אי שם בחווה מבודדת בין ראש פינה לאיילת השחר, ליד כביש 90, עומד אוטובוס צהוב באמצע שטח אינסופי מלא בחיות וריק מאדם. כשמתקרבים לאוטובוס מגלים לאט-לאט קסם - בית שלם, מסודר ומהודר, על גלגלים. על הרצפה מקצה לקצה מותקן דק מעץ בהיר. בקצה אחד מיטה זוגית ענקית עם מצעים לבנים נקיים. בקצה השני פסלים מגניבים ולצידם פטיפון ישן. במרכז האוטובוס מטבח עם כיריים ביתיות, עליהן קומקום ישן מלא בצמחי תבלין, ולצידן כיור אבן חצוב בעבודת יד. והשוס - מקלחת ביתית שנמצאת ממש במרכז האוטובוס, עם מים רותחים וזרם חזק.
האוטובוס מלא חלונות גדולים, כך שמכל כיוון נשקף טבע פראי, אפילו מהמקלחת. ליד המיטה על הקיר תקוע בגאון בנעץ דף ישן ועליו שרטוטים מדויקים של האוטובוס כפי שנראה בגלגולו הקודם, לפני שהפך לבית של בני הזוג שירילי איתיאל (25) ואחיה כהן (27). בבית הנייד הזה גרים השניים כבר ארבע שנים. הם נדדו וטיילו איתו בכל הארץ, ולפעמים, כשצריך, הם משכירים אותו כצימר וגרים בכל מיני מקומות אחרים, לרוב בטבע.
את האוטובוס קנה ושיפץ אחיה עוד כשהיה בצבא, לפני שהכיר את שירילי (לילי), אחרי שהחליט שלגור בין ארבעה קירות זה דבר שקצת פחות מתאים לו. "קניתי אותו ממישהו שלא ידע כמה הוא שווה בכלל", הוא מספר. "זה מידי-בס (midi-bus) של חברת איווקו. הוא הסיע בו תלמידים בכל בוקר, ואז נמאס לו לטפל בו, אז הוא קנה אוטו חדש. באיזשהו יום ראיתי אותו, והתאהבתי ישר. עצרתי לידו בכביש ושאלתי בכמה הוא מוכר. הוא לא ידע, הוא בכלל לא התכוון למכור אלא לזרוק אותו איפשהו. 'ישבתי' עליו כמה ימים, אמרתי לו שאני רוצה לגור באוטובוס הזה, שהוא יהיה הבית שלי. אכלתי לו את הראש".
למה דווקא האוטובוס הזה?
"נדלקתי עליו. הוא היה בדיוק בגודל הנכון. אני גדלתי עם עשרה אחים בבית צפוף כל כך, לא הייתה לי פרטיות לשנייה, ועכשיו ראיתי שיכול להיות לי סוף-סוף מקום משלי. חמישה מטרים שאני יכול להתחבא בהם ולעשות מה שאני רוצה".
אחיה קנה את האוטובוס ב-4,000 שקל, שיפץ והפך אותו לצימר חלומי. הדבר היחיד שהיה חסר לו הוא טאץ' עיצובי, ואז נכנסה לתמונה לילי, שאותה הכיר בקורס מ"כים בצבא. הם נעשו זוג, היא מיד נדלקה על הרעיון של מגורים על גלגלים, וגם תרמה את הפיניש העיצובי.
האוטובוס מצויד במזגן חדש וגם בתנור חימום, שמחממים את כל החלל. ליד האוטובוס עומד מבנה יפהפה מעץ, ובתוכו שירותי קומפוסט: מושב שמתחתיו יש דלי, שתוכנו מרוקן בכל פעם לערימת קומפוסט. שירותים בטבע שמרגישים הכי בבית. כשיורדת השמש אחיה ולילי מכינים בקומקום ממתכת תה עם עלי לימונית, לואיזה ונענע, ומכינים ארוחת ערב במטבח שבאוטובוס המשופץ.
איך הצלחת לעשות את כל השיפוץ הזה לבד?
אחיה: "אני חוקר ולומד, קורא מלא ספרים, ולמדתי בתיכון שתי יחידות הנדסה ואני זוכר משם את הבסיס. מגיל 14 אני עובד עם הידיים. יש משפט שאומרים בבית של אימא שלי - אם אתה לא על סולם אתה לא קיים. כך גדלתי. הכל בניתי לבד. חצבתי סלע ענק והפכתי אותו לכיור מדהים. המקלחת הייתה בהתחלה בחוץ, ואז הכנסתי אותה לתוך האוטובוס, שלא יהיה קר להתקלח בחוץ. היא עובדת על גז. בניתי שולחן קטן שיכול לשמש לכל מיני דברים, ואת המיטה המפנקת. בניתי את האוטובוס במשך חודש ליד הבית של אימא שלי, ואז נסענו איתו לחוף הצוק".
לגור בתוך שיח
אחיה נולד וגדל ביישוב אדם הסמוך לירושלים, בבית צפוף אבל חם. לילי נולדה במדרשת בן-גוריון למשפחה עם שישה ילדים. לפני 13 שנה אבא שלה שיפץ גם הוא אוטובוס, ולפעמים המשפחה התגוררה בו ולעיתים השכירה. כמו אחיה, גם היא ידעה שהיא לא רוצה לגור בבית קונבנציונלי, בין ארבעה קירות שלא זזים. וכך, כשהם לא גרים באוטובוס, הם גרים במקומות שונים ומשונים - ביער, במערה, בחוף, בכל מקום שבו הם מרגישים בבית.
לילי: "אחרי הצבא גרנו באוטובוס בשטח פתוח במצפה רמון, באזור המרכז, באילת, בכל הארץ. אחרי תקופה מסוימת החלטנו לטוס לאוסטרליה והיינו שם שנה. בנינו גם שם רכב מטורף מאפס. מכרנו בדרכים תה וקפה וככה הרווחנו כסף. הלכנו כל הזמן יחפים וכולם קראו לנו ג'יפסיז, ומכאן בא השם 'ג'יפסי באס' למיניבוס שלנו. ואז מכרנו אותו, חזרנו לארץ ועברנו ליפו. זזנו עוד מלא מאז, וגרנו בכל מיני צורות, כולל ברכב הפרטי של אחיה על החוף בהרצליה במשך שלושה חודשים. אני עבדתי בהפקות וחזרתי בכל יום לרכב לישון. במצפה רמון השכרנו את האוטובוס לאחרים וגרנו במעין גוש שיחים שיש בו חלל פנימי - שמנו מיטה, ואחיה בנה מקלחת, שירותים ומטבח מאולתרים. הכל בתוך השיחים. הייתי קמה בכל בוקר, הולכת לעבוד במאפייה וחוזרת לשיחים. אחיה נשאר ועבד שם. היו לנו אפילו שכנים - זוג שגר כמונו. קראנו לזה שיח 1 ושיח 2. זה היה מאוד מגניב, אבל אז התחיל החורף והיינו צריכים מחסה אז חזרנו לאוטובוס".
אחיה, חשבת בעבר שתגור ככה בתוך רכב?
"לא", הוא צוחק ומכניס קרשים למדורה שסביבה אנחנו יושבים בערב, בחצר ליד האוטובוס. "האמת היא שרציתי לישון בערסלים על עצים, אבל במשך השנים הבנתי שאני רוצה בית. אבל לא בית מבטון. הגניב אותי מאוד לזוז, לא להשתקע במקום אחד".
מה פרק הזמן הכי ארוך ששהיתם במקום אחד?
"חצי שנה - באדם, בגבעה ליד הבית של אמא שלי".
קל לנדוד ולמצוא מקומות להחנות בהם את האוטובוס?
לילי: "לא כל כך. המדינה שמה רגליים לעסקים על גלגלים. זו קהילה עצומה שחווה מלא קשיים. זה לא קל כל הביורוקרטיה. אנשים חושבים שמי שחי בתוך אוטו עושה חינגות, מנגל, בלגן, מוזיקה, אז תמיד מתלוננים עליהם ומפנים אותם, אבל זה רחוק מלהיות נכון. אנחנו מחנים רק בשטחים שמותר להחנות בהם, בדרך כלל בחוות, ועל האוטובוס יש לנו עסק מורשה, משלמים מסים והכל".
כשעדן אלנה באה להתארח
לילי ואחיה חיים בניתוק כמעט מוחלט - שום תקשורת חוץ מהאנשים שבאים לבקר. יש להם טלפון חכם שלילי קנתה למקרי חירום בלבד. לא מזמן התארחה אצלם הזמרת עדן אלנה ("אנחנו לא יודעים איך היא שמעה עלינו, כנראה מהאינסטגרם"), והם אפילו לא ידעו מי היא עד שסיפרה להם. "אנחנו לא מחוברים לשום דבר שקורה מחוץ לשטח שלנו", אומר אחיה ומעביר יד בשיער הארוך והסבוך שלו, שמזמן לא ראה מספריים. "אחרי שהבנו שעדן אלנה הייתה פה, נגנבנו וסיפרנו לכולם, אבל לא באמת ידענו מי זאת".
אז אתם לא יודעים שיש עוד מעט בחירות?
"יש בחירות? יאו", לילי מופתעת. "הנה, עכשיו אנחנו יודעים. לא מעניין אותנו מה שקורה בחוץ. יש לנו מספיק דברים על הראש. לא צריך עוד צרות מבחוץ".
בחודשיים האחרונים הם לא נודדים. "כשאנחנו צריכים קצת כסף אנחנו משכירים", מספרת לילי, "במשך ארבע שנים זזנו המון. עכשיו אנחנו מרגישים שהבית שלנו הוא פה, ואנחנו כאן כבר יותר מחודשיים. בתקופה האחרונה זה ממש נהיה צימר. פתחתי חשבון אינסטגרם, קודם לא היה לי, וזה העיף את האוטובוס. האורחים שבאים מצלמים ומעלים תמונות, ואנחנו עושים לזה פולו בעמוד שלנו ואנשים מתלהבים בטירוף. האוטובוס מניע את עצמו, לא צריך הרבה פרסום. לפני כן זה היה מפה לאוזן. בינתיים, כשהאוטובוס מושכר, אנחנו גרים באוהל מיוחד גדול שאחיה בנה".
הצימר, שמתאים ליחידים או לזוגות, מושכר תמורת 600-550 שקל ללילה (אין ארוחות בוקר). השטח פתוח והקולות היחידים הנשמעים הם ציוצי ציפורים ונביחות כלבים - מי שלא נוטה לניתוק מהעולם, זה אולי לא המקום בשבילו.
את לא מתגעגעת לגור בבית?
לילי: "בית זה לא המבנה. זה לא משנה אם יש תקרה או קירות, זה משנה עם מי אתה נמצא, אם נעים לך, מה אתה צריך ורוצה באותה תקופה. אנחנו משנים את המיקום שלנו לפי איך שאנחנו משתנים. לפעמים אני צריכה לעמוד במקום. עכשיו למשל התחלתי ללמוד ריקוד מקצועי בראש פינה, כמה ימים בשבוע, אז נוח לי להישאר פה בצפון, ולא לנדוד. אנחנו לא מרגישים אף חוסר. אוכל אנחנו קונים לפעמים מבחוץ, אנחנו לא קיצונים. כמובן שאוכל טבעוני. רוב הזמן אנחנו מגדלים ירקות ופירות בעצמנו, ואורז ודברים כאלה אנחנו קונים. אפשר להשיג הרבה דברים גם מהטבע. בשבוע שעבר ביקשנו חלב מבדואי שהסתובב עם העיזים שלו, והוא מזג לנו מיד בבקבוק שהבאנו".
אחיה: "כשאנחנו חוזרים להורים זה מרגיש לנו סופר מוזר, חונק".
החלום של לילי הוא לרקוד ולחיות את החיים שלה לפי בחירה. החלום של אחיה דומה, רק בכיוון, איך לא, שקשור לרכבים: "אני אוסף רכבים, כמו האוטובוס, ורוצה להפוך אותם לצימרים להשכרה. עכשיו הפרויקט החדש שלי זה מסחרית מטורפת שקניתי, שגם היא כנראה תהיה מדהימה בתור בית, כמו פנטהאוז. לא ראית דברים כאלה, מבטיח לך. אני מקווה שהיא תהיה המקום שלנו, רק שלנו, בלי לשתף או להשכיר אותו. יש לנו יותר מדי חלומות ואנחנו לא יודעים במה לבחור. אני רוצה להגיע יום אחד לשטח אדמה משלי, ולהחזיק בו את כל הרכבים שאהפוך לצימרים. עוד חלום שלי זה לגור במערה שיש כאן באזור, כמו האדם הקדמון. אני גם רוצה בית על עץ, איזה מגניב זה יכול להיות?".
