דן ליאור הוא צלם הרפתקאות ותרבויות מחונן. בשנים האחרונות הוא רשם תחת שמו לא מעט פרויקטים מצולמים וסרטי מסע דוקומנטריים שאותם יצר עבור חברות וגופי תיירות בינלאומיים, וצולמו באזורים מבודדים בעולם כמו החוג הארקטי באלסקה, יערות האמזונס בברזיל, אפריקה ואיסלנד.
19 צפייה בגלריה
עד לפני כמה שבועות הייתה כאן תנועת מכוניות בלתי פוסקת. שדרות מדיסון
(צילום: דן ליאור)
בסיומו של כל פרויקט כזה חזר ליאור (35) לציביליזציה המוכרת של מרכז תל אביב, שם התגורר עם בת זוגו עד לחודש אוגוסט האחרון - אז עברו השניים להתגורר בברוקלין שבני יורק. המעבר נעשה על מנת לקדם את הקריירה שלו בתחום הצילום.
"כמו לעמוד על החוף ולא לשמוע את הים"
ואז הגיע נגיף הקורונה, והפך את ניו יורק הסואנת לעיר רפאים שוממת. אוקיי, לא לגמרי שוממת, אבל ודאי לא רועשת ומלאת חיים כבעבר. אפילו עבור הצלם הישראלי - ששהה בעבר בכמה מקומות מבודדים בעולם - מראות כמו שדרות מדיסון הריקות מאדם, מתחם וול סטריט השומם וכיכר הטיימס סקוור, שבימים כתיקונם עמוסה בתיירים ובמקומיים וכעת אין בה נפש חיה - יוצרים תחושת ריק שממנה קשה להתעלם.
והאמת היא שאי אפשר להאשים אותו. הרי בסופו של דבר, כשנוסעים לאיסלנד או לחוג הארקטי לא מצפים לפגוש שם המוני אנשים, אבל ניו יורק זה כבר סיפור אחר לגמרי.
"מה שקורה כרגע בעולם זו היסטוריה בהתהוות, ואני מודה שאף פעם לא יצא לי לתעד סיטואציה בקנה מידה כזה", מודה ליאור. "יש ימים שהליכה ברחוב הניו-יורקי עשויה להוות אתגר מרוב שהוא עמוס באנשים ובכלי רכב, אבל עכשיו יש שקט מוזר ועבורי, לפחות, לא מרגיש נוח להסתובב ברחובות", הוא מוסיף.
למה אתה מתכוון כשאתה אומר "מרגיש לא נוח"?
"זה מרגיש כמו לעמוד על החוף ולא לשמוע את הים. תחושה מאוד לא טבעית. אין לי ספק שאחרי שהכול יסתיים ייקחו שנים רבות עד שרחובות הערים יתרוקנו כפי שקורה היום, ולכן גם חשוב לי לתעד את זה".
כשהוא חמוש במצלמה, יצא הצלם הישראלי לתעד את הרחובות ואת האתרים הפופולריים בעיר, אלו שעד לפני כמה חודשים המו באנשים שלא תיארו לעצמם שתוך זמן קצר ייאלצו לוותר על כוס הקפה היומית שלהם.
"בחרתי לצלם אזורים שביום רגיל יש בהם תנועת רכבים בלתי פוסקת, והם נחשבים לאתרים איקונים שאין תייר שהגיע לניו יורק ולא ביקר בהם פעם אחת לפחות. לפתע קלטתי שהרחובות הריקים של מנהטן מרגישים קצת כמו תל אביב ביום שישי לפנות ערב; אין כמעט תנועת רכבים או אנשים שמתהלכים בחוץ. אין צפירות, אין צעקות, רק בניינים, עצים ובטון ושקט, הרבה שקט. אם זה לא היה מחזה כזה ביזארי - זה היה יכול להיות כמעט נחמד", הוא מתאר.
על אף שכעת אין עדיין הנחיה רשמית לסגר בניו יורק, ליאור וזוגתו מסתגרים בביתם זה השבוע החמישי. "אשתי נכנסה ללחץ עוד לפני שכל הבלגן כאן התחיל, ואני מודה שאני הייתי די אדיש למצב. למזלי, היא הלכה עם תחושת הבטן שלה וציידה אותנו במזון למשך תקופה ארוכה, כזו שאפשרה לנו להימנע מיציאה לקניות כשההיסטריה התחילה", הוא מתאר.
אז למעשה אתם לא יוצאים מהבית כעת, למעט יציאה שלך לצילומים?
"אנחנו עובדים כרגיל במשך כל השבוע מהבית, ובסופי שבוע יוצאים לסיבוב בפארק שליד הבית. יש לנו הרבה מזל, לפני שנתיים עשינו טיול ברחבי ארצות הברית בוואן. היינו תקועים אחד עם השני במשך שישה חודשים, אז אנחנו מסתדרים מצוין עם השהות המשותפת בבית, ולא מחרפנים אחד את השני".
"ההומלסים ברחובות הפכו תוקפניים"
לא מעט ביקורת מועברת בימים אלו על התנהלותה של ארצות הברית ושל דונלד טראמפ בפרט, בהתמודדות עם הנגיף המתפשט. רק לפני מספר ימים דווח על מותם של כ-1,100 חולי קורונה בארה"ב ביממה אחת - המספר הגדול ביותר שנרשם במדינה כלשהי מאז החלה המגפה.
ביום שקדם לכך, יצא טראמפ בהודעה כי הבית הלבן יפרסם בקרוב הנחיה שתקרא לתושבים לכסות את פניהם כחלק מהמאבק בנגיף הקורונה. במקביל, ראש העיר ניו יורק, ביל דה-בלאזיו, כבר קרא לתושבי העיר לכסות את פניהם בכל יציאה מהבתים וכשהם נמצאים בקרבת אנשים אחרים.
"אין ספק שההתנהלות של ארצות הברית אל מול המגפה נעשתה בצורה לא נכונה, אבל העיר ניו יורק עצמה מתנהלת דווקא בצורה טובה, אם כי ההחלטות הגיעו מאוחר מדי", אומר ליאור.
"בניו יורק הופעלה מערכת הודעות של העירייה השולחת לתושבים עדכונים בנוגע למצב הקורונה בעיר, לצד הודעות המפרטות את האזורים שבהם נערכת חלוקת מזון למשפחות קשות יום ולנזקקים, דרך חיפוש אחר אנשים עם כישורים רפואיים כדי לעזור בבתי החולים, ועד לביטול הנחיות החניה והקנסות ואזכורים והמלצות כיצד לפעול בתקופה הנוכחית.
"במנהטן עצמה יש משטרה בכל מקום, אף פעם לא ראיתי כמות כזו של ניידות ושוטרים במקום אחד. הם לא מטרידים את הולכי הרגל, ונמצאים שם רק כדי לשמור על שלום הציבור. יחד עם זאת, המצב במדינה הוא מהגרועים בעולם, ולא ברור עדיין מדוע לא הטילו כאן סגר מוחלט", הוא אומר.
אבל למעשה זה כמו סגר מוחלט, לא? הרי הרחובות שאתה מצלם שוממים לחלוטין.
"למרות שהרחובות די ריקים, עדיין אפשר לראות פה ושם אנשים שמוליכים את הכלבים שלהם, עושים ספורט ואפילו ממתינים בתור מחוץ לבתי קפה כדי לקחת טייק אוויי. בברוקלין, לעומת זאת, המצב מעט שונה והפארקים מלאים באנשים. אומנם כולם שומרים מרחק אחד מהשני, אבל המנהג של התושבים להיפגש מחוץ לבניין עם משקאות אלכוהוליים ממשיך להתקיים, גם אם במרחק של כמה מטרים אחד מהשני. למען האמת, זה מחזה די משעשע; אנשים שותים ביחד - אבל לחוד.
"בסך הכול, נראה שהאמריקנים לוקחים את נושא הקורונה ברצינות; יש כאן מודעות לחבישת מסכות, לכפפות ולשמירת מרחק. הרבה עסקים תלו שלטים המעדכנים שהעסק נסגר בעקבות הקורונה, וישוב לפעול כשנחזור לשגרה. חלק מהשלטים, אגב, פונים לגנבים ומבהירים להם שבחלל עצמו אין שום דבר בעל ערך ששווה לפרוץ עבורו".
19 צפייה בגלריה
"אין כסף, אין קנולי". לא מעט מסעדות ברחבי העיר תלו שלטים כדי להרתיע את הגנבים
(צילום: דן ליאור)
נשמע שהעיר ללא הפסקה מצליחה למצוא שלווה בימים אלו.
"ניו יורק היא עיר נפיצה, אבל בסך הכול נראה שראש העיר עושה כאן עבודה טובה בשמירה על התושבים. מה שכן מרגישים באופן ברור הוא שההומלסים בעיר הפכו אגרסיביים במיוחד. והאמת היא שזה לא מפתיע - אין אנשים שנותנים להם כסף לקנות אוכל או דברים אחרים שהם תלויים בהם".
במה באה לידי ביטוי האגרסיביות שלהם?
"במדינת ניו יורק ישנם כ-70 אלף הומלסים, כ-4,000 מתוכם ישנים ברחובות מנהטן. רבים מהר מכורים לסמים או לאלכוהול ובדומה לשאר המקומות בעולם, פה ושם הם גם מבקשים כסף. לרוב זה לא מפריע כי הרחובות מלאים בתיירים ובמקומיים שתורמים להם. אבל עכשיו, כשהכול שומם מסביב, במקום לשבת ולבקש מעוברים ושבים כסף - הם מגיעים עד הולכי הרגל המעטים שמסתובבים ברחוב, ובמרכז העיר אפשר ממש לראות התקהלויות של הומלסים.
"היה לי מקרה שבו יצאתי מהרכב כדי לצלם, ואחד מהם ניגש אליי וביקש כסף. כשעניתי לו שאין לי מזומן, הוא אמר לי ללכת לכספומט שבמורד הרחוב ולמשוך עבורו כמה דולרים".
היו לכם מחשבות לחזור ארצה, לפחות לתקופה הקרובה?
"נכון לעכשיו לא, והאמת היא שזה כנראה גם לא ישנה הרבה את המצב. הרי בסופו של דבר, גם בארץ וגם בניו יורק ניאלץ להיות בסגר, ולהיות מוקפים בקירות מרגיש אותו דבר בכל מקום".
"יש משהו מנחם בזה שאתה לא היחיד שסובל"
"מדהים כמה הסרט 'התפשטות' (דרמת מתח אמריקנית משנת 2011 שעסקה בהתפשטות של מגפה קטלנית בעולם - א"ה) היה מדויק בתיאור שלו כיצד ערי ענק ייראו במהלך מגפה כלל-עולמית", הוא מתאר ומוסיף: "הכול מאוד ריק ולראות את העיר ככה, עם כמה שזה טרגי, זה גם מאוד מרתק".
אתה נתקל בתגובות ובהערות מצד אנשים שנוזפים בך על כך שאתה מסתובב בחוץ?
"זו ניו יורק, להרבה אנשים כאן אין פילטרים והם אומרים את מה שעובר להם בראש בלי לחשוב אם זה עלול לפגוע באדם שעומד מולם. עדיין לא יצא לי להיתקל במישהו שהתנהג אליי בצורה שלילית או אמר לי להישאר בבית, אבל אולי זה בגלל שאני לא יוצא לצלם הרבה. כן היו כאלה שפה ושם זרקו הערות בסגנון של 'תצלם הרבה, כי בחיים לא תראה דבר כזה שוב'.
"אבל יש גם סוגי אנשים אחרים בעיר הזו, כאלה שרק מחפשים עם מי לדבר. הנה למשל, בזמן שצילמתי את התמונה עם המונית בשדרת מדיסון הריקה, ניגש אליי ג’יימס וויליאמס, אפרו-אמריקני תושב העיר, שהתחיל לספר לי על בתו שמתה במחסה להומלסים של העירייה. הוא ראה שאני עם מצלמה, והרגיש נוח לחשוף בפניי את הסיפור האישי שלו".
איך שומרים על אופטימיות?
"הקורונה משפיעה על כל העולם, ואין כמעט מי שלא נפגע מהמצב הזה. אבל לראשונה זה הרבה זמן ישנה פתאום הרגשה של אחדות מסוימת ושל שותפות גורל; בהרבה מדינות אנשים עוזרים עכשיו לאוכלוסייה הקשישה, ומגלים חמלה זה לזה. בניו יורק, כמו בהרבה מקומות בעולם, המוני תושבים שרים ביחד ממרפסות הבניינים. אצלנו בשכונה גר מישהו שמדי יום בשעה שבע בערב יוצא למרפסת ומנגן על חמת החלילים שלו. תמיד אחרי שהוא מסיים לנגן, כל תושבי השכונה יוצאים למרפסות ומוחאים לו כפיים.
"בגדול, יש משהו מנחם בעובדה שכולנו סובלים, ובו-זמנית מגלים אמפתיה אחד לשני. מתי בפעם האחרונה היה קונצנזוס כזה שבו כל העולם, בלי יוצא מן הכלל, הסכים לגבי משהו? אפילו אם זה משהו כמו להילחם בנגיף ארור".
וברמה האישית, איך שומרים על מורל גבוה כשכל העבודה שלך נעצרה ביום אחד?
"אני מנצל את התקופה הזו כמה שאני רק יכול. היו לי הרבה פרויקטים וסרטים לערוך שלא הצלחתי להגיע אליהם בעבר, ועכשיו סוף-סוף מצאתי את הזמן להתפנות אליהם. אז יש גם דברים חיוביים בתקופה הזו".
דן ליאור הוא יוצר סרטים וצלם הרפתקאות, לייף-סטייל ותרבויות ישראלי. הוא יוצר תוכן עבור משרדי תיירות וחברות מותג שונות, וסרטיו הוצגו בפסטיבלים ברחבי העולם ואף זכו בפרסים.
