כבר 34 שנים שדורון הורנפלד, סוכן ביטוח המגדיר את עצמו כ"מייצר פתרונות לאנשים בחו"ל", מבטח אנשים בדרכם אל האושר, אבל שיחה כמו שקיבל לפני כשנה, רק המציאות הישראלית המשובשת יכולה הייתה לייצר: על הקו הייתה אישה שכמה מבני משפחתה חזרו משבי חמאס, והיא ביקשה לבטח נסיעה שחיכתה הרבה זמן למימוש ויכולה הייתה להמשיך לחכות, אלמלא הגיע 7 באוקטובר. "הם אמרו 'יום אחד ניסע', 'יום אחד נעשה את זה', ואז, אחרי שהחטופים חזרו, הם אמרו: 'יאללה, עכשיו' מתוך הסתכלות של 'חייבים לחיות'", הורנפלד אומר. "הם הסבירו שהנסיעה לא הייתה מתממשת אלמלא 7 באוקטובר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הסיפור הקטן הזה נשמע אולי כמו מקרה נקודתי, אבל הוא מגלם בתוכו מגמה שהולכת וכובשת נפח במציאות הישראלית של פוסט-7 באוקטובר, בעיקר בקרב מבוגרים מגיל 60 ומעלה: יותר נסיעות לחו"ל, יותר קרוזים מפוארים, יותר טיולי אקסטרים, יותר מתיחת גבולות. החיים קורים עכשיו, ורצוי בכל הכוח.
למעשה, 7 באוקטובר החזיר למרכז הבמה את התופעה שעשתה כותרות לפני מספר שנים ונודעה בשם "פחות ירושה לילדים" (ראשי תיבות: פי"ל), וכבר זכתה לעמותה משלה ולקבוצות ייעודיות ברשתות החברתיות. העיקרון: חיים רק פעם אחת, ורצוי כמה שיותר ובכמה שיותר מקומות בעולם, ושהילדים ידאגו לעצמם בעצמם.
המגמה ההיא נחלשה, באופן טבעי, בשנות הקורונה, אבל 7 באוקטובר החזיר אותה לישראל על סטרואידים; עכשיו יש סיבה טובה באמת – לא רק שרירותית או הדוניסטית – לבזבז את הכסף שנראה פתאום זניח לעומת שבריריותם וזמניותם של החיים כאן. ואם הכל יכול להיגמר עוד הלילה – עם קצת עזרה מטיל תימני – רבים מעדיפים למצות קודם את הסיבוב שניתן להם עלי אדמות, או לחלופין לא להיות בסביבת ישראל בכלל. והירושה יכולה לחכות, או ללכת, או פשוט לנסוע איתם למקומות שאליהם הם נוסעים ברחבי העולם.
יוסף ג'קסון, בלוגר טיולים לגיל השלישי: "הרוב הגדול באים כזוגות, או חברים. הרבה אלמנות באות בזוג, כי תא לבד באונייה זה כפול כסף, והן מחפשות רומנים. כל ערב יש מופע, ואחרי זה יושבים בבית הקפה ורוקדים. לגיל השלישי זה פתרון אופטימלי"
"7 באוקטובר גרם לטלטלה בקרב הישראלים, שהבינו שצריך לחיות את הכאן ועכשיו, ולכן הרבה מהטיסות, שגם ככה הן לא רבות, מאוישות על ידי בני 60 פלוס בדרכם לאתרים שאליהם לא טסו בעבר – תאילנד, לפלנד, טיולים ארוכים יותר ואקזוטיים יותר", הורנפלד אומר.
לדבריו מדובר בשינוי ניכר שהמלחמה הביאה איתה. "כשהכל התנהל על מי מנוחות אנשים אמרו: 'שנה הבאה', 'אולי פעם עם הנכדים', או: 'נעשה משהו יותר סולידי, כי אנחנו רוצים להוריש לילדים את הכסף'. המלחמה גרמה לשינוי בהרגלי הצריכה, וההסתכלות היום היא הרבה יותר הדוניסטית. אנשים מחפשים הנאות רגעיות, כי המציאות טפחה להם על הפנים. אתה יושב בבית ויכול ליפול עליך טיל, או אפילו מחבלים יכולים להיכנס. ביתך איננו מבצרך עוד. אני קורא לנסיעות של אחרי 7 באוקטובר 'פוסט-טראומה חיובית'. אם בעבר אותם בני גיל הפנסיה נסעו לקרוזים רגועים, היום הם נוסעים גם לטיולי מותרות. ושלא תחשבי שהם נזרקים באורוות; אלה טיולים מפונפנים להודו, טיולים מושקעים לדרום אמריקה, קוטב, לפלנד, עכשיו מתחילה מגמת נסיעות לכל מיני שבטים בדרום אמריקה וקצת אפריקה. למה? כי שם עוד לא היינו".
לדבריו, לא רק היעדים השתנו, אלא גם ההרכבים. אם בעבר היו נוסעים בני ה-60 פלוס עם חברים או לבד, היום רבים מהם מעדיפים לצרף את כל המשפחה, ועל חשבונם. העלות יכולה להגיע לעשרות ואפילו מאות אלפי שקלים, בהתאם ליעד ולהרכב המשפחה, וההחלטה, לא פעם, ספונטנית יחסית. "אם פעם היו מתכננים טיול חודשים מראש", הורנפלד אומר, "היום זה ברמת השבועות".
האלמנט הנוסף שהשתנה הוא מהות הטיול, התוכן. "סכנות לא מרתיעות אותם, נהפוך הוא; זה אפילו מדליק אותם. מישהו שאני מכיר מתקשר אליי: 'לא תאמין, אני נוסע לשלושה שבועות לטרקים בתאילנד'. אז נכון, הוא לא יעשה צניחות ובאנג'י, כי בגילים האלו יש להם הרבה בעיות מפרקים, אבל טרקים יותר מורכבים, טיולי ג'יפים אתגריים, למה לא? זה לא היה לפני 7 באוקטובר. היום למשל, הגיל הממוצע של גולשי הסקי עלה, ואנחנו שולחים לסקי אנשים מעל גיל 80, שזה מקסים בעיניי".
עד כמה הנסיעות האלה הן פתח לצרות אפשריות? הורנפלד מעדיף שלא לתהות יותר מדי בנושא. "אני כמעט לא מתערב בשיקולים של הלקוח, אבל אני נותן המלצות בעדינות. 'אני במקומך הייתי נזהר'. ככל שאנשים מבוגרים יותר, העצמות שלהם רכות יותר. אבל התקופה הזאת מייצרת גם מקרים אחרים, שוברי לב. מישהו התקשר: 'אנחנו נוסעים לתקופה המקסימלית, כי הנכד שלנו נהרג'. הם נסעו למזרח, כדי לנקות את הראש. לא הרבה יודעים, אבל אצל מבוגרים יש מגבלת שהייה מקסימלית. אדם בן 80 יכול לנסוע עד חודשיים, בני 65-80 עד שלושה חודשים. לא נותנים להם ויזה ליותר".
לא רק הנסיעה עולה יותר, אלא גם הביטוח הרפואי הנדרש. "פי שניים או שלושה", אומר הורנפלד. "במיוחד כשמצטרף מרכיב אקסטרימי, אדם בן 60 פלוס ישלם כפליים על אותו ביטוח לבן 30. וזה הגיוני. הנה, רק השבוע היו לי שלוש הטסות רפואיות, של מבוגרים, בליווי פרמדיק".
"סדר העדיפויות השתנה"
יוסף ג'קסון, המוכר יותר כג'קסי, הוא עיתונאי ותיק, כותב על מסעות ומפעיל בלוג טיולים לבני הגיל השלישי. הוא משייך את עצמו ל"אגודת פי"ל. תודה לאל, הילדים שלי מסודרים, ואני נוסע בשנה בסכומים של 50-60 אלף דולר". מסביבו הוא רואה את התרחבות המגמה. "ההתייחסות של המבוגרים לעתיד השתנתה", הוא אומר. "הפסיקו לחסוך והתחילו לחיות את הרגע וליהנות מהחיים. אין ספק שהמלחמה שינתה את התיירות של הגיל השלישי. אנשים מעל 50 וצפונה, עד 80 אפילו. אני מאוד מעורה בקרוזים, ואם פעם הם היו כ-20 אחוז מהנוסעים, היום שיעורם באונייה הוא 40-50 אחוז. אני לא מאמין שאנשים לוקחים הלוואות כדי לעשות את הטיולים האלה".
למה עכשיו זה דחוף יותר?
"הכל תרם לזה, ובעיקר המלחמה. אנשים שחשבו על הרעיון ולא חשבו לבצע, פתאום כן עושים. סדר העדיפויות השתנה. התחושה אחרי 7 באוקטובר היא שהעתיד לא צפוי, וזה פוגש את מצבם הכלכלי. הם מזמן סיימו עם המשכנתה, הילדים מסודרים, ועכשיו הם רוצים ליהנות מהחיים. אז עושים כל מיני הפלגות מוזרות: באוקיינוס ההודי מיפן לשנגחאי, מהונג-קונג לסינגפור, שיט לניו-זילנד וטסמניה ואוסטרליה - הכל באוניות פאר. המונים לוקחים את זה, שאת לא מאמינה. יש קרוזים שעולים 5,000 דולר לאדם, וגם הירידה לטיולים מהספינה עולה מאות דולרים. עכשיו הפלגתי מרומא לניו-יורק ועצרנו בתשעה מקומות, כל ירידה לטיול זה 300 דולר לזוג, אז מגיעים ל-15 אלף דולר כולל הכל. הרוב הגדול באים כזוגות, או חברים. הרבה אלמנות באות בזוג, כי תא לבד באונייה זה כפול כסף, והן מחפשות רומנים. כל ערב יש מופע, ואחרי זה יושבים בבית הקפה ורוקדים. לגיל השלישי זה פתרון אופטימלי. על כל אונייה יש מרפאה מצוידת, לחבר שלי התנפחה היד, הוא הלך למרפאה, היה שם שעה וחצי ואפילו עשו לו צילום. 900 דולר חשבון. זה כמו בית חולים קטן".
הם רוצים לדעת מה קורה בארץ?
"הם רוצים להתרחק מהחדשות. האינטרנט עולה הרבה כסף, אבל תמיד יש טלוויזיה".
מה הילדים שלך אומרים על זה?
"הילדים לא מתנגדים, כי הם מבינים שעבדתי כל החיים ומגיע לי ליהנות. בזמנו אנשים עמלו כל החיים כדי להוריש דירה. היום, הישראלי הממוצע שאין לו משכנתה והוא חי מפנסיה מרשה לעצמו דברים שפעם לא היה חולם עליהם: יפן, ניו-זילנד, דרום-אמריקה, הוואי".
עינת פורת-עמוס שמעבירה מסעות לגיל השלישי: "מי שמחזיק את הכלכלה בתחום התיירות אלה בני 55 ומעלה, לא הצעירים, ויש לזה שם – הכלכלה אפורת השיער. במסעות שלי, הטיול לחו"ל הוא לא המשמעות, אלא הכלי להשגת המשמעות. הטיול הוא תפאורה, מסגרת, פאן. אבל בפנים יש היכרויות עם אנשים חדשים ולמידה והרחבת אופקים".
יש תקריות מהסוג הישראלי בקהלים האלה?
"ישראלים ככלל הם לא צייתנים גדולים. היה מקרה במדיירה, בהפלגה טרנס-אטלנטית, שזוג איחר ונשאר על החוף. הם שכרו מסוק ב-5,000 דולר כדי לנחות על האונייה, כי התחנה הבאה הייתה בקריביים, ושם היו כל הדרכונים והכסף והבגדים שלהם".
עו"ד יאיר כץ מפתח-תקווה, בעברו טייס בחיל האוויר, מדגים את הנקודה. הוא וחברים יוצאים לרוב להפלגות על נהרות אירופה, "טיול מפנק בצורה בלתי רגילה, גם הספינות עצמן ברמה מאוד גבוהה, וזה נוח. אנחנו קבוצת חברים בין 78 עד 81 ועושים את זה כבר עשור, ולמרות שהמלחמה הורידה מההתלהבות לנסוע, עדיין נוסעים".
למה בעצם?
"כי רוצים לבלות יחד. וכי ראינו את העולם, וכשאנחנו נוסעים זה כדי לראות דברים אחרים. בודפשט, וינה ופריז לא נבנו מחדש, אבל מסגרת הקרוז מפנקת ומתאימה לנו. לא הייתי ממליץ על זה לגילים צעירים, וגם לא היינו עושים את זה לפני 20 שנה, כי זו מסגרת מבוגרת".
נשארים מחוברים לחדשות?
"כולנו מחוברים. לי יש שני נכדים, אחד מיהל”ם והשני מאגוז, ואנחנו תמיד רואים חדשות, מדברים על פוליטיקה ומקטרים יחד".
גם יגאל כהן, 70, ואשתו, תושבי הרצליה (וקודם שריגים), רק מגבירים את קצב הנסיעות. "לפני עשור סיימתי קריירה בנקאית של 37 שנים כמנהל סניף, בגיל 60 הרגשתי שאני לא שמח בעבודה ופרשתי, ואימצנו את הנסיעות כאורח חיים", כהן מספר. “אנחנו מטיילים הרבה בעולם, עכשיו חזרנו משבועיים קרוז עם עוד שלושה זוגות חברים – נסענו מלונדון לאיים הקנריים וזה זרם נהדר".
הנחלתם לילדים את אהבת הטיולים?
"הם מטיילים, אבל לא כמונו. אנחנו לא סבא וסבתא בלו"ז, אבל אם מישהו מתקשר וצריך משהו אנחנו לא נגיד לא. לפני חמש שנים התחלנו עם הקרוזים, למרות שתמיד אמרנו, מה פתאום קרוז. גילינו שבמינון נכון, זה כיפי".
פתרון טוב לכולם
גם טלי נוי, סמנכ"ל אסטרטגיה ושיווק באיסתא המרכזת את תחום ההפלגות, מדווחת כי ההרשמה לקרוזים לקיץ הקרוב בעלייה דרמטית. היעדים? כמה שיותר רחוק ויקר. הפיורדים, הכף הצפוני, איסלנד.
"אנשים עברו שנה פלוס מאוד קשה, עם פוסט-טראומות מטורפות", היא אומרת. "למעשה אנחנו עדיין בטראומה, ואנשים מרגישים גמורים ומותשים, לא יודעים מה יהיה מחר, ורוצים ליהנות מהחיים עכשיו. במקביל, מבינים שרוב התעופה לא חזרה, ואם רוצים לשריין מקום בטוח לקיץ, אלה הקרוזים. המגמה שאני מזהה בקרוזים כרגע היא נופש רב-דורי. המלחמה חיזקה את תחושת ערך המשפחה והמבוגרים רוצים להזמין את כל המשפחה, כי במלחמה הנכד הזה היה בסדיר והחתן סיים מילואים ועכשיו כולם בבית. הקרוז הוא פתרון טוב לכולם: מצד אחד חדרים שמתאימים למבוגרים, ומצד שני פארק מים, בריכות וכל הפעילויות שילדים ובני נוער אוהבים. אם ייקחו אותם לסוף שבוע באילת - כולם באייס מול. פה זה מקום סגור, אין להם לאן לברוח".
לרצון למרכז את כל הצרכים תחת קורת גג אחת מצטרפים גורמים נוספים שמשחקים לטובת הקרוז, כמו החשש מעליית האנטישמיות בעולם. "מי שלוקח מלון בלונדון ויש לו הפגנות מול המלון מרגיש פחות בטוח ממי שעולה על ספינה עם מאבטחים ישראלים ויורד לכמה שעות בברצלונה", אומר אייל אטיאס, מנכ"ל MSC Cruises ישראל. "ב-2024 הביטחון האישי הפך למצרך מאוד חשוב. מבוגרים, שמטבעם הם קצת יותר חששנים, מחפשים אפשרויות רגועות עם פחות סיכונים. הקרוז מתאים להם כי זה נוח. מבוגר צריך להתנייד עם מזוודה של 30 קילו - מונית, מלון, חדר. סיפור. בקרוז הסבלים לוקחים לו את המזוודות, לחדר וגם ביציאה".
גם כאן לא מדובר בסיפור זול, בפרט בתקופה הנוכחית. אם עד המלחמה חברות בינלאומיות המפעילות אוניות נכנסו עד נמל חיפה ואספו נוסעים ישראלים, הרי שהיום הן כבר לא נכנסות, וכדי לעלות על קרוז בינלאומי יש צורך לטוס ליעד אירופי, לעלות משם על הספינה, ואותו דבר בחזור. היעדרן של טיסות זולות מייקר את התהליך אפילו יותר. אלא שלמבוגרים, לדברי גורמים בענף, זה פחות חשוב. "המבוגרים פחות רגישים למחיר באופן כללי", אומר אטיאס. "הם פחות נוטים לוותר על דברים בגלל שהתייקרו. עקומת הביקוש שלהם יותר קשיחה".
כמה קשיחה? קרוז באוניית הפרימיום של MSC יעלה החל מ-4,000 דולר לשבוע לנוסע, ועד 50 אלף דולר לסוויטה הכוללת בריכה פרטית, שני באטלרים והליך קבלה פרטי. שינוי נוסף חל לא רק בהזמנות, אלא גם ביעדים ובמה שמסביב. "גמלאי של היום זה לא הגמלאי של לפני 30 שנה", אומר אטיאס. "הגיל שלהם ירד, נפשית ופיזית. הם פעילים, הם רוצים אקשן. הם מבינים באוכל טוב ורוצים וייב תוסס. אולי לא קרחנה בדיסקו והקפצות שוטים בבריכה, אבל משהו יותר חי. ובהתאם, אחרי המלחמה הם יותר מחפשים את היעדים המיוחדים שמעט מאוד אנשים מגיעים אליהם. אם מסלול רגיל זה ברצלונה-מרסיי-גנואה-רומא, המסלול האקזוטי יכלול את סרדיניה, קורסיקה וקטלוניה בים התיכון, ויש מסלול לאלסקה או ליפן. מי שמחפשים את המסלולים המיוחדים זה מי שכבר טחנו את הרגילים".
דובאי נמחקה, אתונה החליפה את טורקיה
שרון פז קוה היא מנהלת אתר מוטק'ה, המיועד לבני הגיל השלישי. בעבר, היא מספרת, אם הייתה מפרסמת טיול הוא היה מתמלא בעצלתיים. אחרי המלחמה, הביקוש לכל טיול – יקר ככל שיהיה – אדיר. הסיבות נעוצות, לדבריה, בתקופה. "רק עכשיו, אחרי הפסקת האש, עולה דרישה מטורפת לטיולים. עכשיו למשל, אני מפרסמת טיול ליפן, וזה טיול יקר, בהחלט לא לזוגות צעירים שאין להם את הכסף או הזמן. זה מתמלא בכלום זמן".
למעשה, היא אומרת, הביקוש לנסיעות גדול כל כך, עד שרבים עושים דברים שלא היו עושים בעבר, למשל להזמין חדר זוגי, שהוא פחות יקר מחדר בודד, ולחפש פרטנר שיחלוק איתם בתשלום. "יש לנו פלטפורמה למציאת שותף לטיול", היא אומרת. "נשים שמחפשות נשים זה שכיח, אבל לאחרונה שמתי לב שהרבה גברים מחפשים שותפה אישה. באחת המודעות ראיתי 'מחפש שותפה בגובה כזה וכזה, נראית ככה וככה'. מה רלוונטי לזה - ולסתם לישון יחד לצורכי הטיול? לדעתי הם מקווים שאולי ייצא להם משהו רומנטי או חוויה נחמדה, למרות שאין לי מושג כמה זה יוצא לפועל".
אלמנט המפתח בטיולים החדשים למבוגרים הוא הביטחון האישי. את מקומה של טורקיה החליפה אתונה, דובאי נמחקה ממפת התיירות, והדרישה ליעדים בטוחים יותר רק מעלה את המחירים. הקהל המבוגר, אומרת פז קוה, יעדיף בכל מקרה את הטיסות היקרות יותר, לא צ'רטרים, כי הוא זקוק לוודאות ולביטחון. "אבל חוץ מזה, שום דבר לא מונע מהם לטייל. הם ממש על זה. מהרבה חברות תיירות אני שומעת על עומס מטורף".
7 באוקטובר, מסכים גם הכלכלן ההתנהגותי פרופ' טל שביט, מומחה לכלכלת אושר באוניברסיטת אריאל, שינה הכל. "זה אירוע משנה תפיסות וסדר העדיפויות של כולנו השתנה", הוא אומר. "אצל המבוגרים שיש להם הרבה פנאי, נושאי המשפחה וההנאה מהרגע הפכו למשמעותיים יותר. המחקרים האחרונים שעשינו, בהשוואה ללפני המלחמה, הראו שהחרדות עלו ורגשות השמחה ירדו. כל ה'הותר לפרסום' עשו רע מאוד לאנשים. אלו שצפו יותר בחדשות הפכו חרדתיים יותר, וזה פגע להם באושר. איך אני משפר את זה? משקיע בקהילתיות. ומשפחה זו קהילה. פתרון שני הוא להיות 'אוהב הווה'; 7 באוקטובר גרם להבנה שהחיים נזילים. פעם היה ביטחון, היום זה התערער. אנשים בני 20-30 לא חוו את המדינה במלחמת יום כיפור. בשביל המבוגרים, המשבר עכשיו גדול יותר כי הם לחמו בכיפור, בששת הימים, הם לא דור המייסדים אבל הם הבנים שלהם, חלקם גדלו בבתים של דור שני לשואה ומבחינתם 'לעולם לא עוד' זה מאוד עוצמתי. ולכן אירועי 7 באוקטובר היו עבורם שבר גדול יותר. מבחינתם, זה שהנכד בצבא זה משבר, כי הם חשבו שבגיל 70 הם יחיו במדינה עם ביטחון, שהנכדים כבר לא יהיו בצבא. הם חווים גם חוסר אונים".
והכסף והביטחון שצברו לא הופכים אותם שמחים יותר?
"זה שיש לך כסף לא אומר שאתה מאושר. הדבר שעושה אותך מאושר זו צבירת חוויות, שנותנות אושר בשלוש רמות: הציפייה – כי אם אתה יוצא לקרוז בעוד חודשיים, אתה חודשיים מראש מדבר על זה; החוויה עצמה – ויש משהו בקרוזים, כי הם מסודרים, חבילה, אדם בן 70 לא רוצה להתעסק בלוגיסטיקות וכאן הוא לא צריך לטרוח יותר מדי; ואחרי שזה מסתיים אתה נהנה מהזיכרונות. בקרוז אתה מכיר אנשים, נוצרת קהילה קטנה. או שאתה בא עם הקהילה מהבית – חברים, משפחה. טיול לחו"ל של אדם בן 70 עם כל המשפחה זה סוג של שיא החוויה אצלו. הוא אומר: 'אחרי כל מה שעברנו והמשפחה שלמה, אין כמו לצאת איתם יחד לטיול'. ואל תשכחי שיש פה גם אלמנט של ניתוק; אנשים רוצים לצאת מהמדינה וממה שקורה פה. חו"ל זה משכך כאבים, בזכות הניתוק. אתה משנה אווירה, שומע פחות חדשות, נכנס לבועה שמגוננת מפני כל הלא-טוב שיש כאן. אני לא יודע אם זה עושה אנשים ליותר מאושרים, אבל זה מחזיר אוויר לריאות".
אלכס קפלון הוא ד"ר לגרונטולוגיה פיננסית, שחוקר כבר שנים את כלכלת אריכות הימים. "אחרי שהמבוגרים היו בבית כמה שנים בקורונה הם הבינו שהשנים הטובות שנותרו להם בודדות. ואז התחילה המגמה של לנצל את מה שנותר. במחקרים ובראיונות שערכתי, האמירה שהכי נחקקה אצלי הייתה של אישה בת 70 פלוס, שאמרה: 'כמה שנים עוד נותרו לי? הקורונה כבר לקחה לי שתיים', ואז הם הרגישו שחייבים לנצל את הזמן שנותר ולטייל. בני ה-40 יכולים להגיד לעצמם, 'ניסע בעוד שנתיים או שלוש, או לנסיעה קצרה', ובני ה-70 פלוס אומרים: 'לא יודעים מה יהיה עוד שנתיים-שלוש'. ובגלל שהם לא מוגבלים, הם יכולים לצאת לקרוז של חודש או לנסוע לאירופה ולמזרח. זה קצת דומה לטיולים אחרי צבא, לחבר'ה שהשתחררו מהצבא".
ומה עם ההיבט הכלכלי?
"מי שראיינתי אחרי 7 באוקטובר אומרים שהם רוצים לנסוע יותר, ולתקופות ארוכות. בגלל שמחירי הטיסות והביטוח התייקרו הם מבינים שהם אוכלים חלק גדול יותר מההון שלהם, אבל נכון לרגע זה, סדר העדיפויות נוטה היום לנצל את מה שצברנו. לצאת, ליהנות, לחוות חוויות, ומוקדם לומר אם זו תהיה תופעה ארוכת טווח".
"בני 84 מטפסים את ההימלאיה"
כך שלמעשה, הפי"ל חזר לחיינו, לא פעם, בשיתוף האנשים הצעירים שכנגדם הופנה בשעתו. כלומר, המבוגרים אכן מבזבזים את כספם – להלן הירושה הפוטנציאלית – אבל הם מעדיפים לעשות את זה בחברת בני המשפחה שעשויים להיות, בבוא היום, המוטבים העיקריים לכסף הזה. כלומר, אם 7 באוקטובר שינה משהו – והוא שינה לא מעט – הרי שעכשיו, הנהנים המיידיים מהירושה אכן נהנים - כאן ועכשיו, ולא מתישהו בעתיד.
"7 באוקטובר היה סטירת לחי שגרמה לאנשים לתעדף את הקשר המשפחתי", מסכימה עינת פורת-עמוס, שמעבירה זה תשע שנים מסעות לבני הגיל השלישי והקימה לפני כשנתיים את מכון "לתבונה", שמפתח שירותים ומערכות תומכות בתקופות חיים מאוחרות. "קשה להחזיק קשר איכותי עם נכדים ששקועים במסך, והמסעות מעניקים משמעות לקשר. אני עובדת הרבה עם אנשי הצפון, ומזהה בקרב המבוגרים שאחרי שנה פלוס של מלחמה, כשהילדים שלהם היו במילואים, ולפעמים גם מפונים מביתם, הרבה מהם התעייפו מלעבוד אצל הילדים. הם נהיו תומכי הלחימה של הילדים כשזה מגיע לנכדים, ועכשיו הם מחפשים לתת לעצמם. לעשות שניצלים ובייביסיטרים לא מספק משמעות. הם זקוקים לחברים, בילויים ומימוש עצמי, והטיולים והמסעות מספקים להם את זה".
6 צפייה בגלריה
''7 באוקטובר היה סטירת לחי שגרמה לאנשים לתעדף את הקשר המשפחתי''. עינת פורת-פורס
(צילום: מאיה חבקין)
גם החיפוש אחר משמעות בעקבות המלחמה התחזק מאוד, לדבריה. "אחרי האסון, כשהכל מתפרק, חלק מהבנייה מחדש זה באמצעות חוויות שסופגים מהן משמעות", היא אומרת. "אז מצד אחד, קשה לצאת מהבית כי הנכד בצבא, ו'איך אני יכולה לבלות וליהנות כשיש חטופים', ומצד שני יש הבנה עמוקה שאם לא נשמור על הנפש, ו'אם אני לא אתחזק את עצמי ואתן לעצמי את מה שעושה לי טוב, ואצבור כוחות, לא יהיה כוח לטפל בנכדים ולתרום לאחרים’. והתחזוקה הזאת היא החופשות".
בהתאם, הפך הכסף המבוגר למשמעותי ביותר בתעשייה. "מי שמחזיק את הכלכלה בתחום התיירות אלה בני 55 ומעלה, לא הצעירים, ויש לזה שם – הכלכלה אפורת השיער", פורת-עמוס אומרת. "במסעות שלי, הטיול לחו"ל הוא לא המשמעות, אלא הכלי להשגת המשמעות. הטיול הוא תפאורה, מסגרת, פאן. אבל בפנים יש היכרויות עם אנשים חדשים ולמידה והרחבת אופקים".
הטיולים עצמם, היא אומרת, הפכו אתגריים יותר, "וגם בני 84 מטפסים את ההימלאיה, מטיילים בלאוס, גולשים על צוקים במדבר. האתגר הוא לשם הלמידה והרחבת גבולות היכולת. אנשים מתחברים לכל מה שקשור באתגר, בלצאת מהשגרה, לנסוע רחוק מפה, להרגיש שלא מבזבזים את הזמן".
ולמעשה, בפועל, מבזבזים את הכסף. בעיקר מכיוון שהחיים הבהירו חד-משמעית שהם לא מחכים לאף אחד, ומי שלא יחיו אותם כאן ועכשיו, יצטרכו לסמוך על ילדיהם ונכדיהם שיחיו אותם בכספי הירושה. ואם יש דבר אחד נוסף ש-7 באוקטובר הטמיע ברובנו, מדובר בהבנה שאין לנו, בעצם, על מי לסמוך.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
