הדבר הראשון שאני רואה כשאני פוקחת את העיניים הוא תקרת דירת האירוח שלי. היא עשויה מקורות עץ חומות, מרגיעות, כמו של בקתת סקי בשווייץ. החדר חשוך ונעים, הסדינים לבנים וקרירים, ולשבריר שנייה אני מספיקה לחשוב "איזה כיף זה להתעורר מוקדם בבוקר ולהישאר עוד קצת במיטה". אבל אז אני פתאום קולטת מה העיר אותי. אזעקה. היא מרעידה את קירות הבית, מייבבת ובוכה בחוץ כמו רוח רעה שרעבה לקורבנות. הצג של השעון מראה את השעה, עשר דקות לשש בבוקר. הכי מפחיד שאין לי מושג מה האזעקה המפתיעה הזאת אומרת - האם אלו רקטות בודדות, כמו שהתושבים פה בצפון למדו לספוג, או שאולי זו התגובה האיראנית ועכשיו ממש פורצת פה, ליד הצימר שלי בקצרין, מלחמה כלל-אזורית?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אני קופצת מהמיטה, על לצחצח שיניים אין מה לדבר. באזור הזה יש לי רק 30 שניות להגיע לממ"ד. אני שולחת מבט קצר לאמבטיה היפה שרחל, בעלת הבית שלי ביחידות האירוח "הבית של רחל" בקצרין, ניקתה וציחצחה עבורי. השמפו הקטן שהיא הניחה לי, קיסמי האוזניים שמסודרים בשורה. על השולחן בסלון עוד עומדת עוגת התפוחים שהיא אפתה במו ידיה, מונחת על מפית תחרה עם מזלג. יש כזה פער בין אווירת האירוח הכפרי למחשבה שעולה בי עכשיו, שמעניין אם בסוף היום הזה אני אהיה עוד בחיים.
יש לי שניות ספורות למצוא משהו ללבוש ואז לרוץ במדרגות לקומה התחתונה, שם מתגוררים המארחים שלי, רחל וזאב ששפורטש-דנציג. כאן גם נמצא המרחב המוגן, כפי שאמר זאב שהתעקש לאסוף אותי מהתחנה המרכזית בחצור הגלילית. זה נגע לי ללב וימשיך לכווץ לי אותו במהלך כל המסע שלי בגולן. הנדיבות של האנשים האלו, הכנסת האורחים שטבועה בהם גם כשיש רק תיירים בודדים. "תודה", אמרתי לזאב שחיכה לי בתחנה, ואז לא התאפקתי ופלטתי, "אגב, יש לכם ממ"ד?" "יש לנו יותר מממ"ד", הוא אמר, "יש לנו מקלט תת-קרקעי משלנו בתוך הבית עצמו. הבתים הראשונים בקצרין נבנו בשנות ה-80, ולכולם בנו מקלט בתוך הבית. לא חסכו ולא קימצו".
כשהוא אמר את זה חשבתי שאני שומעת בקולו געגוע מסוים לישראל של פעם, מדינה שבה לא חסכו ולא קימצו בביטחון התושבים. לא כמו היום, שהצפון מופקר כאילו הוא הילד החורג של ישראל.
כל הבגדים שלי עדיין במזוודה, אז אני חוטפת את החצאית הירוקה שהשלכתי אתמול על הכיסא ופשוט מלבישה אותה דרך הראש, כמו שמלה. אני רצה במדרגות, נכנסת לקומה הראשונה, היישר לתוך ביתם הטובל בעציצים של רחל וזאב. רחל מקבלת אותי בעיניים טרוטות של שחר מוקדם. בשלב זה אני שמה לב שעומד לידה גבר שלבוש רק במכנסי בוקסר. גם הוא, ממש כמוני, לא הספיק להתלבש. "רגע, צריך להכין את המקלט", רחל אומרת. היא נעמדת במרכז הסלון, גוררת שידה כבדה הצידה, מגלגלת את השטיח ושמה גם אותו בצד. כשהשטיח זז, נחשפת דלת ברזל משוריינת שקבועה בתוך הרצפה, מדרגות מובילות לחדר סודי עמוק באדמה, ממש כמו החדר מתחת למדרגות של הארי פוטר.
אם היא חוששת ממשהו, רחל לא מסגירה את זה לרגע. עוד מעט אפגוש עוד רבים מאנשי הגולן ואגלה איך החוסן הנפשי המטורף הזה מאפיין את כולם, אבל בינתיים אני המומה מהרוגע שבו היא מתנהלת. "בואו, תיזהרו במדרגות", היא מסמנת לי ולדמות בבוקסר בתנועת יד אדיבה, כאילו שאנחנו במסיבת התה של מלכת אנגליה ולא באמצע מתקפת אויב.
נשמעים כמה בומים, אבל הם רחוקים. והנה, עוד אזעקה. הפעם היא שונה, לא קו רציף אלא עולה ויורדת. "כשזה עולה ויורד", רחל אומרת, ולראשונה אני רואה צל של דאגה על פניה, "זה אומר שהטיל או הכטב"ם ממש קרוב אלינו". אני כל כך חוששת שאחת מצרעות השמיים הארסיות והמחומשות שמרחפות מעל תנחת בול על הבית הזה. רק לפני כמה ימים נפל פה טיל והרס ארבעה בתים במרחק כמה מאות מטרים מהרחוב הזה ממש. אתמול זאב לקח אותי לראות את הבתים שנפגעו, ואני עמדתי שם וממש נלחמתי בדמעות שלי כשראיתי איך הם נראים. בית שהפצצה שהטילו עליו הייתה כל כך עוצמתית שהיא ממש הפכה אותו כמו כפפה, הוציאה לרחוב את כל מה שהיה בפנים. אני עומדת מול הבית החרב, בוהה ברהיטי סלון ובחפצי נוי שהפכו לעיסה חסרת פשר. "מזל גדול היה פה", אמר זאב, "האישה שגרה פה הייתה בבית ואיכשהו לא נפגעה". ואני חשבתי, איך אפשר שלא להיפגע כשנופל עליך מספיק חומר נפץ כדי להעיף את המיטה של הילד לצד השני של הרחוב?
בזמן האזעקות זאב לא בבית, הוא נהג משאית שיוצא כל לילה לחלק אוכל לכל הפרות החולבות בצפון הארץ. "אני לא אפסיק לעבוד ולא אצא לפנסיה", הוא אמר לי, "מי שמפסיק לעבוד מאבד את הטעם לחיים". ועכשיו רחל עושה את ההיכרות המתבקשת. "זה בן מלך", היא אומרת ומצביעה על הגבר בבוקסר, "הוא עלה לארץ לפני כמה שבועות ושוכר את יחידת הדיור שלנו בחצר". מסתבר שבן מלך הוא הייטקיסט אמריקאי שעבר בשנים האחרונות לפורטוגל, מולדת הנוודים הדיגיטליים. ב-7 באוקטובר הוא ישב בפורטוגל ופתאום הרגיש איזו קריאה פנימית. "הבנתי שאני חייב לעלות לארץ ישראל", הוא אומר, "אני יהודי, ואין מקום אחר בעולם ליהודי". טוב שעלית, אבל למה לצפון המופגז, אני מתה לשאול אותו, אבל זה מרגיש לי אינטימי מדי בהתחשב בעובדה ששנינו לא ממש לבושים. וזה כל כך מוזר, להבין שמי שנמצא פה כרגע אלו רק החיילים, התושבים שלא פונו וכמה ציוניסטים שמשוגעים לדבר. ועכשיו, כשאני שומעת עוד שלושה בומים די קרוב, אי-אפשר שלא להיזכר בבקרים אחרים של חופשה בגולן, איך ישבתי על המרפסת עם כוס מיץ תפוזים וגבינה שתמיד פיזרו עליה קצח, כי אין חופשה בצפון בלי קצח. ימים רחוקים של ציוץ ציפורים.
רמת הגולן הייתה מאז ותמיד אחד האזורים האהובים על הישראלים, אולי אפילו האהוב מכולם. או כמו שאמרה לי מיקי ענבר, דוברת המועצה האזורית גולן ותושבת נווה אטי"ב מאז שנת 1993, "הגולן הוא קונצנזוס". ובאמת, אם הייתה לי מכונת זמן והייתי מריצה אותה לאחור, לאוגוסט וספטמבר 2023, סביר להניח שלא הייתי מוצאת מקום אחד פנוי ב"הבית של רחל" שזוכה לציון 9.5 בבוקינג. שמורות הטבע היו מלאות במשפחות, והמפלים והמעיינות שהאזור הזה כל כך משופע בהם? היו כל כך מפוצצים שאי-אפשר היה להכניס אליהם אפילו ראשן. לא כמו עכשיו, כשהגולן פנוי ועומד לרשותי כמו אולם נשפים.
המצב כל כך חמור שבאחד הימים ביקרנו בבריכת הקצינים הסורים, אחד המקומות הכי מפורסמים ברמה. הבריכה הייתה נטושה, רק שני גברים גרגרנים שישבו ועשו מנגל על גריל פחמים וכלבה זעירה מסוג מלטז שעמדה על שפת הבריכה ונבחה כמו אחוזת טירוף על המים הריקים מאדם. האמת היא שהבנתי אותה, גם אני הרגשתי שמשהו לא תקין פה. איך זה שאני נמצאת בצימרלנד, ממלכת התיירות הבלתי מעורערת של ישראל, וכל כך ריק שהתיירנים צריכים להתחנן שאיזה תייר בודד יעבור כאן? כשנסעתי בכבישים שכמעט לא חולפת בהם מכונית עם הצלם שלנו אפי, כמעט בכל פינה היה אפשר לראות שלט של איזה יקב, חווה או אטרקציה לילדים. מה לא היה שם, "אינדיאני ג'ונס", שזה מתחם אוהלים אינדיאניים; סיורי עששיות באודם, טרקטורונים וכנראה גם סדנאות צביעת אריחים רוחניות. 99 אחוז מהאטרקציות שהשלטים כל כך טרחו לנסות להזמין אותי אליהן היו סגורות, והשלטים נראו לי פתאום כמו מצבות. אנדרטות עגומות לעסקים שרק לפני שנה היו כל כך מלאים ועמוסים שהתושבים התעצבנו שאי-אפשר לנסוע למכולת כי שוב יש פקק בדרך לאטרקציית הטיפוס.
רק שהתייר הישראלי כבר לא מגיע לרמת הגולן. הנה כמה נתונים: נתחיל בדרום הגולן - נכון לקיץ 2024, יש שבעה אחוזי תפוסה באתרי הלינה לעומת 60 אחוזים (!) בשנה רגילה. בצפון הגולן התפוסה הקיץ הייתה אפס. אפס עגול. בעקבות זאת, כל אתרי התיירות בצפון הגולן סגורים כרגע. למשל חמת גדר, חדרי ההארחה בעין זיוון, אפילו מלון מרום גולן, שאין ילד במדינה שלא מכיר את המבנים המשולשים שלו, מארח כרגע רק מפונים מקיבוץ דן. בדרום הגולן היו עסקים שפתחו בתחילת העונה אבל כל כך נבהלו כשראו כמה מעט תיירים הגיעו, שהם עכשיו סגורים.
גיל סלומון שמסייע לתושבי הצפון: "אני שומע אנשים מפנטזים בקול על יישוב עזה וגוש קטיף מחדש, אבל אני לא מבין מה כל זה שווה כשצפון המדינה מרוקן מהתושבים והוא בפועל לא שלנו. אולי נטפל בזה ונחזור להתיישב ולבקר פה לפני שנחלום על להקים יישוב חדש בעזה? זה לא יותר חשוב?"
"מה אני אגיד לך", אמרה לי רחל כששתינו קפה בגינה המטופחת שלה, "השקט הזה מפחיד אותי. תקשיבי בעצמך למה שקורה ברחוב, דממה, ילדים לא מסתובבים ברחוב. והשקט הסמיך הזה עושה לי עצוב. אבל אני לא אלך מפה. זה הבית שלי, בחרתי בו. 47 שנה אני חיה פה, ובכל פעם שאני עולה לגולן אני עוצרת, מריחה את הרקפות. זאת אני. אני כפרייה, אני רוצה כל הזמן רק את אמא אדמה ולגור לידה תמיד".
רחל תישאר פה תמיד, וככה טוענים גם כל תושבי הגולן שדיברתי איתם. לא משנה כמה קשה להם וכמה העסק התיירותי שלהם גווע, כולם הצהירו שהם את הגולן לא עוזבים. אנשי הבזלת, ככה מכנים אותם בחיבה, וזה נכון. יש בהם משהו כל כך חזק, משהו קשוח שמסרב להיכנע או להתכופף. ממש כמו הסלע השחור שמאפיין את האזור. אישית, הם מזכירים לי דווקא יבלית, צמח עקשן במיוחד שכמעט בלתי אפשרי לעקור מהאדמה, צריך ממש להיאבק בו בידיים חשופות.
למשל אמיתי, הבעלים הגאה של כפר הנופש יער אודם. גבר כבן 70 עם עיניים כחולות ויציבה זקופה של עץ אלון. "יום אחד ישבתי ודיברתי עם אשתי חגית", הוא אומר, "והיא אמרה 'מה הדבר שהורים הכי צריכים מהילדים הקטנים שלהם? מנוחה, חמש דקות של שקט'. וככה נולד הרעיון של המקום הזה, אנחנו נהפוך את אתר הנופש למקום כל כך מלא באטרקציות לילדים שההורים רק יצטרכו לשבת מתחת לעצים ולנוח". וזה מה שהם עשו, בכפר יש 60 בקתות עץ פשוטות אבל רומנטיות ועוד מקום ל-60 אוהלים שהטיילים מוזמנים להקים בשטח. הוא מתפרס על שטח ענק שבמרכזו דשא ירוק והוא ממש דיסנילנד של הגולן. יש פה כל מה שילד קטן חולם עליו, והכל בחינם - מכוניות פדלים, מגלשת אבובים יבשה, טרקטורונים חשמליים, מסלול אתגרי וגם מסלול של אומגה.
אמיתי הוא דוגמה מצוינת לאנשי הבזלת, כי הנה עוד דבר שמאפיין אותם: הם דרימרים, אנשי חזון, יש להם רעיונות משוגעים. אולי זה בגלל שכשהם מנסים לבנות פה עסק, יש להם הרבה פחות אופציות מאשר אנשים שחיים במרכז, ולכן הם נאלצים להיות יצירתיים. למשל, הכפר הזה, בכלל קראו לו בהתחלה "כפר נופש יער האיילים". למה? כי לפני המון שנים אמיתי חיפש אטרקציה שתמשוך ילדים. אז הוא פשוט קנה לעצמו עדר איילים מבחור שחי באבירים. "אחרי זה נאלצתי להיפטר מהם", הוא אומר, "כי הילדים אהבו את האיילים, אבל אי-אפשר היה ללטף אותם או לרכוב עליהם בכלל, ומה שכן מושך יותר ילדים זו פינת ליטוף של ארנבונים".
אודם הוא יישוב מיוחד, משהו באווירה שלו זרוק ומלא קסם. הוא קצת מזכיר לי את דרמסאלה, הכפר הטיבטי בצפון הודו ומקום משכנו של הדלאי לאמה. בתים קטנים עם גינות פרחים צבעוניות שמשובצים כמו סוכריות במורד ההר. רק שעכשיו אודם ריק מתיירים ומילדים, וכל השטח המטורף של אמיתי עומד לרשותו. "קשה", הוא אומר, "אני מתגעגע לילדים שצוחקים ומשתוללים, מתגעגע לאורחים שלי. הקטע שהכי אהבתי זה לראות את ההורים עומדים פה וכבר מחכים לצאת עם האוטו בחזרה הביתה, אבל הילד לא מסכים לבוא איתם, הוא רוצה להישאר פה עוד. אבל אני בחיים לא אעזוב, איך אמרת? יבלית, בזלת. ולא רק אני, משפחה אחת לא עזבה את אודם מאז המלחמה".
גם יעל פיודיק מיקב בזלת הגולן, יקב יינות הבוטיק הראשון בגולן, מאוד מתגעגעת לתיירים. יואב לוי בעלה הוא יינן והבעלים של היקב. היא מנהלת את תחום האירוח. "היקב סגור מאז 8 באוקטובר, וכמובן גם מרכז המבקרים", היא אומרת, "רק חנות האונליין פתוחה. לצערי אין לאנשים מצב רוח לשתות יין, אז גם האונליין לא משהו. הצפון לא קורס, הוא כבר קרס. היקב שלנו היה מקום שוקק חיים, עובד שבעה ימים בשבוע, משמח. יין זה דבר שמשמח אנשים. אתה חוגג איתו את כל הרגעים הכי יפים בחיים, אתה מתקדש איתו מבחינת היהדות, ואני תמיד כל כך אהבתי את ההרגשה הזו, שזכינו לשמח אנשים".
חשבתי שהתייר הישראלי קשה.
"בכלל-בכלל לא! התייר הישראלי מדהים. הייתה לנו הרבה תיירות חוץ, אבל חד-משמעית אנחנו מעדיפים את הישראלים. הם באים ליקב כדי לשמוח, לא לרטון. הכיף הכי גדול זה הבומרנג שחוזר אליך, המשוב של האנשים המאושרים, זה הגעגוע הכי גדול שלי".
"מה שעצוב זה שאין ממש סיבה אמיתית לא לבוא לנפוש בצפון", אומרת לי דנה גת. היא בת 34, בלוגרית יין וטיולים, שקמפיין הרשת האחרון שהיא מעלה בטוויטר וברשתות הוא הסיבה שבגללה הגעתי לכאן. כמעט בכל יום דנה מעלה פוסט על מקום חדש ומומלץ בצפון, וברמת הגולן בפרט. לפעמים זו תמונה שלה משכשכת בבדידות מזהרת באיזה מעיין, לפעמים היא לוקחת ביס מסנדוויץ' שהיא קנתה באיזו עגלת קפה ציורית. וכמעט תמיד היא לוגמת מכוס יין. "הסיבה שבגללה התחלתי להעלות את קמפיין ההמלצות על מקומות בצפון", גת אומרת, "היא שאנשים מהמרכז ומכל הארץ יבואו לכאן. קודם כל כי זה כיף, המעיינות פה קסומים, עגלות הקפה נהדרות, זה האזור הכי נעים בארץ כרגע. הסיבה השנייה היא להפגין סולידריות עם התושבים בצפון. שיידעו שלא שכחנו מהם".
עכשיו אני יושבת איתה ועם החברים שלה גיל ונגה במתחם האירוח המדוגם של יקב פלטר בעין זיוון. השולחנות של המסעדה כמעט ריקים לגמרי, אבל מסביב מתרוצצים מלא עובדים שאוחזים ארגזים ומזיעים מרוב עבודה. זה זמן הבציר עכשיו, ולענבים לא אכפת שאין תיירים. בעודי לוגמת עוד כוס של הגווירצטרמינר שאני כבר יותר מדי שיכורה להגיד את השם שלו כמו שצריך, אני חושבת כמה חבל שהישראלים מפספסים את התענוג הזה. יום שישי שמשי בחוץ, אבל האוויר של הגולן הוא כמו יין לבן, יש תמיד עקצוץ כזה נעים של קור ורטיבות. פרפר צהוב זה עתה ריחף מעלינו, והגולן יפהפה ברמות של גלויה. אין ישראלי שלא היה נהנה לשבת ביקב הזה, שנותן פייט לכל כרם באירופה.
ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר: "אני חושב שכל מי שמרגיש שהוא ציוני היום צריך לפתוח את האוזניים לפיקוד העורף, לשמוע מהם מתי בטוח ולבוא, לתמוך וליהנות. כי בגולן כבר הרבה מאוד שנים יש את הדנ"א הכי מיוחד בישראל"
אני עוקבת אחרי גת כבר שנים בטוויטר, ותמיד חשבתי שהיא התגלמות התל-אביבית האקטיביסטית. אבל לפני שנתיים פתאום עזבה את העיר בעקבות משבר אישי ועברה לקיבוץ חוקוק ליד טבריה. בינתיים הגיע 7 באוקטובר וגת מצאה את עצמה משתנה שוב. הזוועות שראתה גרמו לה לקום ב-8 באוקטובר ופשוט לפתוח על דעת עצמה חמ"ל מלחמה של אישה אחת. החמ"ל עזר בהתחלה לניצולי העוטף, אחר כך עבר להתמקד בחיילים, והיום הוא אחד ממקורות הסיוע הכי משמעותיים לכל גדוד שנתקע בלי מאווררים באוגוסט. זה מה שדנה קמה ועשתה היום בבוקר, נסעה עם החבר הטוב שלה, גיל סלומון, לחלק מזרנים, סיגריות, אוכל וכל מה שחסר בכל מיני בסיסים. זו ציונות מסוג חדש בעיניי, ציונות צעירה. האנשים האלו גדלו על הרשתות והשפע, ופתאום נפקחו להם העיניים והבינו כמה שהם אוהבים את המדינה ומתים לתרום.
"אני חייב לומר משהו שמרגיז אותי", גיל אומר, "אני שומע אנשים מפנטזים בקול על יישוב עזה וגוש קטיף מחדש, אבל אני לא מבין מה כל זה שווה כשצפון המדינה מרוקן מהתושבים והוא בפועל לא שלנו. אולי נטפל בזה ונחזור להתיישב ולבקר פה לפני שנחלום על להקים יישוב חדש בעזה? זה לא יותר חשוב?"
זה באמת לא ייאמן באיזו קלות ויתרו על הגולן. אחרי כמה ימים של הסתובבות פה, אני מכורה לחבל הארץ הזה שלא דומה לשום מקום, אולי רק לשילוב של קיץ חם במיוחד בטוסקנה עם איך שזה מרגיש לנחות על אדמת הירח. אלו לא רק סלעי הבזלת ושיחי הפטל ומקומות מוזרים כמו "הג'ובה הגדולה", שחשבתי שהיא חומוסייה של איזה היפסטר חב"דניק אבל היא בעצם שמורה עם בור וולקני ענק שפעור באדמה ואף אחד לא סגור איך הוא נוצר. אלו השדות הרחבים והגבעות הפיוטיות, שכמעט תמיד עומדים עליהן רק שלושה עצים נוגים ופרה אדומה אחת. התושבים פה אומרים שלגולן יש רק שלושה צבעים: ירוק בחורף, צהוב בקיץ ואז שחור, כשמגיעות שריפות הקוצים. אבל יש עוד משהו שהופך את הגולן לבלתי נשכח, והוא האנשים שבו. זו העקשנות וזה החוסן, אבל זו גם האיכות. כל מי שנתקלנו בו פה הוא ציוני ברמה של טרומפלדור ואוהב את המדינה עד דמעות, ובאותה ערכיות ממש גם אכפת לו שמה שאתה מייצר או החוויה שאתה מעניק לתיירים יהיו לא פחות ממדהימים.
מחלבת גבינות הבוטיק "גרינלי" בקיבוץ אורטל בכלל הייתה סגורה כשבאנו לבקר. הבעלים, נליה וגרגורי, היו רק במקרה במחלבה הקטנה שלהם, אבל כשדפקנו על דלת הזכוכית הם פתחו לנו בכזה מאור פנים שישר הרגשתי רצויה. הם זוג של פרק ב', אפשר להרגיש באוויר את התשוקה והאהבה שלהם זה לזה, ובלהט הזה הם גם מפעילים את העסק שלהם. נליה בכלל הגיעה לייצור גבינות במקרה. היא חיה רוב חייה בכרמיאל, עבדה במפעל של דלתא שם, עד שיום אחד התחשק לה לנסות להכין במטבח שלה גבינה. "זה נראה לי כמו קסם", נליה אומרת, "מה, אני באמת אצליח להכין גבינה בבית שלי ממתכון מהאינטרנט?" והיא הצליחה, כל כך הצליחה שמהר מאוד היא הבינה איך להכין גבינות מכל הסוגים, מנצ'גו, ולנסה, ברי וגורגונזולה. ואז נולד החלום שלה לפתוח מקום שימכור את מה שהיא מכינה, וגרגורי המאוהב הסכים להצטרף ולהגשים אותו איתה. עכשיו הוא הולך לטפל בחביות החלב במחלבה שבירכתי החנות, לא ממש הבנתי מה עושה שם, רק שכדי לייצר את הגבינות שלהם הם צריכים לקנות מהחקלאי עשרות ליטרים של חלב. שזו בעיה, כי העובדה שנסראללה יורה והתיירים נעלמו לא מעניינת את הגבינות המפונקות. צריך להמשיך לשלם שכירות, לקנות את החלב, לתחזק את הציוד המורכב. על זה נליה וגרגורי נאבקים, רק להחזיק את המקום נושם. "רק שלא ייסגר", נליה אומרת ונראית עצובה, "רק שימשיך להתקיים".
גרגורי והיא ניגשים למטבח וחוזרים עם פלטת הגבינות הכי יפה שראיתי בחיים שלי. הגבינות מסודרות בצורה אמנותית על פלטת עץ, מקושטות במה שנראה כמו שושנים בצבעי סגול וכתום. רק שאלו בכלל לא פרחים, אלא לדר כזה שהם מייבשים במיוחד לאורחים שלהם מאוכמניות ומפירות אחרים. אני לוקחת ביס מהגבינה, ונשבעת שעולות לי דמעות בעיניים. אני לא מגזימה כשאני אומרת שאלו הגבינות הכי טעימות ומיוחדות שטעמתי. מה שאת אוכלת על הצלחת הזאת זו לא גבינה, זה חלום שבור של שני אנשים, אני חושבת. אפילו את החנות הם עיצבו לבד, מילאו אותה בחפצי נוי קטנים ומקסימים ובאצטרובלים צבועים. הם עסק חדש לחלוטין, פתחו בינואר 2023, אבל רק באוקטובר השנה קיבלו סוף-סוף אישור לייצר גבינות. עיתוי גרוע וכל כך מעציב. קל לדמיין אותם עובדים ביחד, מכינים הכל. ואז מגיע 7 באוקטובר, והנה, מלחמה בצפון, אפס תיירים, ואתם מוזמנים לשכוח מעסק החלומות שפתחתם שניכם בכל כך הרבה כסף ומאמץ.
"המדינה נותנת פיצוי לבעלי עסקים", נליה אומרת, "אבל בגלל שאנחנו רק פתחנו ועוד אין לנו מחזור שנתי שאפשר להסתכל עליו וממנו לגזור איזה פיצוי מגיע לנו - לא קיבלנו כלום. אז בינתיים אנחנו הולכים לירידים ומוכרים שם את הגבינות, לוקחים הלוואות, מגרדים מהחסכונות. אני מאמינה שיהיה בסדר".
היא אישה מאוד גאה, אצילית, זה לא במנטליות שלה לבקש עזרה מאף אחד והיא מסרבת להתלונן על המדינה. "אף אחד מאיתנו לא רוצה טובות", היא אומרת, "אנחנו רק מבקשים: אל תעשו את מה שעשיתם בקורונה, אל תיקחו את המענקים ואז תבקשו שנחזיר. תנו לנו עזרה, תנו לנו הלוואות עם ביטחונות של המדינה ואנחנו נשיב את הכסף למדינה עד השקל האחרון".
במסעדת "מיטשוס" בקצרין אני אוכלת המבורגר מבשר כל כך טוב שנדמה לי שמה שאכלתי בתל-אביב עד עכשיו היה קרטון ביצוע מטוגן. באתי לאכול פה את ארוחת השישי שלי. זה מוסד מיתולוגי בגולן, חברות שלי המליצו לי לאכול שם סטייק כבר כמה פעמים, אבל בכל פעם שניסיתי היה כל כך עמוס שלא מצאתי שולחן. אבל זה היה בזמנים שמחים, בתקופה שבה הם כל כך הצליחו שהם פתחו סניף גם בשדה אליעזר. היום הסניף של שדה אליעזר כבר סגור, והסניף שבו אני יושבת אמנם פתוח, אבל יש בו בדיוק שני אנשים: שיפי וחגי שלום, בעלי המסעדה. בניגוד לגרינלי, שרק נולדה השנה, מיטשוס הוא עסק מבוסס שהרשה לעצמו להתפתח במהלך השנים. יש פה קצבייה צמודה למסעדה, שאפשר להשקיף עליה דרך חלון זכוכית, ושיפי וחגי הקימו פה את יקב סלוקיה, שמייצר יין אבל גם ג'ין ובקרוב ברנדי. חגי נמצא עכשיו ביקב, ושיפי עטוית הסינר חולשת על שתי זירות במקביל. מדברת איתי על הבר, ובמקביל קופצת למטבח כדי לעשות הכנות לסרוויס של שישי בערב. "יבואו אנשים בכלל?" אני אומרת. "רק מקומיים", היא אומרת. "פעם היינו מגישים בשישי רק לכאלו שהזמינו שולחן, אבל עכשיו מגיעים רק אנשי הגולן שתומכים בנו".
זה לא מספיק. סגרתם את סניף שדה אליעזר.
"כן, לא הייתה ברירה. בינתיים אנחנו צריכים לחיות. לאחרונה גם כתבנו איזשהו פוסט כזה של בקשת עזרה".
ועכשיו עולות לה דמעות בעיניים, שאותן היא מוחה במהירות. "אני לא יודעת אפילו למה זה כל כך מעציב אותי, אנסה להסביר. מצד אחד, כתבנו פוסט שקרא לאנשים לקנות מאיתנו יין אונליין, וזה הצליח בצורה מטורפת. כולם הפעילו קשרים, חברים הפעילו חברים של חברים וקנו מאיתנו המון. וזה ריגש אותי לראות את הערבות ההדדית של העם שלנו, כמה אנשים טובים יש במדינה. ומצד שני, אני לא רגילה לבקש עזרה. למה אני צריכה להתחנן? המלחמה היא לא באשמתי, אני סתם אזרחית שנקלעה לשדה קרב, ובגלל זה אני בצרות".
עוד לא הספקתי להתגבר על העצב שראיתי במבט שלה והיא כבר קופצת על הטלפון שלה בפנים חיוורות. "רגע", היא אומרת לי, "יש התרעות על האזור של מרום גולן. הבן שלי שם כרגע, הלך עם חברים". כמה הודעות בירור, אחריהן היא חוזרת לדלפק. "הכל בסדר, אבל קפץ לי הלב", היא אומרת, "אין לי כוח לזה יותר. וגם יש קצת הזמנות לערב, אז לא רוצים שזה ישתבש".
"לפני שנה היו פה 34 עובדים", חגי מצטרף, "נאלצנו לפטר אותם. לכל מסעדה שלנו יש הוצאות עוד לפני שהיא נפתחת. הוצאות של ה'בוקר טוב' מה שנקרא, של 1 בחודש, שחייבים לשלם, לא משנה מה. בארבעת החודשים הראשונים המדינה קצת עזרה, ואחרי זה היא נטשה. הם עושים כל מיני מתווים ומשנים אותם כדי להתיש אותנו. מין משחק כזה, זה הכל מושחת ברמות מגעילות שאני לא יכול לתאר".
למה אתה מתכוון?
"נוצר מצב שבו אלו שמפונים מקבלים פיצויים גבוהים מהמדינה, ואלו שנשארו כאן, כדי לא לעזוב את העסק שלהם, כמעט ולא מקבלים פיצוי, למרות שאין תיירים - והם פשוט קורסים. ככה זה בצפון כרגע. חצי מפוצה וחצי מופקר. פשוט השאירו אותנו לבד, לקחו לנו את הלקוחות, ואמרו לנו, תתמודדו. מצטער, זה פשוט לא נורמלי, יש פה מלחמה, אז מה האינטרס שלכם שהעסקים ייפלו?"
אורי קלנר הוא גיבור. סגן מפקד גדוד 55 של הצנחנים במיל', שנבחר השנה להיות ראש המועצה האזורית גולן, אבל ב-7 באוקטובר התגייס מיד למילואים, וכבר למחרת כבר היה בין המחלצים הראשונים בכפר עזה. את מה שראה שם לא נתאר, אבל כן אפשר לומר שמאז שחזר מהמילואים הוא נאבק בכל הכוח לעשות סדר עם הפיצויים.
תנסה להסביר לי איפה זה עומד.
"עד סוף השנה שעברה בעצם נתנו פיצויים כוללים לכל פעילות כלכלית כלשהי שנפגעה בגולן. החל מינואר הורידו חלק מהדברים, אבל השאירו מסלול אדום לתיירנים, שמיוחד רק למי שיש לו אירוח עם לינה, והשאירו עסקים רבים בלי מענה. בתחילת חודש יולי אנחנו מצליחים לדבר עם סמוטריץ', והאמת שיש לי מילים טובות להגיד עליו. הוא באמת דאג לפיצויים. החל ממאי יש פיצוי מלא, לא משנה איזה עסק אני".
ומה תגיד לישראלים שמתלבטים אם לבוא לבקר פה?
"אני חושב שכל מי שמרגיש שהוא ציוני היום צריך לפתוח את האוזניים לפיקוד העורף, לשמוע מהם מתי בטוח ולבוא, לתמוך וליהנות. כי בגולן כבר הרבה מאוד שנים יש את הדנ"א הכי מיוחד בישראל. יש פה את כל סוגי האוכלוסיות, חילונים, דתיים, ימנים, שמאלנים, קיבוצניקים, מושבניקים, דרוזים, עירונים, וכולנו חיים פה בשלום ובערבות הדדית ביחד".
וזה נכון, בכל פינה מרגישים את הסולידריות. "הרוח הגולנית", אומרת מיקי, "קהילה אחת חמה שעוטפת את כולם. מדרום הגולן מחבקים את צפון הגולן. למשל, קיבוץ גשור אירח את קהילת מושב שעל לערב בבריכה. כל יום שישי הקהילות מרמת מגשימים ועוד יישובים שולחות עוגות לאודם ולאורטל. אנחנו באנו לניחום אבלים אצל התושבים של מג'דל שמס אחרי האסון במגרש הכדורגל. הם באים לעזור לנו בכל פעם שצריך. המלחמה רק מחברת בינינו. המוות של נועה וניר ברנס (בני זוג מקיבוץ אורטל שנהרגו מפגיעה ישירה ברכבם - ד"ס) פה היה קשוח להמון אנשים, ואחריו התגבר אפילו עוד יותר הרצון לעזור ולסייע".
את אלון בורנשטיין מהחווה השיקומית בהר אודם אנחנו פוגשים כשהוא מגיע על הטנדר. בתא המטען שלו, מאחורה, יושבים לא פחות משלוש כלבות זאב זהובות ונהדרות. "רק שתיים מהן הן כלבות זאב באמת", אלון מתקן, "אחת מהן לא כלבה בכלל, היא זאבה סורית אמיתית. קוראים לה מלי, רוצה ללטף?"
בחווה השיקומית של אלון יש חמורים, עיזים, תרנגולים, פרה אחת בשם עדי, טווסים, עוד כלבים וגם חולדה שניצלה ממעבדה. אני לא אתפלא אם הוא מחביא באחד הצריפים גם תנין וחד-קרן. אין כמעט חיה אחת שלא נכה או פצועה, כמו אחת העיזים שממש נשבר לה הצוואר והראש שלה מונח במצג מעוות ובכל זאת אלון התעקש שיצליח להשאיר אותה חיה, וצדק. ויש גם את אפצ'י, סוס לבן ועיוור, שעומד בחצר ולועס חציר, וכשאלון לא רואה תוחב את החוטם הארוך שלו לפח הזבל. בגלל שהוא עיוור, הוא לא רואה שהוא לועס שקית פלסטיק. "הוא בן 26", אלון אומר, "בכלל לא ייאמן שהוא בחיים. לפני משהו כמו שש שנים נפל מאחוריו פצמ"ר שזלג מסוריה". הוא מדבר על הסוס בכזו אהבה. רואים שהייעוד האלוהי של אלון הוא לגרום ליצורים שבריריים להרגיש מוגנים. אולי כי הוא בעצמו יצור עדין שכזה.
לגולן הוא עלה כשהוא היה בן 30, אחרי ששירת בצוק איתן. "לקח לי זמן להבין שיש לי הלם קרב", הוא אומר, "רק לאחרונה פסיכולוג אמר לי שזה מה שיש לי. הייתי קצת מופתע, כי לא הייתי ממש קרבי, הייתי ביחידת חילוץ. לא חשבתי שמגיע לי אפילו להיחשב כהלום קרב, אבל כשיצאתי מהצבא עברתי לגור בתל-אביב, בפלורנטין, ולא היה לי טוב. הרגשתי כל כך לבד. יום אחד חזרתי וראיתי כתובת גרפיטי על הקיר של הבית: 'את אשתך לא תמצא בפלורנטין'. ואני זוכר שפתאום קלטתי. זה כל כך נכון".
הוא עלה לגולן, כמו הרבה אנשים אחרים שנמשכים לאזור. אנשים רגישים. מיוחדים. למרות שמעולם לא רכב אפילו על סוס, הוא נקלט לעבודה בחוות הסוסים של מרום גולן. האנשים פה תמיד יעזרו לכל נשמה שבאה לחפש בית. בחווה פגש את אפצ'י. "הוא ראה נהדר אז", הוא אומר, "והפך למנטור שלי. לא רק שהוא לימד אותי לרכוב על סוסים, הוא לימד אותי שאני יכול רגע להתרגש, ללמוד, להכיר את המרחבים של רמת הגולן".
מאז המלחמה הוא בכלל לא מתפרנס, אין לי מושג ממה הוא חי, רק שאשתו מריה היא צלמת היריון מצליחה. אף אחד לא בא יותר לסיור החווה העשיר שלו, שעה וחצי שבה הוא מספר את סיפורו האישי של כל בעל חיים ומלמד ילדים על עולם החיות. ובגלל שהוא עמותה, הוא לא בדיוק זכאי לפיצוי עסק. כמו המון גברים כאן, גם הוא ממשיך לשרת בכיתת כוננות, כי זה האתוס החדש בגולן, כיתת כוננות חשובה יותר מהכל. "כולנו יודעים מי הציל את העוטף", אמר לי מישהו, "לא הצבא ולא המשטרה; אלו היו האנשים מכיתות הכוננות, הם אלו שהגנו על הבית ועל השכנים שלהם".
עכשיו נוספה עוד צרה להר הכבד שעל כתפיו. לאחרונה הוא קיבל צו 8, נקרא למילואים בעזה. זו בעיה, כי אשתו נמצאת בחודש השמיני, ויש להם בנוסף שתי בנות שמפחדות מהזמזום של הכטב"ם שעובר מעל אודם כל לילה. הן צריכות את אבא שירדים אותן. "אני באמת לא יכול לעזוב אותה עכשיו", הוא אומר, "ומה אם היא תלד או תצטרך רופא? בית החולים הכי קרוב נמצא במרחק 50 דקות מפה. אבל מה אני יכול לעשות? קראו לי".
וזה כל כך לא פייר, כי הוא נשמה יפה שעוזרת לבני אדם ולחיות. מה יקרה לו בעזה, איך הוא ישלם את החשבונות משם ומי ידאג לחווה? מצד אחד אין כסף מהמדינה, מצד שני מצפים ממך להמשיך בכל החובות האזרחיות שלך ולתת עוד ועוד. עכשיו אני שואלת את עצמי מה יקרה אם תעבור עוד שנה כזו על אנשי הגולן, עם אפס פרנסה. כמה זמן הם עוד יחזיקו מעמד ככה? אולי גם בזלת עלולה בסוף להישבר.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
