.
נָאנוֹ (Nano): קופי הסאקי שקטים וביישנים, והם נראים לרוב כגוש של פרווה גסה הנעה בעדינות על ענפים עבים וחשופים. לעומת שאר המינים, שנעלמו בזריזות לאחר שהבחינו בנוכחותי, הם לקחו את הזמן ובהו בי לפני שברחו. מבין קופי האזור, הסאקי היו הכי פחות מועדפים למאכל בני השבט, בשל פרוותם העבה והצפופה שמדיפה ריח לא נעים.
הוּשִׁין (Huxin): קופי הוואקארי חמקמקים במיוחד, אבל כשהם באזור, ושומעים את הענפים זזים ומביטים מעלה, אי־אפשר לפספס את פניהם בצבע אדום־ורוד בוהק. השיפיבו מספרים שבעבר הם היו בני אדם שצבעו את פניהם ולכן כשהפכו לקופים נשארו להם פנים אדומות. לפני שמכינים אותם למאכל, רעמת השיער הגדולה נשרפת מעל האש בצלייה וחושפת גוף רזה ואתלטי.
רִירוֹ (Riro): במהלך המחקר ראיתי אות קופי הלילה על העצים בלילות, כחיות מחמד וכמאכל. הציור נעשה בהשראת אם שניצודה במהלך השהות שלי, והגור שהיה על גבה אומץ כחיית מחמד ומת לאחר שבועיים מזיהום פצע שגרם השאטגן. מאז היעלמות הקופים הגדולים מהאזור, יותר ויותר מינים קטנים ניצודים על אף ש"אין להם הרבה בשר". ולצידם בציור, פרי הפיקוס המקומי שהם אוהבים לאכול.
הוֹיְסוֹ (Huiso): קוף הקפוצ'ין החום נחשב לאינטליגנטי ביותר מבין קופי העולם החדש, והוא ידוע בשל השימוש בכלים למציאת מזון ופיצוח אגוזים. הם מאוד סקרנים וחברתיים, הלהקות הגדולות שלהם כמעט תמיד מעורבות עם קופי סנאי או קופי טמרין. קריאותיהם מגוונות ולכל אחת משמעות ייחודית. עבור השיפיבו הם מין מועדף למאכל ומאתגר במיוחד כחיית מחמד.
הוּשׁוּ (Juxo): במיתולוגיית השיפיבו, קופי הקפוצ'ין הלבנים לימדו את האדם על מושג הקנאה – שגברים לא חולקים את נשותיהם עם אחיהם ועם גברים אחרים. הם נתפסים כבעל חיים מיני, הכי אינטליגנטים ומאוד שובבים כחיות מחמד. בטבע הם טורפים, ולעיתים אוכלים קופים קטנים יותר, וכחיות מחמד הם תמיד גונבים ושוברים את ביצי התרנגולות והברווזים וגורמים לכולם לצחוק.
וָואסָה לבן ראש (Wasa white headed): גם קופי הסנאי לבן הראש נמצאים בטריטוריית השיפיבו, ובמהלך המחקר ראיתי אותם גם כחיות מחמד. פרי האגואחה הסגול־אדום שהם אוהבים לאכול הוא מין מפתח במערכת האקולוגית המקומית, המספק איזון אקולוגי, הגנה על קרקע, מזון לשיפיבו, לקופים ולחיות בר נוספות, ויש לו תפקיד כלכלי ותרבותי עבור הקהילות המקומיות.
וָואסָה שחור ראש (Wasa black headed): אומרים שקופי הסנאי הם טרנספורמציה של ילדים. תמיד רואים אותם מקפצים על ענפי הפירות של עצי דקל ועצי בננת פלאטנו – עצים שבהם השיפיבו משתמשים לבניית בתיהם ולכלכלה שלהם. אדי הבישול של זנבות קופי הסנאי עדיין משמשים את השיפיבו באזורים מסוימים לשיכוך כאבים מעקיצות של נמלת קליע או עקרבים והגולגולות שלהם משמשות להרחקת רוחות רעות.
רוֹקָה רוֹקָה (Roca Roca ,coppery): את הטיטי הנחושתי פגשתי רחוק יותר מאזור השבט, באזור לא מיושב בעומק היער. הם נמצאים כמעט ורק בקרבת הנהר והמפגש איתם היה בזמן המקלחת היומית בו בשעת בין הערביים, ללא פנקס או מצלמה. קופי הטיטי הם מונוגמיים, וליפוף הזנבות זה סביב זה היא התנהגות נפוצה בקרב זוגות, המשמשת לחיזוק הקשרים ואיזון פיזי באמזונס
אווי אנקה היא אמנית אקטיביסטית ורב-תחומית, המקדישה את עבודותיה להצלת הסביבה הימית באמצעות פיסול, ציור וצילום
