החיים בחל"ת: הטייס הוותיק מספק הצצה לחייו החדשים עם המשפחה בבית
הם התרגלו לחיות את החלום: חרכו את השמיים במדים מחויטים, יצאו מהבית בתל אביב וסיימו את יום העבודה שלהם בניו יורק, ברומא, בלונדון או בבנגקוק, עם כמה "כאן הקברניט שלכם" על הדרך. עד שהכול נעצר ברגע אחד, לפני חמישה חודשים.
אין כמעט מקצוע שמעורר תחושות של הערצה וקנאה כמו זה של הטייסים. במשך עשורים הם שמרו על מעמד יוקרתי, תנאים מפתים וחיים בתנועה מתמדת, מסביב לעולם. משבר הקורונה שם סוף לכל זה.
חברות התעופה הקפיאו את פעילותן במקרה הטוב, או קרסו במקרה הפחות טוב. והם – הטייסים – מצאו עצמם מקורקעים: בבית, בלי תעסוקה, עם "טיפוסים על הקירות", בלי עתיד ברור ועם הרבה סימני שאלה. שוחחנו עם שלושה מהם על הנחיתה לחל"ת, על הגעגועים לשחקים, על הקשיים הנפשיים והכלכליים – וגם על החיים החדשים בקרקע המציאות שאליה הם כבולים כעת, בעל כורכם. סוג של ג'ט לג שמסרב להיגמר.
זיו חרך, כמו טייסים רבים בישראל, הפסיק לטוס באמצע מרץ. "זה היה יום שישי ה-13", נזכר בחצי חיוך. "זו הייתה טיסת צ'רטר של אל על לרובניימי בלפלנד כדי להחזיר קבוצת מטיילים מהקוטב הצפוני". לדבריו, כבר אז היו נוסעים עם מסכות, "אבל זה היה עוד ב'חיתולים' של הרכבות האוויריות, כשכולם רצו לחזור לישראל".
זיו חרך טס כבר שנים רבות, בעיקר בארצות הברית, ובשנים האחרונות באל על, בצי מטוסי בואינג 737.
מה עובר בראש ברגע שמודיעים לך שאתה בחל"ת?
"'עוד פעם?' זה מה שעבר לי בראש - עוד פעם?", חרך מסביר כיצד כבר חווה תקופה דומה כשעבד בארצות הברית. אז ההוצאה לחל"ת הגיעה קצת אחרי פיגועי הטרור ב-11 בספטמבר ב-2001, כאשר עבד בחברת בת של יונייטד איירליינס, "יונייטד אקספרס", שם נאלצו לסגור את החברה, על כל 2,000 טייסיה וחרך ביניהם.
חרך מדבר על ההבדלים בין היותו מובטל אז, לפני 19 שנה, לעומת היום: "אז כבר עברתי אה הסיפור הזה של להיות מובטל ככה פתאום, למשך כמה חודשים. אני מכיר את ההרגשה והיא לא נעימה.
"בהתחלה לא נלחצתי, אבל היום אני כבר דואג. הפעם יש לי כבר שתי ילדות לדאוג להן, לשלם משכנתה ומזונות. בנוסף, לפני תחילת משבר הקורונה הייתי בקורס קידום לקברניטים אבל אז הכל נעצר", אומר חרך, ומדבר על כך ש"זה ייקח כמה שנים טובות" לחזור למצב של לפני קורונה. "כל התכנונים העתידיים כמו לדאוג לילדות ללימודים, לבית שלי, לפנסיה – כל אלה ב'הולד' עכשיו".
איך נראית השגרה החדשה שלך בחודשים האחרונים?
"בהתחלה זה כיף להיות בבית. הייתי במין אופוריה כזאת. הגוף פתאום נח מכל הג'ט-לגים וההשכמות של 2, 3 לפנות בוקר, אבל לאחרונה אני כבר יותר דואג. אני אוכל קצת יותר מדי, רואה סרטים לתוך הלילה, בונה דברים בבית, קם ב-11-10 בבוקר. פחות יוצא לבלות בחוץ, אבל כן נפגש עם חברים ואז פשוט הולכים לבתים אחד של השני".
נפגש עם טייסים אחרים בחל"ת?
"אנחנו נפגשים פה ושם על כוס בירה. נשמע שכולם די מודאגים. בעיקר הטייסים שהם אבות וגרושים, וההוצאות נשארות אותו דבר. יש דיבורים כמו: 'אולי נעזוב, אולי נמצא עבודה'. חושבים על הסבת מקצוע. אחד אומר - נדל"ניסט, השני - מנעולן. מקצועות שיכולים להכניס יותר כסף מדמי האבטלה שאנחנו מקבלים כרגע".
גם אתה חושב על זה?
"בגיל 50 בלי תואר, מישהו כמוני לא ימצא שום דבר בחוץ שהשכר שלו יעלה על דמי האבטלה שאני מקבל, לכן לא שווה לי לעשות משהו אחר. אבל המצב בהחלט כבר מתחיל לשעמם, מאוד מונוטוני".
למה אתה הכי מתגעגע?
"לריח של דלק המטוסים ולריח של המטוס. אני מתגעגע לרעש המנועים. כל המראה הייתה ריגוש מחדש. כל נחיתה, כל טיסה, גם אם אני טס 80 פעם בשנה לניו יורק, כל פעם יהיה משהו אחר שיגרום לי להתרגש מחדש. החל ממזג אוויר קיצוני ועד מציאת שדה תעופה חלופי תוך כדי טיסה".
חרך נזכר איך חודש לפני שהתחיל משבר הקורונה הוא הטיס טיסה לפריז ונורת האש של תא המטען נדלקה. "בסוף זה התברר כמשהו פחות נורא ממה שחשבנו תחילה, אבל גם לרגעים המלחיצים האלה אני מתגעגע. כי האדרנלין הזה גורם לנו לרצות לטוס עוד ועוד".
חרך גם מתגעגע לאחת הפריבילגיות הכי גדולות שיש לטייסים - לבחור מדי פעם לאן הוא רוצה לטוס לפי רצון אישי או משפחתי, מבין היעדים הקיימים.
יש מחשבות לעזוב את המקצוע?
"בחיים לא", עונה חרך באופן חד משמעי ומספר על האהבה שלו לטיס ולמטוסים שהתחילה בגיל מאוד צעיר. "אני זוכר את עצמי בבית ספר יסודי מצייר מטוסים, רץ החוצה לראות מטוסים. אני מושבניק מכפר מלל אבל לא התחברתי לחקלאות כמו אחיי ואבי. אחר כך זה המשיך בתיכון ואז ישר לחיל אוויר".
חרך לא היה טייס בחיל האוויר אבל קצת אחרי שחרורו הבין שעליו להגשים את החלום האמיתי ואז החליט לעזוב הכול, לעשות הסבת מקצוע וללמוד טיס בארצות הברית. "אני לא רואה את עצמי עושה שום דבר אחר חוץ מזה, אולי בנוסף, לשם הכנסה נוספת וגם בגלל הקיצוצים שכנראה יהיו".
חושב על אפשרות לחזור לגור בחו"ל כדי לעבוד בחברת תעופה זרה?
"אותי תמיד עניין להיות טייס כחול לבן - שהבנות שלי יהיו גאות בי. תמיד רציתי להטיס ישראלים, להתקרב לחופי ישראל. יש בי גאווה גדולה לעשות את זה".
מה עושים עם רענון רישיון הטיס?
"טייס מסחרי בעיקרון לא יכול לקחת איתו נוסעים אם הוא לא ביצע שלוש המראות ונחיתות ב-90 יום שקדמו לאותה טיסה. רשויות התעופה בכל העולם קיבלו ארכות של 120 יום, אבל גם זה כבר לא רלוונטי, אז אנחנו קוראים לעצמנו פגי תוקף", חרך מספר בחצי הומור.
אתה חושב שתחזור לאותה נקודה ממנה הפסקת בחברה?
"לאותה נקודה לא נחזור כולנו – ותיקים וצעירים. בפן האישי אני לא ממש חושש. כולנו רוצים כבר לטוס זה כבר הפך להיות כמו לרצות לנשום. זה ייקח כמה שנים לחזור למצב של פרה-קורונה. מדובר בתקופת התאוששות של ארבע-חמש שנים. המשבר האמיתי רק מתחיל בעולם התעופה וזה משהו שייקח המון המון שנים לתקן".
גיא מאיר החל לטוס ב-2010 אך מ-2015 עבר לתחום הטסת נוסעים בטיסות מסחריות. עד שהגיע לאל על עבד בריינאייר, חברת הלואו-קוסט הענקית מאירלנד.
מאיר הפסיק לטוס גם הוא בחודש מרץ. "מעולם לא הייתה תקופה כזאת - שלא טסתי בה כל כך הרבה זמן", אומר מאיר שסיים את הכשרתו על מטוס בואינג 787 - ה"דרימליינר", והספיק להטיס אותו כשלושה חודשים עד לתחילת המשבר.
זמן חל"ת: הטייס גיא מאיר מכין מילקשייק עם בנו בבית
תאר לי את השגרה שלך מאז היציאה לחל"ת.
"אני מוצא את עצמי עושה הרבה משימות שדחיתי לאורך זמן, משימות בית כמו תחזוקה ותיקון דברים". מאיר מתאר כיצד הפך להיות לפתע איש משפחה ו"הנדי-מן". "יש יותר זמן להיות בבית ולראות את הבן שלי בן השנתיים ותשעה חודשים גדל מדי יום, אני יכול לעזור הרבה יותר לאשתי בבית ועם הילד.
"בנוסף, אני ישן יותר, פתאום אני יכול ללכת לישון בעשר בלילה ולקום בשש בבוקר, מה שלא קרה הרבה זמן. אורח החיים הפך להיות יותר יציב, יש רוטינה יותר קבועה. אפילו נעלם לי הג'ט לג - כבר שכחתי מה זה".
למה אתה הכי מתגעגע?
כתל אביבי מלידה, מאיר עונה בקלות לשאלה: "כשאני מגיע לגישה לנחיתה בבן גוריון, אני תמיד אומר לקברניט שאיתי בטיסה - שמבחינתי חופי תל אביב זה הנוף הכי יפה בעולם. לא בגלל שזה באמת הנוף הכי יפה בעולם, אלא בגלל שזה הבית.
מה זה עושה לך, לא לטוס כל כך הרבה זמן?
"זה מאוד מוזר. מעבר לזה שזאת העבודה שלי, שאני אוהב - זה כאילו לקחו לי חלק מהנשמה. ומצד שני, כבר התרגלנו וזה עוד יותר מוזר. רובנו, בקרב הטייסים, מבינים שאנחנו ככל הנראה הענף האחרון שיתאושש מהמשבר. זה ייקח עוד הרבה זמן עד שנחזור לתא הטייסים באופן שהיה לפני הקורונה. הכל עדיין באי ודאות גדולה, כשלפני זה מדובר היה בתחום שהייתה בו תמיד המון ודאות.
"תמיד ידעתי את הלו"ז שלי חודש קדימה - לאן אני טס ומתי, כמה זמן אשהה מחוץ לבית, מתי הסימולטור אימון הבא שלי. עכשיו אנחנו לא יודעים מתי נחזור לעבודה ובטח מתי כל אחד יזכה לסימולטור אימון הדו-שנתי שלו".
יכול להיות שהמקצוע ששנים נחשב לזוהר כבר לא ייתפס ככזה?
"זה תחום שהיה מאוד יוקרתי. להיות טייס זו עבודה נחשקת עם המון שליחות ואחריות על הכתפיים. להיות טייס אל על זה אפילו יותר בעיניי. הרבה אנשים היו רוצים להטיס מטוס עם דגל ישראל מתוך ידיעה שזו עבודה בחברה טובה ויציבה, בענף שהיה יציב. היום זה מרגיש שהקרקע נשמטה תחת רגלינו".
יש חשש לא לחזור לטוס יותר?
"קודם כל יש חשש שלא אחזור בכלל, כי בהסכם האחרון שנחתם עם הטייסים מעל לראש שלנו חתמו על פיטורים. לכן ידוע לכולנו שלפי החוזה מספר המפוטרים בעוד כשנה וחצי יעמוד על כ-71 טייסים, מתוך 630 טייסים פעילים. אז בתוך זה יש המון חוסר ודאות. אבל ברגע שאומרים לי שחוזרים לטוס, רק תגידו לאן ואני אבוא עם המזוודה".
מתחילים להבין כבר את הנזק לענף הזה?
"זה נזק שקשה לכמת. כשמנכ"ל לופטהנזה אומר שהביקושים יחזרו לרמת 2019 רק ב-2023 זה אומר שאף אחד לא באמת יכול להעריך מתי זה יקרה. אין ספק שהנזק פה עצום. רק חובות החזרת הכרטיסים לנוסעים והנזקים של הביקושים שיידחו לתקופה הקרובה - הם עצומים".
למאיר יש תואר במנהל עסקים והמחשבות על מקצוע חדש כבר רצות בראש, למורת רוחו. מצד שני הוא יודע שלא יהיה לו פשוט להתקבל עכשיו למקום עבודה עם אפס ניסיון ולכן פחות חושב על הסבת מקצוע ויותר על האפשרות שיאלץ לחזור להתגורר בחו"ל.
"אני חושב על זה הרבה לאחרונה, גם כשאני לבד וגם עם המשפחה. יכול להיות שאין עתיד בתעופה בישראל ואני אצטרך לעבוד בחו"ל. וזה משהו שלא הייתי רוצה שיקרה", הוא מודה. "חזרתי לארץ מהסיבה שרצינו לגדל כאן את הילד שלנו, ולגדל אותו כמו שאשתי ואני גדלנו. שיתחנך על ברכי הציונות והכחול-לבן. זו קלישאה אבל זו המציאות. אנחנו רוצים את הילד שלנו דובר עברית עם המשפחות והחברים הישראליים.
"עשיתי תהליך ארוך בשביל להגיע יום אחד לישראל - בשביל להטיס את דגל ישראל, והייתי רוצה לחזור ולהטיס את דגל ישראל. אבל יכול להיות שהמציאות לא תאפשר לי לעשות את זה ואני אצטרך להטיס דגל זר. אז כן, יש מחשבות שלא אחזור לטוס כאן יותר לצערי".
עד תחילת המשבר והיציאה לחל"ת ב-19 במרץ האחרון, הטיסה יסמין את מטוסי ה"דרימליינר" באל על. מאז היא נמצאת במצב של חוסר ודאות לגבי עתידה בחברה, ועתיד חייה בכלל.
יסמין מספרת כיצד ידעה כבר בגיל תשע שתהיה טייסת ובנוסף, מדברת על הזמן שהשקיעה בלימודי טיס - גם היא בארצות הברית. "בלימודים שאני למדתי יכולתי כבר להיות דוקטור", היא אומרת. "אין לי משהו אחר לעשות אם לא להיות טייסת".
איך נראית השגרה שלך מאז היציאה לחל"ת?
"אני בבית, לא עושה כלום, מטפסת על הקירות. אני לא טיפוס של בית, אז בימים הראשונים התחלתי לסדר דברים. אחר כך התחלתי לצייר בשמן, לבשל ולעשות יוגה על החוף - דברים שלא היה לי זמן להתעסק איתם.
"מצד שני, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. החודש וחצי הראשונים הרגישו כאילו יצאתי לחופש. אחרי זה הבנתי שאני לא בחופש וצריכה למצוא עבודה, או לנסוע לבקר את המשפחה שלי בארצות הברית, וכך היה".
יסמין חזרה לפני חודש לארץ, לאחר כחודשיים בפלורידה, שם גם גרה בעבר עשר שנים. "כל מה שלא היה לי זמן לגעת בו מבחינת הטיפוח האישי שלי - פתאום יש זמן לבית ולעצמי", היא מספרת. "זה פינה לי זמן לעשות יוגה על הים כשפעם הייתי מגיעה לזה אולי אחת לשבוע, וזה עוזר לי לשמור על יציבות, לקום בבוקר, לעשות משהו".
למה את הכי מתגעגעת?
"לרעש של המנועים. אני אוהבת להגיע ולפגוש את הצוות בטיסה. מתגעגעת להגיע לניו יורק ולאמסטרדם".
"כבר היה לי קו חיים ברור כאן בארץ, שממש רציתי אותו, למרות המשכורות הלא גבוהות", היא מוסיפה. "באתי לארץ במיוחד לחברה הזאת. עכשיו כל הרצף נקטע לי וכשאת מאבדת עבודה בתחום כזה זה משנה לך את כל החיים. זה לעבור למדינה אחרת".
יסמין היא בת לאמא נחלאווית ולמשפחת "צברים" עם הרבה דורות אחורה בארץ. "בתור אישה ייחלתי לגדל את ילדיי בארץ ולהקנות להם ערכי משפחה וציונות", היא מצהירה.
יש חשש לא לחזור לטוס יותר?
"אין לי חשש, כי יש לי רישיונות אמריקאים. אם לא אחזור לאל על - אין לי עבודה בארץ ואיאלץ לחזור לארצות הברית. אבל באתי לעבוד באל על כי רציתי להיות בארץ, ליד ההורים שלי, ואני אוהבת את החברה שמייצגת את ישראל".
יסמין מספרת על החשש האישי שלה למצוא עצמה ללא עבודה פתאום: "את יכולה לתאר לעצמך,- אישה בגיל 36, שצריכה לעבור מישראל ולמצוא עבודה חדשה? מטוס זה כמו היד השלישית שלי, זה חלק ממני. תכננתי להישאר פה, להכיר מישהו ולהקים יחד משפחה בישראל. זה לא מצב נעים אבל זה אני לא הולכת לשום ענף אחר. יש לי עוד הרבה תוכניות בתחום הזה".
