את שדה התעופה בניו יורק אני מכיר היטב. כצלם בינלאומי אני מבלה בשדות תעופה יותר מאשר בבית. השנה, עד אמצע חודש פברואר, ממש דקה לפני שהקורונה פרצה לחיינו - הספקתי לחצות את האוקיינוס כבר 12 פעמים.
פה ושם ראיתי אנשים עוטים מסיכות, הם נראו לי מגוחכים. אני זוכר שצחקתי עם עצמי על הנטייה של אנשים להגזים ולקחת הכל לאקסטרים. מסתבר שאותם "מגוחכים", היו דווקא הנורמליים.
האירוע הגדול המשמעותי האחרון שצילמתי היה בחודש ינואר כאשר הקונגרס היהודי העולמי ציין 75 שנה לשחרור המחנות באושוויץ. בפברואר אפילו הספקתי לחתום חוזה עם אוטיס וויליאמס (מלהקת ה-Temptations האגדית) לסבב הופעות שלו הקיץ. מצחיק.
הדרך לנמל התעופה מעולם לא הייתה כל כך ריקה ושוממת. אם מישהו היה אומר לי לפני שבעה חודשים שהטיימס סקוור יהיה ריק מאדם וברודווי יסגור את שעריו, הייתי מניח שהוא כנראה חייזר, אבל אחד אמיתי.
מעולם לא חשבתי שאראה ככה את התפוח הגדול. אני מתגורר בניו יורק למעלה מ-30 שנה. ראיתי את העיר בכל כך הרבה מצבים. אבל הפעם, זה באמת חסר תקדים.
מלבד העובדה שיש ראש עיר שלא היה מסוגל לשמר את העיר המקסימה הזאת בזמן רגיל אז בטח ובטח הצליח להרוס אותה בכישרון רב במהלך המשבר. למבוגרים בינינו, העיר חזרה 30 שנה אחורה - לכל מי שהתגעגע לניו יורק מלוכלכת וקצת פחות בטוחה.
הגעתי לשדה, עם מסכה וכפפות, לגלות שהכל השתנה. טרמינל C בניוארק שומם. כולם נכנסים מקומה אחת, מדלת אחת בלבד. שמירת המרחק כמובן מוקפדת, הרצפה רצופה במדבקות social distancing - "ריחוק חברתי", וכולם בלי יוצא מן הכלל עם מסכות.
הברים ריקים, המסעדות שוממות, אפילו עמדות האייפדים נטושות. בלאונג' המפורסם של יונייטד איירליינס "זוכים" רק לעוגיות. הכל סגור. שדה רפאים ממש.
מהחשש שלי מפני צפיפות במחלקת תיירים, השתמשתי בנקודות שצברתי על מנת לשבת במחלקת עסקים, שם יש מרחק בין נוסע לנוסע. היה פשוט וקל לעשות את השדרוג דרך יונייטד.
התחושה במטוס די מלחיצה. החלפתי למסכת N95, אותה לא היה פשוט לעטות במשך 10 שעות רצופות! הדיילים אדיבים, מנסים לשדר עסקים כרגיל, מחייכים ועושים את המיטב כדי להפיג את המתח בקרב הנוסעים - אבל - יש כללים חדשים.
הדייל הראשי מכריז שבמשך כל הטיסה חובה לעטות מסכה, ומזהיר בצורה ידידותית אך תקיפה שאין התקהלויות, קרי, אסור לקום למניין. אין קפה, אין תה, או כל דבר אחר שצריך למזוג. הכל באריזות. היה ניסיון כושל להגיש בארוחת בוקר משהו שנראה כמו פלאפל- בואו נאמר שחיים כהן לא היה מעתיק את המתכון.
עם הנחיתה מתחיל הסרט האמיתי: התחושה די דומה לסיר לחץ שעומד להתפוצץ, הנוסעים רק רוצים לצאת מדלת המטוס לאוויר הפתוח. הטיסה הייתה יחסית מלאה ואנשים נתקעו במפתן המטוס ובשרוול.
מה שלא הוסיף או יותר נכון לא הוריד מתחושת הפחד. אני יכול להגיד שההליך היה די יעיל ופשוט. מילאתי טופס הצהרת בריאות ודיווח בידוד, ובזמן די סביר כבר הייתי עם המזוודות.
כמי שחווה את ניו יורק באסון התאומים, אני זוכר את החשש שהיה לנו מכך שיהיה קשה לטוס, שהבידוק הביטחוני יאלץ אנשים לבלות שעות בשדה. דיברו כבר ב-2001 שזה יהרוס את עולם התעופה אבל העולם התאים את עצמו. נמצאו פתרונות טכנולוגיים, המטוסים חזרו לעבור מעל שמי ניו יורק, ואנחנו אזרחי העולם חזרנו לטייל כאוות נפשנו.
כמובן, שגם עכשיו זה רק עניין של זמן. השאלה - כמה זמן. באסון התאומים תוך כמה שבועות הבנו שמדובר באירוע נקודתי-אמריקאי, ויותר נכון ניו יורקרי. העולם המשיך כרגיל. הפעם, זה שונה. זה גלובאלי ומתמשך.
ב-2019 צילמתי שלושה סיבובי הופעות בעולם, אירועים פוליטיים בארה״ב ובאירופה, מביקורה הראשון של אנג׳לה מרקל באושוויץ ועד הופעות בתיאטרון אפולו (שהודיע על ביטול הופעות עד 2021). מצטער על הפסימיות אבל אני לא רואה לפחות עד אמצע 2021 אירועים בסדר גודל הזה.
גם כאן אני יכול לומר בוודאות, זה רק עניין של זמן עד שהאנושות תמצא פתרון. מעבר חלק בין מדינה למדינה הוא צינור חמצן שמניע את הכלכלה, את התרבות (שלצערנו הוקפאה), את החינוך, וכל תחום למעשה.
שחר עזרן, צלם למעלה מ-30 שנה, מתגורר בניו יורק. צילם שבעה מנשיאי ארה״ב, ראשי ממשלות ומנהיגי מדינות ברחבי העולם, מוזיקאים ואנשי תרבות, ביניהם - פול מקרטני, בון ג׳ובי, סטיבי וונדר, ארית׳ה פרנקלין, U2 ועוד. בין היתר, הוא צלם הבית של תיאטרון "אפולו" ואף צלם של קבוצות הכדורגל ברצלונה וצ׳לסי.
לאתר של שחר עזרן הקליקו
