15 שנה אחרי האסון - יוסי באולפן ynet
(צילום: ירון ברנר)
ב-26 בדצמבר 2004 התרחשה באוקיינוס ההודי רעידת אדמה חזקה מאוד בעוצמה של 9.1 דרגות. כתוצאה מכך נוצרו כמה גלי צונאמי ענקיים שפגעו במדינות רבות ששוכנות לחופי האוקיינוס. לפי הערכות, כ-300 אלף בני אדם נהרגו. יוסי חסון ובת זוגו, ששהו באותו זמן בחופשה באי קופיפי שבתאילנד, היו בצלילה בזמן שהאדמה רעדה ובכך חייהם ניצלו.
אתה חוגג היום סוג של יום הולדת?
כן, סוג של יום הולדת נוסף. כשהצונאמי עבר היינו מתחת למים בעומק של עשרה מטרים. זו הייתה בחירה שרירותית אם לשכב על החוף או לצלול, וזה בדיעבד מה שהציל אותנו.
ומעליך צונאמי?
מעליי או דרכי יותר נכון. בלב ים הצונאמי עובר בתוך המים, ורק בחוף, כשאין לו לאן להתקדם, הוא מתרומם. צללנו ובשלב מסוים המדריכה כיוונה אותנו לעבור דרך שני קירות אלמוגים, איך שאני יוצא אני מרגיש שאני נזרק אחורה, אפשר לתת את האנלוגיה שאנשים הולכים בחוץ והרוח דוחפת אותם והם לא יכולים להתנגד, ככה הרגשתי.
כמה זמן זה נמשך?
זה עניין של שניות, אני מנסה להיאחז במשהו, כשצוללים מסוכן לעלות מהר, אז תפסנו בכבל שהיה מחובר למצוף כדי לעצור את העליה, המסכה עפה לחברה שלי מהפנים וגם וסת החמצן נשלף מהפה שלה. זו חווייה מאוד לא נעימה. כשעלינו למעלה הסתכלנו ימינה ושמאלה והכל היה שקט ורגוע, אף אחד לא ידע מה זה צונאמי, הגל המשיך וחלף הלאה לכיוון החוף, רק אחרי כמה שעות כשהבנו שהחוף לא מתקשר ואין עם מי לדבר, התקרבנו וראינו את כל האסון הגדול. ראינו עצים שבורים, גגות על הרצפה, גופות.
"האסון הזה הבהיר לי שהדבר הכי יקר לי בעולם אלו האנשים שנמצאים סביבי קרובים ורחוקים כאחד, כי ללא אותם אנשים אין באמת משמעות למה שאעשה. העיסוק בדברים משמעותיים עבור החברה, כמו קידום יחסים בין קבוצות דרך מחקר וידע פסיכולוגי, חשוב לי בשל כך מאוד.
"בשנים האחרונות אני עובד במרכז אקורד באוניברסיטה העברית וחוקר אמפתיה כדי להבין איך אפשר לקדם יחסים בין קבוצות ואנשים, אני חשוב שבטח בחברה הישראלית המטרה שלי למנוע צונאמי של גזענות. אני עובד באוניברסיטה העברית, שם אנחנו משתמשים בידע של פסיכולוגיה חברתית כדי לקדם יחסים בין קבוצות".
יוסי, כיום תושב כפר סבא, עתיד לקבל בחודשים הקרובים את תואר הדוקטור שלו בפסיכולוגיה. "עד עכשיו אין לי באמת הסבר למה דווקא אני בחיים", אמר, "אני לא חושב שמגיע לי יותר מאחרים, אבל מאותו יום אני חי בתחושה של מחויבות וזכות לתרום לקידום יחסים טובים יותר בין אנשים ובין קבוצות, להצדיק את הנס שקרה לי".
את היום הולדת הנוסף שהוא חוגג מדי שנה הוא מנצל להתבוננות פנימית. "זה לא כולל מסיבה או פסטיבלים, אלא יותר בכיוון של חשבון נפש וזמן לחשוב מה הספקתי בשנה החולפת ומה השאיפות לשנה הבאה".
