עשרה קבין של עצבים ירדו לעולם יחד עם נגיף הקורונה - וכולם עושים את דרכם כעת לעברה של נוסעת הולנדית. כמו חייל שיורד מקו, גם הנוסעת מפגינה סימני לחץ-בית, כשהיא עושה לראשונה זה חודשיים את דרכה בטיסה של חברת התעופה ההולנדית KLM מספר 1008, מלונדון לאמסטרדם. עד אותו רגע פניה העטופות מסכה היו שקועות בין דפי ספר, עדות לימים קדומים ונורמליים. אלא שאז נוסעת בשורה מאחור הרעידה את דממת המטוס עם שיעול חזק, מכל הלב והסרעפת.
עד אותו רגע הרגישו נוסעי המטוס כחלוצים אמיצים שבאו להפריח את השממה. בשלושת החודשים שעברו מאז ניכסה לעצמה הקורונה כל חלקת שפיות, הפכו מטוסי החברות הגדולות לפסלים ענקיים, הניצבים בשורה מסודרת, בנמלי התעופה ברחבי העולם. החודש, כשרוב מדינות אירופה בעיצומה של אסטרטגיית יציאה, ניתן האות לחידוש הפעילות הסדירה של חברות התעופה, באופן חסכני ועם הטמעת כללי הריחוק החברתי. אולם צמד הטיסות שבהן טסתי השבוע הוכיחו כי המטוסים נותרו סוג של יקום מקביל עם חוקים משלו.
הקפטן מכריז כי הטיסה מלונדון לאמסטרדם היא טיסה היסטורית, שמתרחשת בדיוק מאה שנים אחרי השקת הקו. אבל במקום להרגיש את משק כנפי ההיסטוריה, הנוסעים מרגישים את משק כנפי הקורונה. השיעול מאחור מרעיד את המטוס. הנוסעת לצידי עוזבת את ספרה ומביטה סביבה באימה בנוסעים הדחוקים עד אפס מקום, ומתחילה לרטון בקול רם ש"דיס איז נוט אוקיי", קריאה שמקיצה מהחלום את הנוסעת שיושבת בצד השני, שמוציאה מטליות חיטוי ומתחילה לנגב, בפעם השלישית בערך, את סביבתה. אם בתחילת הטיסה הבחנתי בהיעדרם של מסכי הטלוויזיה ומערכות הבידור, כעת כבר ברור כי הסרט הטוב ביותר מתרחש כאן ועכשיו. כשהנוסעת הרוטנת מבינה שאף אחד מדיילי המטוס לא יחרף את נפשו וייגש אליה, היא מהדקת את המסכה על פניה ואוחזת בחוזקה בגלגל ההצלה, המעוצב בדמותו של בקבוק עם נוזל חיטוי, חברו הטוב ביותר של האדם.
עוד בתחילת שנות האלפיים הפכו אוסמה בן־לאדן ואסון התאומים את חוויית הטיסה ואת הבידוק הביטחוני בנמלי התעופה למהמורה מפוקפקת. אלא שביום ראשון האחרון, בנמל התעופה הית'רו — בלי זקן מאיים או מערות מחבוא אבל כן עם תאים רדומים — היה זה הנגיף חסר הפנים שהתיישב בראש מגדל הפיקוח.
תיאטרון הקורונה מתחיל כבר בכניסה לטרמינל 2, הוא "טרמינל המלכה" של הית'רו, המרוקן מזוהר מלכותי למרות השם המחייב. לוח הטיסות שמורכב משלושה מסכים נפרדים, נראה כעת כמו רשימת האנשים שהגיעו למומולדת של אביה. 1,400 טיסות המריאו ונחתו בהית'רו ביום ממוצע רגיל. ביום שבו טסתי — 30. עתה רק מסך אחד מקרין את לוח הטיסות וכשמתקרבים אליו, מגלים כי מדובר בכל הטיסות הממריאות עד חצות הליל. אפשר גם להבחין בשורות ארוכות של טיסות שבוטלו, עם יעדים מפתים כמו ניס או ונציה.
בכניסה לטרמינל, מאחורי שלל השלטים המפצירים לשמור על ריחוק חברתי, מתנפלת עליי עובדת מקומית ומפקידה בידי מסכה. "עליך לחבוש את המסכה בטרמינל", היא פוקדת עליי. אחר כך יהיו אלה עובדי הביטחון שינהלו את ההצגה בפאתוס שייקספירי. אחת מעובדות הביטחון מרימה מסדר שלא היה מבייש את בה"ד 1 ועתה כולנו פוסעים, שמאל־ימין־שמאל, ונעמדים על העיגולים הצהובים המסומנים על הרצפה, שנועדו לשמור על הריחוק החברתי. בתור לבידוק הביטחוני, נמסרת דרישת שלום מהעבר, כלומר מבן־לאדן. עובד הביטחון פוקד עליי לחלוץ נעליים ולהניח אותם על המסוע. כשאני תוהה לפשר ההוראה, שיצאה מתוקף כבר לפני עשור, הוא מסביר שהצעד נועד לצמצם את המגע עם הנוסעים. "אם תצפצף, נצטרך לבצע עליך מישוש גופני. ברגע שנוסעים חולצים נעליהם, אנחנו מצמצמים את הסיכוי למגע", הוא מסביר בסבלנות אין קץ.
בצד השני נמצא הגביע הקדוש - חנות הדיוטי פרי הגדולה. היא פתוחה אך עומדת מיותמת, מעוטרת בשלטים שנראים עתה ארכאיים, המכריזים על מבצעים. המוכרות לא צריכות לבקש מהנוסע הבודד בחנות לשמור על ריחוק חברתי, כי אין לו ממי. דלתותיו של בוטיק הרודס מוגפות, אבל לידן מתרחש שבוע האופנה האמיתי, כשקבוצה של סינים, מאובזרים בחליפות מיגון מכף רגל ועד ראש, ניצבת בסמוך וסוחטת מבטי התפעלות משאר הנוסעים. נוסע בודד ניגש אל אחד הסינים, ממרחק בטוח, ושואל אותו מאיפה רכש את החליפה. "דיס איז מייד אין צ'יינה", עונה הסיני את אחד המשפטים השגורים ביותר בתעשיית האופנה העולמית. עולם כמנהגו נוהג.
הטרמינל מרושת בשלטי הקורונה החדשים. בספסלים, למשל, בין כל זוג מושבים מפריד מושב אחד ריק, עליו נתלה שלט האוסר על ישיבה. המסעדה המרכזית בטרמינל סגורה. על הכיסאות נמתח סרט אדום־לבן, המסמן לנוסעים לחפש מזון במקום אחר. למעשה, מלבד חנות ספרים המציעה גם כריכים קרים, אין בטרמינל אפילו אופציה קולינרית אחת. איי הייט יו טרמינל.
עתה מגיע המבחן הגדול - העלייה למטוס. דיילת הקרקע מזכירה לנוסעים את הצורך לשמור על ריחוק ומכריזה על עלייה למטוס לפי קבוצות, תוך דרישה להסיר את המסכה, "כדי שנוכל לראות את פניכם". הנוסעים נחלקים עתה לאלה שחובשים מסכות פשוטות, אל מול אלה שחובשים מסכות בד מעוצבות. תשכחו מחלוקה לביזנס ותיירים - זו החלוקה האמיתית. ואז, נמחקים באחת שלושה חודשים של בידוד ביתי ועוד שעה של בידוד חברתי ברחבי הטרמינל - והנוסעים שועטים אל עבר שער היציאה למטוס, אולי מפני שלכולנו כבר נמאס מהמציאות בלונדון ואנו מבקשים להמיר אותה במציאות אחרת. וכך, אנו עומדים זה מאחורי זה, במרחק של הרבה פחות משני מטרים. והתור נמשך גם בכניסה למטוס. אבל דבר מאלה לא מכין אותנו אל מה שיתגלה על סיפונו.
ההחלטה לטוס בעידן הקורונה לא הייתה קלה. חיפוש יעד לטיסה התגלה כמו מבחן גיאוגרפיה שהסתיים בציון נכשל. טיסה מלונדון לפריז, למשל, עברה דרך בואנוס־איירס. טיסות לארץ כרכו בתוכן עצירה מרעננת של 20 שעות בשדה תעופה נידח באוקראינה. היצע היעדים היה קטן מממשלת ביבי-גנץ - כשכבר מצאתי טיסה ישירה מלונדון ליעד כלשהו, גיליתי שבמדינת היעד יש חובת בידוד של 14 יום. בסוף נותרתי עם שתי אפשרויות - אמסטרדם או דבלין. אמסטרדם זכתה.
ברוכים הבאים לטיסת קוביד־19. דקה לפני הכניסה למטוס עוד תהיתי בדמיוני אם אוכל להשתרע על שורה שלמה של מושבים, או שמא אפילו אנהג כישראלי גאה ואכבוש לעצמי גם את השורות מסביב. אלא שבכניסה למטוס התברר שאני לא המשוגע היחיד שהחליט לטוס מלונדון הנצורה בקורונה שלה. המטוס, למעשה, היה מפוצץ - אפילו לא אחד ממאה ומשהו המושבים שלו היה פנוי. מי שחולם על מרווח מסודר של מושב בין נוסע לנוסע, כדאי שינחת למציאות הצפופה.
פניהם של חלק מהנוסעים התכסו במבט המום. אחת הנוסעות ניסתה לשמור על ריחוק חברתי כשעשתה את דרכה למושב, אבל מהר מאוד הבינה כי מדובר במשימה סיזיפית, שלא לומר חסרת רלוונטיות. כמו משחק מחבואים - היו שם אנשים מלפניה, מאחוריה ומכל צדדיה. אחת, שתיים, שלוש קורונה.
אבל הטיסה נשאה מאפיינים חדשים. ראשית - הדייל הכריז כי הנוסעים חייבים לחבוש מסכה, שאותה אפשר להסיר רק בשעת אכילה או שתייה. המזון, אגב, עבר אף הוא מטמורפוזת קורונה: במקום עגלה עמוסת צ'יקן או ביף, הונחה התקרובת על מושבי הנוסעים טרם העלייה למטוס. הדייל הסביר בכריזה שצוות הדיילים לא ייגש לנוסעים לאורך זמן הטיסה, כדי להימנע ממגע מיותר. ליד האוכל הונחה שקית הקאה, שבצוק העיתים קיבלה תפקיד חדש - שקית אשפה. "אחרי שאתם מסיימים לאכול, טמנו את האשפה בתוך השקית וקחו אותה איתכם, מחוץ למטוס", ביקש בנימוס. מזל שלא הושיט לנו סמרטוט וביקש שנעשה חלונות.
"ברוכים הבאים לטיסה המלאה מאוד לאמסטרדם", אומר הקפטן בכריזה1 בקול עולץ. "KLM מתמקדת בביטחון נוסעיה", הוא מדקלם, אבל הנוסעים מביטים אחד בשני ומנסים לאמוד את האדם עם פוטנציאל ההדבקה הגבוה ביותר. הפעם, לפחות, אף אחד לא רב על מקום למרפקים, וידיות המושב נותרות מיותמות.
אז מי טס מלונדון לאמסטרדם? שני חברים ממחוז אסקס, שרכשו את הכרטיסים לפני כמעט שנה והחליטו לטוס בכל זאת. "הקופישופס ורובע החלונות האדומים חזרו לפעול", הם מסבירים את מורשת הקרב שלהם. נוסע אחר מבטל את כל הפסטיבל בהינף יד ומספר שכל הקורונה הזאת היא בסך הכל קונספירציה - אבל הוא לא בטוח אם זה מעשה אמריקאי או סיני. "מישהו מהם", הוא חותם את הפולמוס הפנימי שלו. נוסעת הולנדית במושב לצידי נתקעה במהלך חופשה בבית הקיט של משפחתה בבריטניה והחליטה להישאר שם. בצד השני ישובה אמריקאית, שהגיעה לביקור קרובי משפחה בלונדון אבל טיסתה התבטלה והיא נותרה בת ערובה בלונדון. מהר מאוד היא הבינה ששפר עליה גורלה, כשארה"ב ירדה עוד יותר היגון שאולה, עם מספר המתים הגבוה בעולם ונשיא שממליץ לבלוע חומר חיטוי. עתה היא מחטאת כל דבר בסביבתה - את המושב, המשענת, מגש האוכל וחגורת הבטיחות. "ליתר ביטחון", היא מחייכת מתחת למסכה, או כך לפחות אני רוצה להאמין.
הדיילת ניגשת להדריך אותנו בהוראות החירום המעודכנות: "כשתיחלצו מהמטוס, תוכלו להוריד את המסכה. גם אם נוחתים על המים", היא מסבירה ברצינות תהומית. נשאלת השאלה אם מותר להוריד את המסכה כשטובעים, אבל אני מסתפק בחיטוי הכריך שלי.
הטיסה ממריאה במהירות, כיוון שאנחנו היחידים שממריאים בשעה זו. הדיילים נעלמים במטבחונים הזעירים בירכתי המטוס ולא יוצאים מהם. אבל אז, בעיצומה של סצנה סוריאליסטית ממילא, מכריזה אחת הדיילות על חוק חדש במטוס - שמירה על ריחוק חברתי בתור לשירותים. היא מבקשת מאיתנו, הנוסעים הדחוקים במושבים עמוסים זרים, לעמוד במרחק שני מטרים, בתור לשירותים. ההוראה התמוהה מתגלה כגיבושון, שכן היא מאחדת את הנוסעים בקריאות גיחוך ופרצי צחוק.
באתר האינטרנט של KLM אליו הופנינו מטעם דוברות החברה בתשובה לשאלות ששיגרנו על אודות ההתנהלות בטיסותיה, מפורטים שורת הצעדים שבהם נוקטת החברה כדי להבטיח את בריאות נוסעיה. נאמר שם, למשל, שהחברה מנסה לכבד את כללי הריחוק החברתי של הולנד (הקובעים מרחק של מטר וחצי, ולא שני מטרים כמקובל בשאר העולם) ועורכת הפרדה בין הנוסעים. גם האוויר במטוסי החברה, אם להאמין לפרסומיה, עובר "סינון מהיר של נגיפים". תא שירותים אחד במטוס נשמר לטובת אנשי הצוות בלבד. החברה אף מבצעת, "בדיקה של הנוסעים בטיסות נבחרות". אי־אפשר להימלט מהתחושה שחברות התעופה, בהן KLM, נוקטות צעדים רבים בעיקר כדי להבטיח את שלום עובדיהן. הנוסעים מתבקשים להדק חגורות.
אם תציצו החוצה מחלון המטוס, תוכלו לראות חברות תעופה קורסות. וירג'ין אטלנטיק של ריצ'רד ברנסון מתנדנדת בימים אלה בין היחלצות בעור שיניה מהמשבר והתרסקות מוחלטת. ברנסון ביקש מממשלת בריטניה סיוע או תספורת, אבל הוא נענה בתשובה ששיערו יפה גם כך ושהוא מתבקש להכניס את ידיו לכיסיו העמוקים. בריטיש אירווייז הודיעה כי תפטר 12 אלף עובדים. בשבוע הראשון של חודש יוני היא צפויה לחדש את הקו לישראל, אבל בתדירות פחותה משמעותית - משלוש טיסות יומיות עד פרוץ מגפת הקורונה, החברה תעבור להפעיל ארבע טיסות שבועיות בלבד. בבריטניה מדברים אפילו על סגירה אפשרית של חלק מנמלי התעופה, בעיקר האזוריים והקטנים. אחדים חוזים שאפילו אחד מנמלי התעופה של לונדון, סטנסטד, עשוי להיות בסכנת סגירה. גם נמל התעופה גטוויק, השני בגודלו בלונדון, נאבק על חייו.
KLM, שהתאחדה לפני שנים אחדות עם אייר פראנס, הפסידה 815 מיליון יורו רק ברבעון הראשון של השנה. אולי זו אחת הסיבות למחירים העצומים של כרטיסי הטיסה שלה: כרטיס בכיוון אחד, מלונדון לאמסטרדם, שנמכר בימים כתיקונם במחיר של 80־70 יורו, האמיר השבוע למחיר של 190 ליש"ט - הכרטיס הזול ביותר שמצאתי. בימים אחרים מאמיר המחיר למאות ליש"ט לכרטיס, וזאת עבור טיסה בת 42 דקות בלבד הזהה באורכה לטיסה מתל־אביב לאילת. דובר מטעם בריטיש איירווייז אמר לי השבוע כי החברה לא מנצלת את המצב ולא העלתה את המחירים.
אולם לא ברור עד כמה זו הבטחה ריאלית לאור האילוצים המסתמנים והיקרים. בענף התיירות מדברים על שורה של צעדים, שנמלי וחברות תעופה ינקטו על מנת לוודא שטיסותיהם לא יהפכו להיות טיסות קורונה. בשדה התעופה של הונג-קונג למשל השיקו תא מיוחד, בתוכו עובר כל נוסע חיטוי, בתהליך שאורך רק 40 שניות. רובוטים מיוחדים נעים בכל רחבי נמל התעופה ומחטאים כל משטח, ללא צורך בהתערבות יד אדם. גורמים בענף אומרים כי בקרוב גם העלייה למטוס תיעשה ללא התערבות אדם, באמצעות סריקת פני הנוסע. השאלה הפתוחה נוגעת להושבת הנוסעים - האם הם יישבו אחד ליד השני, או שיהיה מרווח של מושב אחד לפחות ביניהם. בענף מודים שאין החלטה גורפת בנושא, שכן צמצום דרמטי של מספר המושבים בכל טיסה עשוי לשגר חברות תעופה רבות אל מותן. נושא אקוטי נוסף הוא תדירות חיטוי המשטחים במטוס. חברות תעופה רבות עדיין מהססות בנושא, שכן חיטוי אחד ביום לא יספיק להבטיח טיסה נקייה מקורונה, אבל חיטוי אחרי כל טיסה יגרום לעיכובים רבים, לצמצום מספר הטיסות ולעלייה תלולה במחירי הכרטיסים. לכן הפולמוס הוא בין אפשרות של טיסה בטוחה אך יקרה ובין טיסה זולה אך בעלת פוטנציאל נגיפי מתקדם.
אנו מתכוננים לנחיתה באמסטרדם. כבר מלמעלה אפשר להבחין בחניון הענק של המטוסים המושבתים. זה הזמן לשלוף את שאלון הבריאות של ממשלת הולנד, שהופקד בידי לפני העלייה למטוס בהית'רו. הוא כולל פרטים אישיים, מספר טיסה ומספר המושב בו ישבתי, כדי שהרשויות יוכלו לאתר אותי במקרה של הדבקה. ביציאה מהמטוס ניצבת פקחית חמורת סבר, שנוטלת ממני את השאלון ומתחילה את הבוחן. "אתה מכיר את הכללים, כן?", היא שואלת ואני ממהר לדקלם. "כן, עליי להיכנס עתה לבידוד של 14 יום בהולנד, לשטוף ידיים ולחבוש מסכה ככל שניתן". אבל גם היא מבינה שהוראת הבידוד היא לא יותר מהמלצה: אף אחד לא נוטל ממני את הכתובת של הבית שבו אני אמור לשהות. התכנון הוא לבלות באמסטרדם 14 שעות, לא 14 ימים. המקום היחיד שאני יכול לחשוב עליו כמקום ראוי לבידוד הוא המסעדה המפורסמת של מושיק רוט, שנסגרה השבוע.
שדה התעופה סחיפהול, שבו עברו בשגרה מיליון בני אדם ביממה, מקדם אותנו בדממת אלחוט. הנוסעים ממהרים להסתלק מהמקום ואת הטרמינל שוטפת אווירה חגיגית של לוויה. יריעות פלסטיק ענקיות מעטרות את דלפקי השירות של חברות התעופה, כמו רהיטים מכוסים בביתה של קשישה המתקשה להיפרד מהם.
דווקא הזמן הקצוב שביליתי באמסטרדם השיב לחיים את האופטימיות. הולנד נראית כשועטת אל עבר יציאה מוחלטת מהקורונה - החנויות פתוחות, המסעדות מגישות אוכל לטייק-אווי, אפילו הקופישופס חזרו לפעול, אם כי עדיין אי-אפשר לשבת בהם. בחור מוריד את המסכה מעל פניו כדי לינוק מג'וינט. כיכר דאם מלאה באנשים. אפילו ההפגנות הקבועות שם בעד ונגד ישראל התחדשו בשיא טרחנותן. בחור הולנדי ניצב בצד אחד עם דגל פלסטין ושלל כרזות מחאתיות קשות נגד ישראל ומולו ניצב מייקל יעקובס, יהודי־הולנדי, חבוש במסכה ובידו דגל ישראל גדול. "השבוע הותר לנו לשוב ולהפגין, אז זה הוויקאנד הראשון שלנו כאן", הוא מתרגש וממהר להוסיף קריאה נגד היריב שמולו: "אם הקורונה לא תהרוג אותנו, האנטישמיות תעשה זאת!"
בחזרה בסחיפהול. אני עושה את דרכי אל שער היציאה למטוס שיחזיר אותי ללונדון. הטיסה של בריטיש אירווייז רחוקה מאוד מלהיות מלאה - ועדיין, חלק מהשורות צפופות בנוסעים הישובים זה לצד זה. התופת שבריטניה חוותה במהלך מגפת הקורונה נראית כאן כמו אגדה מארץ אחרת. אחת הדיילות חובשת מסכה וכפפות, אבל הידיים והפנים של הקולגה שלה עירומות ונטולות אמצעי מיגון. בכניסה למטוס מגיש הדייל לכל נוסע בקבוק מים ושקית צ'יפס, על פי אותו רציונל של הימנעות ממתן שירות במהלך הטיסה. אך בעוד ש־KLM הקפידו לוודא שכל הנוסעים חובשים מסכות ומקיימים את כללי הריחוק החברתי, בריטיש איירווייז מביטה בקורונה בפיהוק גדול של שיעמום.
רק אחרי ההמראה, נזכר הדייל להורות בכריזה כי אסור לקום מהמושב, אלא אם מדובר בהליכה לשירותים. "לא נגיש לכם אוכל ונשמור מכם מרחק", הוא אומר ואז מוסיף: "אם מישהו מכם מרגיש מאוד לא טוב או חווה את אחד הסימפטומים של הקורונה, תצלצלו בפעמון ותרימו את היד - וניגש אליכם. יחד ננצח את הקורונה", הוא אומר ואפילו הנגיף החי הופך רדום.
חברת בריטיש איירווייז לא הגיבה לשאלות ששלחנו אל הדוברות בדבר הלאות הזו. "התשובות לשאלות הללו נופלות תחת ההנחיות של ארגון הבריאות האנגלי ושל ארגון הבריאות העולמי", נמסר ממחלקת הדוברות של החברה.
הטיסה עוברת במהירות ואנחנו כבר נוחתים בהית'רו השומם. בעוד שבועות אחדים צפויה ממשלת בריטניה, באיחור מאוד לא אופנתי, להכריז סוף-סוף על תקנה המחייבת את הבאים בשעריה להיכנס לבידוד של 14 ימים. אבל ברגעים אלה — אחרי למעלה מ־35 אלף קורבנות בבריטניה ורבע מיליון נדבקים — אין אפילו עובד אחד בשדה שבודק מי מגיע אל הממלכה מוכת הקורונה. וכך, אני עושה את דרכי החוצה אל עבר לונדון, בלי מסכה, בלי כפפות, בלי בדיקות, בלי שאלונים - ויודע: יום אחד, בקרוב מאוד, כולנו עוד נצטער על זה.
עתה מדברים באירופה על פתיחת השערים. בספרד מחדשים הזמנות לחודשי הקיץ, באיטליה מקווים שהתיירים ינהרו חזרה אל התורים הארוכים תחת השמש הקופחת של אוגוסט וביוון החלו לצחצח את החופים, לקראת הגעתם של תיירים, בהם ישראלים רבים. אירופה מתחילה לסובב את גבה אל המגפה שהכתה בה בעוצמה בחודשים האחרונים ומביטה אל גלויית נוף של שמיים כחולים ועתיד נקי מנגיפים. תיירים הרפתקנים כבר החלו להזמין כרטיסים. כל שנותר להם לקוות הוא שיצלחו את הטיסה בשלום, יגיעו אל החוף ביעד החופשה, ולא אל בית החולים הסמוך לו. אשרי המאמין.
