מקצוע הדיילות נתפס במשך שנים כמקצוע זוהר, כזה שגורם לאנשים לקנא באותם ברי מזל שהתקבלו לחברות התעופה ויכולים לראות עולם על בסיס יומי. בחמשת החודשים האחרונים, הדיילים רואים בעיקר את ארבעת קירות ביתם ואת הפחד שלא יהיה להם לאן לחזור. לפניכם שלושה סיפורים מדיילים שונים על מצבם כיום.
בתיה שיף, דיילת אוויר באל על: "אני צריכה מטרה לקום אליה בבוקר"
שיף בת 30, נשואה ואם לשלושה ילדים, ממושב צפריה הצמוד לנתב"ג. לאחר שנטשה את עולם הדוגמנות, החלה לעבוד באל על, שם עבדה שלוש שנים עד למרץ האחרון. שיף, כמו דיילים רבים בחברה קיבלה את ההודעה על היציאה לחל"ת ב-17 במרץ ומאז נשארה בבית עם הילדים.
"ידענו שזה יגיע ברגע שהמשבר החריף בעולם ובארץ", מספרת שיף ומתארת איך המשבר הקשה התחיל עבורה. "תחילה הרגשנו, בין הדיילים, שאיום הבידוד מתקרב כי כל הזמן התגלו עוד ועוד נוסעים חולים בטיסות שלנו. ממש פחדתי שזה יגיע אליי. בסוף זה הגיע".
מתי התחלת להרגיש את המשבר?
שיף נזכרת באותה טיסה מפריז שגרמה לה להיכנס לבידוד בגלל חולה מאומת שהיה על הטיסה שבה עבדה. "ממש התבאסתי שאני צריכה להפסיק הכל ולהיכנס לבידוד של שבועיים, אבל בסוף, התקופה הלא פשוטה הסתיימה, ובדיוק כשבאתי לחזור לעבוד, המצב נעשה כבר ממש רע. הטיסות נעשו ריקות יותר ויותר. מטיסות של 40 איש ועד טיסה של 18 נוסעים בלבד", משחזרת שיף.
"זה היה נורא. לי כבר היה ברור בשלב הזה שהחברה צריכה גם לשמור על עצמה, ובגלל שאין לה כמעט הכנסות, זה עניין של זמן עד שיוציאו את רובנו לחל"ת.
"כל אחד קיווה שהחל"ת לא יגיע אליו אבל לצערי זה הגיע מהר גם אליי ולעוד מלא דיילים בבת אחת". ב-17 במרץ קיבלה שיף, יחד עם דיילים רבים את ההודעה על היציאה לחל"ת".
יום בחיי דיילת - בימים טובים יותר
"זה היה ממש מדאיג. מה עושים עכשיו וכמה מקבלים". שיף, כמו כל מי שהוצא לחל"ת, מקבלת דמי אבטלה בגובה 70% ממשכורתה. זה מספיק כדי להשאיר אותה עם הראש מעל המים אבל גרם לשינויים בחייה ובחיי משפחתה, ולא רק בפן הכלכלי.
"עד אותו רגע הצלחנו, בעלי ואני, להתקיים יפה וזה מה שהפחיד מאוד. התחלתי לדאוג - האם עליי לחפש עבודה אחרת או להיות בבית". לבסוף החליטו שיף ובעלה כי תישאר בבית עם הילדים מאחר שגם הם כבר לא נמצאים במסגרות ובעלה מוגדר כעובד חיוני למשק.
מה השתנה בחיים שלך ושל משפחתך מאז היציאה לחל"ת?
"אנחנו חושבים על כל הפרטים הקטנים מהוצאות על דלק ועד הוצאות היום יום. אנחנו כבר לא יוצאים לבלות. הפסקנו לקחת בייביסיטר".
"אני לא הולכת יותר לעשות ספורט. כלומר גם השעתיים היחידות בשבוע שהיו רק שלי, גם על זה נאלצתי לוותר וגם העבודה כמובן, שהייתה לי לפעמים כמו מיני חופשה שלי עם עצמי - הופסקה, כך שאין לי יותר זמן לבד בכלל. זה ממצב של להיות בניו יורק פעמיים בחודש למצב של להיות לבד בבית עם הילדים 24/7".
"אלו חלקים בחיים שלי שממש אהבתי שפשוט הלכו ממני. זה לא רק הפן הכלכלי, מדובר בדברים שהיו חשובים לי בפן הרגשי, בתור אמא לשלושה ילדים. זה נלקח ממני וזה היה מאוד קשה".
התחלת לחשוב לעבור מקצוע?
"התחלתי ללמוד לימודי תוכנה כדי לא לאבד את עצמי לגמרי. אני רק בת 30. אני צריכה מטרה לקום אליה בבוקר וידיעה שיש לי משהו שאוכל לקיים את הילדים שלי. אני לומדת כרגע כדי להבטיח לי פרנסה בכבוד אם לא אחזור לאל על, כדי שתהיה לי מטרה לחיים.
"המצב מייאש מאוד ואין שום צפי קדימה אבל אי אפשר לשבת יותר בחיבוק ידיים. אני מפחדת שאם לא אקום ואעשה מעשה ככה ייראו כל חיי מעכשיו וככה אסיים אותם. זה מפחיד מאוד, לא ברור לי עדיין אם אחזור לעבוד בזה".
למה את הכי מתגעגעת?
"ראשית, הייתי מאוד גאה בזה שהתקבלתי להיות דיילת כי ידוע שזה לא עניין פשוט וזה תמיד מקצוע כזה שמגיבים אליו ב'וואו! את דיילת'", מתארת שיף ומספרת עד כמה אהבה את המקצוע שלה, את האנשים אותם שירתה, את חבריה הדיילים ובעיקר את הזמן המיוחד שהיה לה עם עצמה כשטיילה בכל העולם.
שיף מספרת על החיים כדיילת אוויר: "שבוע אחד הייתי בסין, חודש אחרי זה טיילתי בהונג קונג, ניו יורק, אירופה. ואז בקאט אחד אני רואה פתאום רק את הבית שלי. זה שינוי דרמטי".
אנשים מתקשים לרחם על אנשים מהמקצוע שלך ומאל על בפרט. את מבינה למה?
"אני חושבת שזו החברה שספגה הכי הרבה במשבר הקורונה. ולאחרונה אני רואה שנאה גדולה של אנשים שישר קפצו על אל על ועל כך שכל זה מגיע לה. אנשים שמחו לאיד וזה ממש פגע
בי. שכחתם שהחברה הזאת - שמעסיקה יותר מ-6,000 עובדים, גם מפרנסת מעל 6,000 משפחות?", תוהה שיף בעצב.
קיבלתם תחזית כלשהיא?
"לא וזה מאוד קשה. אין צפי כרגע, זה לא שאפשר לעדכן אותנו הדיילים על כל התפתחות שיש בחברה". שיף מתארת את חוסר הוודאות שצריך לחיות בצילה לצד החוסר בעבודה עצמה.
"אני מכירה דיילים ודיילות שנפגעו הרבה יותר ממני. חברות שלי מחפשות עבודות אחרות ועברו למלצר כי הן עדיין צריכות לשלם את שכר הדירה שלהן. הן היו מורעלות על העבודה שלהן ופתאום זה נלקח מהן".
מה את חושבת שיקרה בעתיד הקרוב?
"אם אני ריאלית, החברה לא תוכל להחזיר את כל העובדים כי היא נפגעה מאוד קשה. היא בטוח תעשה כל מה שיכולה קודם כל כדי לחזור לטוס ולפתוח מחדש את הקווים שלה. אני גם לא בטוחה שכל הקווים שהיו קיימים ושהיו אמורים להיות - ייפתחו. לגבי העובדים לא בטוחה כמה יחזרו, מניחה שבהתחלה ממש מעט. מקווה שאני אהיה אחת מהם".
מוני שפיר דייל בישראייר: "עברתי 3 פעמים בידוד. מתגעגע להיות באוויר"
שפיר בן 62, מחולון הוא דייל בישראייר שבע שנים, שיצא לחל"ת יחסית מאוחר, ב-22 ביוני. "עברתי את כל הטיסות. בהתחלה הטיסות הכי קשות עם חולים מאומתים מה שהכניס אותי לבידוד שלוש פעמים.
"אחר כך עברתי טיסות עם מסכות ואז עם חליפות שלמות, טיסות מטען למקומות מרוחקים כמו סין, מקומות שלא הייתי בעבר כמו טשקנט, טיסות חילוץ מלונדון, טיסות להחזרת חיילים. מה לא עשינו בתקופה הזאת? הכל עשינו", מספר שפיר בהתלהבות.
ומה עכשיו?
"עכשיו צרת רבים חצי נחמה. המצב לא קל וגם אם ייפתחו פה השמיים, הרי מישהו באירופה צריך לקבל אותנו ורק השבוע הגענו ליותר מ-1,600 חולים ביממה אז אני לא רואה את זה קורה בקרוב. אני חושב שעד שלא יהיה כאן שינוי גדול במדינה ובהתנהגות של האנשים - לא תהיה ירידה גדולה בתחלואה ואף אחד באירופה לא ירצה לקבל אותנו".
בהתייחס לגיל שלך אתה נחשב בקבוצת סיכון, בכל זאת המשכת לטוס לא מעט. למה?
"אני לא חושב שאני בקבוצת סיכון כי אני צעיר בגופי ובנפשי. בחברה שאלו אותי אם אני רוצה לצאת לחל"ת בתחילת המשבר ואמרתי שאני רוצה להישאר לעבוד, הרגשתי בטוח.
"אני מאוד אוהב את העבודה שלי אין בי כעס לאף אחד, רק געגוע".
למה אתה הכי מתגעגע?
"אני לא רק איש צוות אוויר אלא חולה תעופה. אני מתגעגע לקום בשלוש לפנות בוקר לטיסה, מתגעגע להכנות של הטיסה, לאווירה שלה, לצוותים, לריח של המטוס ושל המטען. אני רוצה לשמוע כבר את רעמת המנועים. מתגעגע להרגשה של להיות באוויר, של ההמראה".
שפיר מתאר גם געגועים לנוסעים ולחוויה מולם. "אנחנו לא נמצאים במטוס רק כדי למכור מזון, שתייה ומוצרי דיוטי פרי, אלא למען הבטיחות של הנוסעים והאינטראקציה איתם", אומר שפיר בערגה.
"היום זה ממש חסר לי, אני כמעט חודש בחל"ת. אני אומנם בנאדם שמלא בתחביבים אבל כמה אתה יכול למצוא חלופות? אחד התחביבים שלי זה לצלם מטוסים וגם זה כבר לא ממש לצלם.
"אני מרגיש ריקנות וכל פעם שאני שומע רעש של מטוס באוויר אני מייד מרים את הראש ומחפש איזה מטוס זה באפליקציה Flight Rader. זה מה שיש כרגע - המון תסכול וגעגועים.
"המשכורת היא לא בשמיים אז לפחות הכיף הוא בלראות עולם וזה מאוד חסר".
מה אתה חושב שיקרה בעתיד?
"אני לא חושב שנחזור לעבוד באותה מתכונת. מניח שזה יהיה כבר עם נהלים חדשים והטיסות לא יהיו אותן טיסות. מניח שנוהל העבודה שלנו ישתנה כי כבר עכשיו הוא השתנה. אופי השירות ועניין האוכל המטוס – הכל ישתנה".
שפיר מדבר גם על השינוי הגדול בהרגשת הדיילים בתקופה החדשה שתגיע לאחר המשבר. "אנחנו הפנים של הטיסה ועכשיו עם המסכות והחליפות הגדולות האלו אנשים לא מזהים אותך. אני בתוך חליפת חלל, ואתה צריך לשמור מרחק בין אנשים שזה בדיוק ההפך מהתפקיד שלנו".
אתה לא מפחד לחזור לשגרת טיסות ובידודים?
"אני לא מפחד כי אנחנו שומרים על הכללים. גם מערכת האוורור במטוס שונה עכשיו וכל דקה וחצי האוויר מתחלף, על אחת כמה וכמה כשאנחנו באוויר. גם בתהליך העלייה והירידה מהמטוס שומרים על נהלים מוקפדים".
אתה חושב שהמצב הזה שינה משהו אצל הנוסע הישראלי?
"מאוד. לפעמים היו טיסות שהייתי גאה לראות את הנוסעים שהיו ממש ממושמעים להוראות שלי. כי בעבר זה לא היה ככה".
יש צפי קדימה?
"לא קיבלנו שום צפי כרגע אבל אני מאמין שנחזור לטוס לקראת אוקטובר. עם ישראל חייב לטוס, אנחנו מוקפים ים ומדינות אויב. אבל אחרי שאמרו לנו שנחזור לשמיים ב-1 באוגוסט וזה כמובן לא יקרה, עכשיו כבר לא ברור בכלל".
דניאל כרמון, דייל קרקע בנתב"ג: "אם צריך לקום ולעזוב את המדינה, נעזוב"
כרמון בן 35, עבד חמש שנים כדייל קרקע של מספר חברות תעופה כמו ארקיע ואיבריה. לאור המשבר והיציאה לחל"ת חזר לגור עם ההורים בהוד השרון.
איך התחיל אצלך המשבר?
בתשעה במרץ קיבלתי טלפון שאני וכל הצוות שלי צריכים להיכנס לבידוד בגלל נוסע שעבר אצלי בדלפק הצ'ק אין לפני העלייה לטיסה", משחזר כרמון. יום לאחר מכן הוא כבר קיבל עדכון שלאחר הבידוד הוא לא חוזר לעבודה ויוצא לחל"ת.
אתה יכול לחיות מדמי האבטלה?
"אני כבר ארבעה חודשים בבית, ללא עבודה. בגלל זה חזרתי להורים שלי, שניהם פנסיונרים, אני לא יכול להישען עליהם בכל דבר. אני מקבל דמי אבטלה בזיוניים מאוד על סך 4,000 שקלים. זה לא עוזר לי, אני רוצה לעבוד".
כרמון מתאר את הקשיים בלמצוא עבודה היום. "אני פשוט לא מצליח למצוא עבודה, חושב להחליף מקצוע. כל היום אני שולח קורות חיים ואף אחד לא חוזר אליי".
כרמון מספר שאומנם יש עדיין טיסות, אבל מאוד מצומצמות ושהוא לא נקרא לעבוד משיקולים לא מקצועיים. "האנשים שבאים לעבוד - בוחרים אותם, לפי פוליטיקות. הייתה לנו שיחת זום מהעבודה, שבה הבטיחו לנו שייתנו עדיפות לאחראי משמרת", מספר כרמון שעבד בעצמו כאחראי משמרת ועדיין לא נקרא לחזור לעבוד. "אחרי השיחה, ראיתי ברשתות החברתיות צילומים של אנשים שנמצאים שם חצי שנה ושנה, שאותם החזירו לעבוד".
קיבלת תחזית קדימה?
"אין צפי, אף אחד לא נותן תשובות, הסבלנות שלי עומדת לפקוע. כל עולם התעופה מתחיל לחזור לעצמו, על פניו. אנשים מתחילים לחזור לשגרה ורק בארץ עושים לנו את המוות", אומר כרמון בכעס ותסכול.
"יש לי אזרחות אמריקאית ואני יכול לעזוב בכל רגע, אבל אין לי אפילו כסף לקנות כרטיס טיסה.
"אם המצב ימשיך ככה אני אחשוב על שינוי מקצועי ולא אמשיך בתחום שעבדתי בו שנים. ואם אני אצטרך לקום ולעזוב את המדינה - אקום ואעזוב. רק דוחקים אותנו לפינה ואין על מי לסמוך".
