מכורים למעמקים
(צילום: ירון ברנר)
כמה זמן אתם יכולים להיות מתחת למים בלי לקחת אוויר? דקה? שתי דקות? אם תשאלו את שלומית ולרשטיין ותום פלד, צוללים חופשיים, הם יענו לכם שהם יכולים להחזיק מעמד יותר מחמש דקות, ולא, אין להם בלון חמצן נסתר, רק את הריאות שלהם.
"צלילה חופשית זה מצב שבו אתה מכניס את הראש למים בעצירת נשימה", מספרת שלומית ולרשטיין, עורכת דין ביום וצוללת חופשית בזמנה הפנוי. "זאת אומרת שמה שיש לי בריאות, שלקחתי כשהייתי על פני המים, זה מה שיהיה איתי עד הרגע שבו אוציא את הראש מהמים".
נשמע מוזר, אבל מתברר שאחרי אימונים רבים אפשר לצלול מתחת למים במשך דקות ארוכות כשאנחנו סומכים רק על הריאות שלנו.
"זה ספורט אקסטרים", מסבירה ולרשטיין, "אני משתדלת לקחת את היכולות שלי לקצה. חלק מזה זה יכולות פיזיות, אבל הרבה זה יכולות מנטליות. אני חושבת שבערך 70% מצלילה זה עניין מנטלי. מים והחשש לטבוע זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו, וכשאני צוללת אני מתמודדת עם הפחדים שלי".
אז איך מתמודדים?
"עושים דמיון מודרך כדי להירגע ולהשתחרר. אני חושבת מה אעשה אם פתאום באמצע המים תעלה לי המחשבה של מה יקרה אם אני רוצה לנשום. אני נותנת לעצמי את התשובות כדי שלא אבהל אם המחשבה הזאת תעלה כשאהיה במים".
תום פלד, מאמן צלילה חופשית שנמצא בתחום עוד מילדות, מוסיף: "לא צריך משהו מיוחד בשביל להתחיל. כל בן אדם יכול לעשות את זה. הדבר הראשון שלומדים הוא עבודה מנטלית, איך להתמודד עם מה שקורה בראש. לומדים טכניקה מאוד בסיסית, ואחר כך מוסיפים עוד אימונים לשיפור הכושר הגופני, שרלוונטי לתחום הצלילה".
למה בעצם לא לצלול עם בלון חמצן?
"זה משהו אחר. צלילה עם מכל חמצן היא טיול, תחביב שעוסק בסביבה, אני רוצה לראות מה יש מתחת למים. הצלילה החופשית היא ספורט שהעיסוק בו הוא עיסוק בעצמי".
צריך ריאות חזקות?
"לי יש ריאות רגילות, אני לא סופרסטאר", מספרת ולרשטיין. בוודאי שככל שנפח הריאות יותר גדול אפשר לקחת יותר אוויר, אבל אדם ממוצע עם נפח ריאות רגיל, ובלי בעיות מיוחדות, יכול להגיע לעומקים מכובדים מאוד".
ולרשטיין ופלד צללו עם בלוני חמצן במשך תקופה ארוכה, אך בשנים האחרונות הם החליטו להתמקצע בצלילה חופשית.
"כשאת צוללת במסגרת ספורט את רואה בעיקר כחול", מסבירה ולרשטיין. "בדרך כלל כשאני עוצמת עיניים בירידה, המטרה שלי היא לא ללכת לראות דגים בזמן האימון. כשאני רוצה ללכת לראות דגים אני יוצאת לצלילות עם מכל. לפעמים, במהלך הצלילה החופשית, חולף דג. פעם התאמנו באילת, ובערך בעומק של 25 מטר הייתה להקה ענקית של מדוזות סגולות יפהפיות. בירידה ל-40 מטר עומק חלפנו בתוך הלהקה הזאת. זו הייתה תחושה נפלאה, אבל העיקר הוא ההסתכלות כלפי פנים, זו המדיטציה שלי".
לאילו עומקים אפשר להגיע?
ולרשטיין: "שיא העולם לגברים עומד על 130 מטר מתחת למים, ולנשים – 115 מטר בערך. בשנה שעברה צללתי באליפות העולם של ארגון איידה בניס שבצרפת לעומק של 45 מטר, שזה גם השיא האישי שלי. אחרי זה השתתפתי בתחרות בקפריסין שבה צללתי עם שני סנפירים לעומק של 50 מטר, וזה שיא ישראל לנשים".
פלד, שהשתתף גם הוא באליפות בצרפת, מספר: "בקטגוריה העיקרית שלי אני יורד לסביבות ה-60 מטר. אני לא נמצא בטופ העולמי של התוצאות".
איפה צללתם בעולם?
ולרשטיין: "צללתי בסיני בחור הכחול, שזה המכה של הצוללים החופשיים. צללתי גם באיים המלדיביים, באינדונזיה בבאלי, ובפינלנד מתחת לקרח".
פלד לא נשאר חייב: "צללתי בטורקיה, ביוון, בקפריסין, באילת, בסיני, בירדן, בפפואה ובמלדיביים לפני כשנה".
ספורט הצלילה החופשית כולל כמה קטגוריות: "אפשר לצלול עם שני סנפירים, או עם סנפיר אחד כמו בת הים הקטנה, זה נקרא מונופין", מסבירה ולרשטיין. "אפשר לעשות את זה במשיכת חבל כשאנחנו יורדים ועולים לאורך אנך שמורידים מלמעלה עד לעומק, מה שמבטיח צלילה ישרה וחלקה לאורך החבל. יש גם קטגוריה קשה יותר של צלילה בלי אמצעי עזר, כמו שחיית חזה אבל כלפי מטה, ואז עולים מעלה.
"זה ספורט אקסטרים מכיוון שאנחנו מנסים לקחת את הגוף לקצה מבחינת יכולות אנ-אירוביות. יש בזה קצת סיכונים, על אף שאם עושים את זה בצורה מסודרת ושומרים על הכללים אז בסך הכול אין הרבה תאונות".
ואחרי הכול, חייבים להגיד – צלילה חופשית יכולה להיות גם מסוכנת. "הדבר הכי חשוב הוא שלא צוללים לבד", מדגישה ולרשטיין. "הסכנה הראשונה היא שייגמר לך החמצן, ואז למעשה את תאבדי את ההכרה, אבל אם יש לידך מישהו הוא ירים אותך ויוציא אותך אל מעל פני המים, ישכיב אותך ואז תנשמי. אם לא - זה הסוף".
פלד מוסיף: "קרה לי פעם אחת בחיים שאיבדתי את ההכרה לשנייה או שתיים על פני המים. לא הייתי בסכנה בשום שלב, כי הייתי מוקף בצוות בטיחות מעולה שמיד החזיק אותי ונתן לי חמצן, וחזרתי לנשום תוך שתי שניות בערך".
ולרשטיין: "אם את עוצרת נשימה ואז פתאום מרגישה שאת צריכה לנשום, זו תחושה של הסרעפת. הסרעפת קופצת לך, זה מנגנון הגנה של הגוף שאומר 'רגע, רמת החמצן שלי כנראה יורדת'. כשהסרעפת מושכת אנחנו נושמים, זו המשאבה שלנו. הסרעפת קופצת מאוד רחוק מהשלב שבו באמת נגמר לנו האוויר. חלק מהאימונים עוסק בללמוד להכיר את היכולות שלנו. לא קפצתי ביום הראשון למים והגעתי ל-50 מטר. ביום הראשון הגעתי לשבעה מטרים, ביום השני הגעתי לעשרה מטרים, ולאט-לאט גיליתי שאני יכולה להחזיק הרבה זמן עד שהסרעפת קופצת. צריך להיות נורא קשובים לגוף לאורך כל הצלילה".
קהילת הצוללים החופשיים בארץ היא קהילת בוטיק, זהו ספורט נישתי מאוד ואנשים עוסקים בו בעיקר להנאתם. "אין הרבה נשים בתחום, ואין לזה הצדקה", מספרת ולרשטיין. "צלילה חופשית היא אחד הענפים היחידים שבהם אין לגברים עדיפות פיזיולוגית מובנית על פני נשים".
ולרשטיין: "אני מקווה יום אחד להגיע ל-100 מטר עומק, ואז עוד. אני רוצה להגיע למקסימום שאני יכולה".
בימי קורונה, כשאין טיסות, צלילה חופשית זה אסקפיזם?
"זה לא אסקפיזם, זה החיים".
