מטיילים ברחבי ישראל בתקופת הקורונה? מסתבר שזה אפשרי. אלכסנדר לפשין, בלוגר טיולים ישראלי שביקר ב-146 מדינות ובימים כתיקונם מחלק את חייו בין דירתו בפראג לזו שבבירוואן, בירת ארמניה, הגיע יחד עם אשתו ובתו בסוף חודש פברואר לביקור בישראל, ושהה בדירת הוריו בחיפה.
המשפחה, תכננה לשהות כחודש ימים בישראל ומכאן לטוס למערב אפריקה, לשם רכשו כרטיסים לפני זמן רב. אולם ההגבלות, הסגר, סגירת הגבולות וביטולי הטיסות בעקבות נגיף הקורונה - שיבשו את תכניותיהם של בני המשפחה לתקופה הקרובה, והם נשארו בישראל ללא מגורי קבע.
8 צפייה בגלריה
לפשין מול משרד הפנים בחיפה. במקום לבכות על מר גורלם - החליטה המשפחה לצאת לטייל
(צילום: אלכסנדר לפשין )
כאמור, לפשין מבלה את רוב זמנו בחו"ל ומגיע לביקורים בישראל פעם בשנה למשך חודש בלבד. מכיוון שכך אין ברשותו דירת קבע בארץ, והאופציה להמשיך לשהות בבית הוריו המבוגרים ירדה במהרה מהפרק.
בתוך כך בני המשפחה, שלא תכננו להיתקע בישראל זמן רב כל כך, נותרו ללא חפציהם האישיים, וגרוע מכך - לפשין עצמו מצא עצמו כשהוא ללא המחשב הנייד שלו בו שמורים כל מסמכים הקשורים לפעילותו מרחוק.
"נגיף הקורונה שינה את החיים באופן מהיר כל כך עד שבשלב מסוים, בסוף חודש מרץ, הבנתי שאני תקוע בישראל ברצינות ובמשך זמן רב", מספר לפשין.
לדבריו, "המצב הסתבך עוד יותר משום שאשתי היא אזרחית זרה ונמצאת כאן על תקן תיירת ללא היתר עבודה וביטוח בריאות, ואיתנו נמצאת גם בתנו בת החמש, שלמרות שבילתה את כל חייה במסעות בין מדינות - לא משולבת במערכת החינוך בישראל, לא מדברת עברית, ומתגעגעת לבית הספר ולמועדוני הספורט בהן היא משתתפת, וכן לאור העובדה שכיתתה מתכוננת לחזרה הקרובה לבית הספר".
לאורך כל השהייה כאן, המשפחה ניסתה לשכור דירה לתקופה ארוכת טווח, אך ללא הצלחה. "הבעיה היא שבישראל יש מעט מאוד בעלי דירות שמוכנים להשכיר את הדיור שלהם לדיירים שאין להם חשבון בנק ומקום עבודה בארץ. מאותה סיבה, גם המדינה עצמה אינה מוכנה לתמוך בנו", הוא הסביר.
8 צפייה בגלריה
"בישראל אף אחד לא מוכן להשכיר דירה למי שאין חשבון בנק ישראלי ועבודה בארץ". אחת מהשכונות בטבריה בהן ביקרו בני המשפחה
(צילום: אלכסנדר לפשין )
"במזרח ירושלים ובמאה שערים רובם מסתובבים בלי מסכות"
לאחר שבני המשפחה השלימו עם העובדה כי בתי המלון סגורים, ודירות להשכרה ארוכת טווח הם ככנראה לא יצליחו למצוא - הם החליטו לנצל את המצב לטובת טיולים בין ערי ישראל.
"בתקופה הנוכחית אפשר למצוא דירה טובה עם שני חדרי שינה, במרכז ירושלים או תל אביב, במחיר של 200-150 שקלים ליום, מדובר במחיר שהוא זול פי שלושה מהמחירון הרגיל. בערים כמו באר שבע או אילת, יש אפשרויות לשלם אפילו 100 שקלים ליום עבור דירה ברמה גבוהה מאוד", אומר לפשין.
"הוראות משרד הבריאות אינן אוסרות על שינוי מקום המגורים מדי פעם, והעיקר הוא לשמור על ריחוק חברתי מאנשים אחרים - אז למעשה הבנו שעלינו כאן על פיתרון מושלם", הוא מוסיף.
וכך, בחודשים מרץ ואפריל הצליחה המשפחה להתגורר בחיפה, תל אביב, ירושלים, באר שבע, אילת וצפת. "כשהיינו בבאר שבע ניגש אליי שוטר ושאל אותי איפה אנחנו גרים, הסברנו שכבר שבועיים אנחנו תושבי באר-שבע. הוא ביקש את הכתובת המדויקת וגם את המפתחות לדירה שלנו, והצגנו בפניו את הכל. זה שכנע אותו, הוא הניח לנו לנפשנו".
איך אתם מתניידים בין מקום למקום?
"אני בלי מכונית, ובתנאי הסגר והמגבלות על התחבורה הציבורית, אנחנו מוצאים את עצמנו הולכים לא מעט. מצד אחד זה מאוד לא נוח וקשה מבחינה פיזית, אבל מהצד שני מדובר באימון גופני ובהזדמנות לבקר בערים שבהן מעולם לא היינו, לצפות בשכונות מעניינות שלא הכרנו, ומהבחינה המקצועית - גם לכתוב מאמרים עבור עיתונים וירחונים בחו''ל על האופן בו ישראל מתמודדת מול הנגיף.
"אגב, את כל זה אנחנו מבצעים תוך שמירה קפדנית על כל ההנחיות: מסכות פנים, מרחק חברתי, כפפות וכדומה".
ומלבד התחבורה הציבורית - יש קשיים נוספים עמם אתם נאלצים להתמודד?
"הקושי הגדול הוא בעיקר התלות המוחלטת בתחבורה הציבורית, וכן המגבלות שעלולות להיכנס לתוקף בפתאומיות.
"לדוגמא, תכננו להגיע לתל אביב בתאריך מסוים וסיכמנו מראש את כל הפרטים מול בעל הדירה, אבל ברגע האחרון התברר שביום הגעתנו אין תחבורה ציבורית ואי אפשר לנוע בין הערים בגלל הסגר, אז נאלצנו לדחות את הנסיעה ליום אחר. הכללים וההגבלות משתנים כל כך מהר, כך שלא תמיד יש לנו אפשרות טכנית לעקוב אחריהם".
איזה דברים חדשים למדתם על ישראל בתקופה הזאת?
"בתל אביב חקרנו טוב יותר את כל מורשת הבאוהאוס, למשל. בבאר-שבע, נחשפנו לבית הקברות הצבאי שהוקם בתקופת השלטון הבריטי בארץ, וכן לתחנת הרכבת הטורקית ולארכיטקטורה המוזרה של הברוטליזם הישראלי של שנות החמישים. באילת, הגענו למסקנה שיש עוד הרבה מה לראות מלבד ים, בין היתר את הנופים המרהיבים של שכונות המגורים העליונות, מונומנטים מוזרים בצורת עשרות רמזורים ישנים וואדיות פסטורליים העוברים ממש בתוך העיר.
"דבר נוסף אליו נחשפנו והפתיע אותנו מאוד, היה שבמזרח ירושלים רק כ-30% מהאנשים משתמשים במסכות, ובמאה שערים לא ראינו אפילו אדם אחד עם מסכה".
מצפים לפתיחת אתרי הטבע
בימים אלו, נמצאים בני המשפחה בירושלים. "ביום שישי האחרון עשינו מסלול של 20 ק"מ בדרום ירושלים - מגילה לצור-בהאר - ומשם המשכנו בהליכה רגלית למרכז העיר. מצאנו שם קו הגנה נטוש שעובר בין ישראל לירדן משנת 1967".
אבל עם כל הכבוד לערים, לפשין מודה כי כעת בני המשפחה מצפים לפתיחת אתרי הטבע והפארקים הלאומיים. "אחרי הכל, להיות בטבע זה הרבה יותר בטוח מאשר לנעול בכוח אנשים בדירות הקטנות שלהן שנמצאות בערים הצפופות".
אולם, הוא מודה כי "הדבר שאנחנו מצפים לו יותר מכל הוא לפתיחת הגבולות, ואז נעלה על המטוס הראשון ונצא למסע חדש במדינה אחרת".
