בכל בוקר, זה שמונה חודשים, פותח שמעון פרץ את גלריית היודאיקה שלו שבלב שוק הגלריות בעיר העתיקה בצפת, מנקה את האבק מיצירות האמנות היוקרתיות, ויושב. אחרי כשעתיים הוא קם, מנער את בגדיו, מניח את ספר הלימוד וסוגר. לקוחות? אין אף אחד. "אני פה בגלריה 15 שנים ודבר כזה לא היה", הוא מספר, "בקורונה לא עבדנו כמעט שנתיים אבל קיבלנו פיצוי. עכשיו אנחנו לא מוכרים כמפונים והמדינה אומרת לנו שזו לא בעיה שלה שאין פה תיירים ומטיילים".
כל החנויות בשדרה הארוכה ומלאת ההוד העתיק סגורות. על הקירות מודבקות "מודעות אבל" שנתלו באחרונה על ידי נציגות בעלי העסקים בעיר העתיקה. "המומים, כואבים ודואבים אנו מודיעים על פטירתם בטרם עת של התיירות והמסחר בצפת ז"ל", נכתב עליהן באותיות שחורות ובולטות, "שהופקרו וננטשו בשדה הקרב עוד מתקופת הקורונה ועד ימים אלה על ידי ממשלת ישראל ועיריית צפת".
יש לציין כי ראש העירייה החדש, יוסי קקון, נאבק למען הכרת הממשלה בפגיעה הכלכלית בעירו, באחרונה הצליח להביא להכרה בפגיעה בצימרים ובמלונות בעירו, אך כשעברו התקנות גילה להפתעתו שנעלמו מהן ההבטחות כי גם המסעדות והגלריות שעיקר פרנסתן הוא מהתיירות יוכרו לפיצויים: "העסקים האלו יכולים להוכיח בצורה ברורה שהם מתבססים על תיירות ולא ייתכן שלא יהיו חלק מהמתווה. אנחנו נאבק על כך" אמר לנו קקון.
שמעון פרץ מביט לעבר מודעות האבל בחיוך עצוב. "המזל שלי שאני בעל הבית של העסק", הוא אומר, "יש לי רק הוצאות של ארנונה וחשמל. יש פה עסקים שבכל חודש יש להם 20-30 אלף שקל של נזקים ומשלמים גם שכירויות". בחודש האחרון הוא הכניס 3,000 שקל בלבד מכמה תיירים מזדמנים. "בעונות מקבילות אפשר להכניס גם 40 או 60 אלף שקל", הוא אומר, "אני מצפה שהמדינה, ברגע שתוכל, תפצה אותנו".
גם גלריית כנען במתחם "עץ התאנה" בעיר העתיקה סגורה. כשאנחנו נכנסים לחצר יוצא אלינו מהקומה השנייה שלום אלעד. הוא עובד מזה חמש שנים במפעל הוותיק ואורג על הנול המכני טליתות וצעיפים. המחירים לפריט נעים בין 900 ל-1,600 דולר. "אתה שומע את השקט הזה? זה מה ששומעים פה בשמונת החודשים האחרונים", הוא מספר, "לפעמים שומעים את האזעקות ממירון ואני ממהר לגג לצלם את היירוטים. יש פה 300 מטר של גלריות שבעונות שונות מלאות עד שאתה לא יכול לזוז. הכל פקוק ועמוס. עכשיו כמעט כל החנויות פה סגורות".
עם פרוץ המלחמה הוא יצא לחל"ת, אבל כשנגמרו ימי הזכאות הוא חזר לעבוד במפעל. "הבעלים החליטו להשאיר אותי כי אם המקום נסגר, מבחינתם זה ניצחון לאויבים שלנו", הוא מסביר. מפעל הטליתות הארוגות חווה לדבריו ירידה של 95 אחוזים בהכנסות. "המזל שלנו הוא שיש לנו לקוחות מכל העולם שמזמינים באון-ליין", הוא מסביר, "שלחנו להם מיילים וביקשנו שיעזרו לנו למצוא לקוחות חדשים כדי לשרוד עד שהמצב ישתפר".
בדוכן הלחוח והמלאווח המפורסם בעיר ישבה מת'י אור מניו יורק. כמה חודשים מדי שנה היא מגיעה לדירה קטנה שרכשה בעיר העתיקה, לעיתים לבדה ולעיתים עם בני משפחתה. "אני לא מרגישה פה סכנה ולא רוצה להיות עכשיו לא בדירת הנופש שלי בפלורידה ולא בבית בניו יורק, אלא כאן", היא מצהירה. בבית מעבר לאוקיינוס ממתינים לה בעלה, תשעת ילדיה ו-37 נכדיה. "מלבדם, בארה"ב לא מחכה לי דבר", היא אומרת, "בקולג'ים צועקים לעברנו 'מהנהר ועד הים פלסטין תהיה חופשית'. במנהטן אני מרגישה איך נועצים בי מבטים כי אני נראית יהודיה. הם לא אוהבים אותנו. חבל שממש ריק פה. בל"ג בעומר לא ראיתי אפילו מבקר אחד ברחובות".
בקצה הרחוב המקורה עוברות שתי תיירות מצפון קרוליינה, מלוות במדריך טיולים מקומי. "אני חושבת שאנשים ממש מפסידים כשהם לא מגיעים לצפת", אומרת אמה בלס, "אם היה מסוכן היית מסתובב פה עם שכפ"צ וקסדה. אבל עובדה, אין לך כלום". היא הגיעה לכאן עם ביתה, לאייל', שהייתה בישראל לאחרונה במסגרת "תגלית" וביקשה לשוב ולטייל במקומות שלא ביקרה בהם. "אין מה לפחד. אנחנו לא במלחמת האזרחים בסודאן. שקט פה", אומרת הבת, "הגענו לפה גם כדי לטייל וגם להתנדב. היינו בקטיף דובדבנים בגליל. אני לא מבינה למה עוד אנשים לא מגיעים לכאן. זו חוויה אחרת לגמרי לתמוך בקהילה".
מי שמדריך אותן הוא דני זהבי, שמספר כי יש לו מזל לעומת רוב חבריו למקצוע בעיר. "מאז ה-7 באוקטובר זה הטיול השלישי שאני מעביר. זה שלושה טיולים יותר מרוב החברים שלי. ההרגשה היא שהכל פה מת".
