תיעוד מהטיסה לאילת
(צילום: גלעד כרמלי)
הטיסה היחידה שרובנו נוכל לחוות בזמן הקרוב היא הטיסה לאילת, וגם זה רק כל עוד ישראייר – שנותרה החברה היחידה שטסה לאילת – ממשיכה להפעיל את הקו. נאמנותה של ישראייר לעיר הנופש הדרומית ראויה להערכה, אך חוויית הטיסה עצמה עלולה להיות מעט מבלבלת בימים אלו של קורונה.
הטיסה מתחילה, כמובן, בנמל התעופה בן גוריון – שבדרך כלל עמוס בנוסעים בעונה זו, אך כעת ריק למדי.
בכניסה לטרמינל מודדים לכל נוסע חום, ודיילי הקרקע והסדרנים מקפידים מאוד על כללי הריחוק החברתי ומעירים לנוסעים שלא שומרים על מרחק של שני מטרים זה מזה בתור לצ'ק-אין ולבידוק הביטחוני.
ליד דלפק הצ'ק-אין אפילו עומד אדם עם בקבוק של חומר ניקוי, ומחטא את הדלפק בין נוסע לנוסע. באמת שאפו לרשות שדות התעופה על ההקפדה, לפחות בשלב זה.
הבלבול מתחיל לפני העלייה למטוס. בתור ליציאה מהגייט עדיין יש הקפדה על מרחק של 2 מטרים בין נוסע לנוסע – רק כדי לצופף את כולם יחדיו באוטובוס דחוס מיד עם המעבר בגייט, בלי שום ריחוק חברתי.
האוטובוס כמעט התמלא, אך דיילת הקרקע לא הסכימה לאפשר לנהג לנסוע – בטענה שעדיין יש מקומות ליד נוסעים שמניחים את התיקים על המושב לידם. היא עלתה לאוטובוס וביקשה מנוסעים להזיז את התיקים כדי שנוסעים נוספים יוכלו לשבת.
"ומה עם ריחוק חברתי, כאן כבר לא מקפידים?", שאלתי. "זה לפי ההנחיות", היא השיבה בביטחון, "גם במטוס אתם תהיו ככה".
אמרה וצדקה. הדיילים ממוגנים מכף רגל ועד ראש, ממש כמו אנשי צוות רפואי במחלקת קורונה בבית חולים – אבל על הנוסעים מגינה רק המסכה בזמן שהמטוס מתמלא עד אפס מקום.
הדיילים הלבושים כמו מנתחים מזכירים בכריזה פעם אחר פעם כי יש לעטות מסכה במשך כל השהות במטוס, ומעירים למי שמוריד את המסכה. אולם בכל זאת יש נוסעים שלא מקפידים שהמסכה תכסה גם את האף – וכידוע, אם המסכה לא מכסה את האף, זה כאילו לא שמתם מסכה כלל.
ריחוק חברתי בתוך המטוס – אין. שום מרווח בין הנוסעים, שום קפסולות. מצד שמאל שלי יושב צמוד נוסע נוחר, עם מסכה, ומצד ימין יושב נוסע עם אף שנוטה לברוח החוצה מבעד למסכה.
במושב שלפניי יושב נוסע אחר, גם הוא רוב הזמן עם אף בחוץ, בסדרת התעטשויות. "זה המזגן", הוא מסביר בין האפצ'ים לבת זוגו שיושבת לצדו וגם לנוסעת שמצדו השני. מזל שאפצ'י אינו ברשימת התסמינים...
בעוד חברות תעופה רבות בעולם מצאו פתרונות יצירתיים להקפדה על ריחוק חברתי בטיסות, בישראל נראה שאפילו לא הקדישו לכך מחשבה. ברור שזה גם לא משתלם לישראייר להוציא מטוס חצי ריק כדי לעמוד בכללי הריחוק – אבל צריך גם להחזיק אצבעות שלא היה על המטוס נשא של נגיף הקורונה.
בתקופת הקורונה, הדיילים לא מציעים שירות תוך כדי הטיסה – וגם מבקשים מהנוסעים להשתדל להימנע מלקום תוך כדי הטיסה, אפילו לשירותים. בכל זאת טיסה קצרצרה.
אולי זה המחסור בנופים של חוץ לארץ שמשפיע על חלק מהנוסעים, אבל לא זכרתי שנתקלתי אי פעם בכזו התלהבות מנופי הארץ היפה שלנו מצד הטסים לאילת. "הנה ירושלים, הנה בקעת הירדן", מסביר הנוסע שיושב מאחוריי לבחור שיושב מצדו. "תראו זה ים המלח, והנה מצפה רמון", מתלהבת נוסעת אחרת.
בלית ברירה, כבר התרגלנו לכך שאין בטיסה ריחוק חברתי. אבל לקראת הנחיתה מבלבלים אותנו שוב כשהדייל מסביר שכדי לשמור על כללי הריחוק החברתי, הירידה מהמטוס תהיה מדורגת ולפי שורות.
"אתם קמים רק אחרי שהשורה שלפניכם ריקה והנוסעים ירדו", מסביר הדייל. "התהליך די מהיר, אין לכם מה לדאוג, השיטה עובדת מצוין".
