ב-9 בפברואר, כמעט אחרי מאה ימי לחימה רצופים ומורכבים בעזה, נכנס קצין סיירת הצנחנים, סגן עמרי רוזנבליט, ביחד עם חייליו לטהר עוד בית בחאן-יונס. הוא לא ידע שהפעולה הזו, זמן קצר לפני שהצוות היה אמור לצאת להתרעננות, תשנה את חייו לתמיד.
לאחר סריקה של כמה חדרים בבית, מתפוצץ על הצוות מטען רב עוצמה ומקריס עליהם את המבנה. עמרי נפצע קשה מאוד ואיתו נפצעים באורח קל ממנו גם שלושת חייליו. בעודם קבורים מתחת להריסות, מצליח עמרי, בין רגעים של ערות לאיבוד הכרה, להרים בקושי רב את אחת מידיו ולנופף לצוות החובשים שהגיעו לשטח.
"המטען גרם לכל הבית לקרוס ולקבור את ארבעתנו בחיים מתחת להריסות", הוא מספר. "אני התחלתי לאבד דם, הלב הפסיק לפעום, ההכרה נעלמת, הייתי שניות ממוות, אבל החיילים שלי מגלים הירואיות עצומה. מרימים עם הידיים שברי קירות ששוקלים טונות, ובסופו של דבר, אחרי שבקשר כבר הכריזו עליי כחלל, הם מחלצים אותי מההריסות. הם הצילו לי את החיים, ואני אוהב אותם אהבת אמת על זה. יום אחרי האירוע, אני מתעורר בסורוקה, לא זוכר כלום, איבדתי זיכרון והכרה, איבדתי ראייה בעין ימין כי כל הפרצוף שלי היה מרוסק, ואני עוד לא מבין שאיבדתי גם את רגל שמאל. בעין שמאל אני רואה את אימא שלי, ומיד שואל אותה איפה החיילים שלי. היא לא עונה לי, רק הולכת וחוזרת עם שלושת החיילים שלי שהיו קבורים איתי מתחת להריסות. הם מחייכים, שלמים, עומדים על הרגליים וזה הדבר שבו אני הכי גאה, שעמדתי בהבטחה", אומר הלוחם בן ה 23 מרמת-השרון, אח בכור לשלושת אחיו, ומופת עבור חייליו.
איזו הבטחה?
"הבטחה של מפקד צעיר, שעוד לא הבין שאסור להבטיח הבטחות כאלה לאימא שהילד שלה נכנס לעזה. אבל הבטחתי לאמהות של החיילים שלי שאני מחזיר להן את הילדים בריאים ושלמים ועמדתי במשימה. אני הפצוע הכי קשה מהאירוע בחאן יונס, וכמה שכואב לאבד רגל, אני מסתכל על הכל בצורה חיובית, כל החיילים שלי בסדר".
"אין כאן נדבות"
את החוסן המנטלי הזה, ראיית העולם החיובית והנחושה, רוזנבליט לוקח גם למסע ההרצאות "לקום תמיד על רגל ימין" שהוא מעביר בארץ ובחו"ל. בימים אלה הוא מתרוצץ על הפרוטזה שלו בין קהילות יהודיות בהולנד, גרמניה, ארה"ב ומקסיקו. את כל מה שספג כמפקד אמיץ בסיירת, הוא מביא עכשיו גם לפרויקט החדש שנרתם אליו בהתאחדות בתי המלון.
"במהלך השיקום שלי בתל השומר הכרתי את נשיא התאחדות המלונות, אלי כהן, ונוצר בינינו חיבור מעולה. מההיכרות הזו אלי יצר חזון שנקרא 'מהצבא למלונאות – מילואים VIP', שאותו אני מנהל עכשיו", מספר עמרי כשאנחנו נפגשים לשיחה במשרדי ההתאחדות. "בשלב הראשון של הפרויקט אנחנו לוקחים 40 מפקדי מילואים, שיצאו מהקרבות, כוח האדם הכי איכותי, מפקדים בחזיתות בצפון ובדרום, והם עוברים אצלנו תהליך הכשרה בסיסי לניהול, וממנו מיד להכשרה ייעודית בבית המלון שבו כל אחד מהם ישתלב בהליך מזורז בתפקידי ניהול בכירים".
"זה לא שלפני שנה היה לי חלום להיות מלונאי, זאת לגמרי לא המציאות. אבל דווקא עכשיו, יש פה הזדמנות לאנשים להתקדם ולהיכנס ישר לתפקיד ניהולי. אנחנו מספקים ביטחון כלכלי לאנשים סופר חשובים שנתנו הכל מעצמם"
מנהלת הפרויקט בהתאחדות המלונות, סיון דטאוקר, מבטיחה שמדובר בתפקידים בכירים ברמה של מנהלי מחלקות עם אפשרויות קידום למשרות בכירות עוד יותר. "הפרויקט הזה בעל ערך כפול", ממשיך עמרי. "מצד אחד, הוא נותן אופק ניהולי לחבר'ה כמוני שנפצעו בקרבות, ובאותה הנשימה, מסייע לתעשיית המלונאות שסובלת ממחסור בכוח אדם וצריכה לחזור לעצמה אחרי השנה הקשה הזאת. התעשייה תזכה בכוח אדם הכי איכותי שיש, יהלומים אחד אחד, אנשי מילואים שנתנו מעצמם למדינה, סגרו עסקים, נפלטו מעבודות, איבדו פרנסה, ולא ויתרו על הלחימה. זה לגמרי מצב של ווין-ווין לשני הצדדים, גם לתעשיית המלונאות שנפגעה כל כך הרבה גם בקורונה וגם במלחמה".
רק שהלוחמים המוכשרים שסגרו עסקים לא בדיוק חלמו להשתלב בתעשיית המלונאות.
"נכון. זה לא שלפני שנה היה לי חלום להיות מלונאי, זאת לגמרי לא המציאות. אבל דווקא עכשיו, כשהמציאות כל כך משתנה, יש פה הזדמנות מדהימה לאנשים להתקדם ולהיכנס ישר לתפקיד ניהולי. אנחנו מספקים ביטחון כלכלי לאנשים סופר חשובים, כי אין במדינה הון אנושי שחשוב יותר מהאנשים שעזבו הכל ונתנו את עצמם ב-130 אחוזי התנדבות למילואים והם כולם עדיין טוחנים קו, בלי לשאול שאלות בכלל. ולכן כל כך מגיע להם. אבל צריך להבין שאף אחד לא מקבל נדבות, החבר'ה באים לעבוד קשה ולהתפרנס, והתעשייה מקבלת את ההון האנושי הכי איכותי שיש".
הון איכותי שמשתלב בתעשייה שהמשכורות בה מאוד נמוכות. קצת מבאס, לא?
"אני לא מסכים. התעשייה הזאת יודעת לתגמל יפה אנשים רציניים וחרוצים, והמשכורות ראויות לכל דרג ובמיוחד בשדרה הניהולית שאליה אנחנו מכוונים בפרויקט. בנוסף, מעבר לשכר הראשוני, בתעשיית המלונאות ככלל יש סביבת עבודה ייחודית של חופשה שאין בשום מקום אחר. מי שיהיה חרוץ ויפיק ערך, התנאים והשכר יבואו בהתאם".
אז בתחילת 2025 התוכנית של רוזנבליט והתאחדות המלונות בשיתוף עם הפורום הכלכלי החברתי של נשיאות המגזר העסקי והמרכז המטכ"לי למשרתי מילואים באכ"א - יוצאת לדרך. אז כבר יסתיים הליך סינון המועמדים, מה שעמרי קורא "ליקוט הנבחרת של מפקדי המילואים שאנחנו רוצים להביא לתחום המלונאות". 40 הנבחרים יעברו את ההכשרות הדרושות ותוך זמן קצר ייכנסו לעבודה בשטח.
"הדפיסו אותי מחדש"
רק בזכות הרוח האופטימית שעמרי מפזר לאורך כל הראיון והעבודה הקשה והמסורה מאוד של הרופאים בבית החולים שיבא - הוא הצליח להשתקם בכזו מהירות. "הפציעה הקשה פגעה לי בכל צד ימין של הפנים. בבית החולים שיחזרו לי חצי פנים בעזרת השלמה של פלטת טיטניום בניתוח חדשני שהגיע פעם ראשונה לארץ ב-7 באוקטובר, בגלל הפציעות הקשות של חבר'ה שהגיעו עם פנים מרוסקות. את השיטה מובילה בשיבא ד"ר איילת פריאל, כירורגית בתחום של אוקולופלסטיקה", רוזנבליט מספר.
אני מביטה בעור היפה והחלק שלך ובפנים המקסימות, ומבינה שאתה מודפס במדפסת, תכלס.
צוחק: "כן, אפשר להגיד את זה ככה. לשמחתי, בפברואר, כשהגיעו אליי, הרופאים כבר עשו את הניתוח הזה כמה פעמים", הוא שוב צוחק. "עושים סקאן לגולגולת, מדפיסים את הדגם, זה ניתוח מדהים שנמשך ארבע שעות, שבמהלכו פתחו והרחיבו לי את העפעף" – הוא מראה על פינת העפעף הימני שם ניתן להבחין בצלקת קטנה, "הכניסו מלמטה פלטת טיטניום ושיחזרו לי את הפנים בעזרת העור שלי. תכלס, אני שבור בכל הגוף".
איך מסתדרים עם כל הנסיעות והמעברים בנמלי התעופה בעולם?
"אני ישר מרים את הרגל ומראה להם", הוא מצביע על הפרוטזה שלו. "אומר להם מראש שאני לא עובר את הסריקה".
איך אתה מצליח להתגבר על תחושת הקורבנות שמתבקשת ממצבך. איבדת רגל ואין בך גרם של מרמור.
"בכל רגע נתון אתה יכול להסתכל על המצב שבו אתה נמצא או כמנצח או כקורבן. לא צריך לאבד רגל כדי לאמץ התמסכנות. את יכולה להגיד 'איזה יום חרא יש לי', ולהיתפס לקורבנות, ואת יכולה להגיד 'אני אנצח את כל זה'. אני חושב שגם לי יש את כל התירוצים שבעולם לשבת בבית ולעשן ג'וינטים, ולצערי אני פוגש לא מעט לוחמים פצועים שזה קורה להם", הוא אומר וקולו נעצב. "ולמרות שאנחנו בני אותו גיל ונפצענו באותה מלחמה, אני הולך לדבר איתם ולתת להם את נקודת המבט שלי. אני מבין את הקושי. אלה ילדים בני 18 שחוו דברים שאף אחד בעולם בגיל הזה לא חווה. מי עוד מנסר וסוחב את הגופה של החבר שלו מתוך התופת?" הוא אומר ועיניו הטובות משוטטות ברחבי החדר.
גם תעשיית המלונאות בישראל זקוקה לאופטימיות של עמרי בימים האלה. אחרי שצלחו בקושי את הקורונה, מתמודדים עכשיו בענף עם משבר גדול אפילו יותר. לא מדובר רק על המלונות הגדולים שמבוססים על אנשי עסקים, ומתרוקנים לאחר שעזבו אותם המפונים, אלא גם על מלונות משפחתיים וקטנים, בערים כמו נצרת, אשדוד או חיפה, למשל, שכבר יותר משנה כמעט אף אחד לא מגיע אליהם, ושמדווחים על 20 אחוזי תפוסה.
"השמש בסוף זורחת"
בפעם ראשונה במהלך השיחה שאני רואה על פניו את ההתמודדות, היא כשאנחנו מדברים על מגרש הכדוריד, התחביב הגדול של עמרי, מגרש שאליו הוא כנראה כבר לא יחזור. "זה באסה, זה מעצבן רצח", הוא מודה. "שלושה חודשים לתוך הפציעה הגעתי לבית הלוחם וניסיתי כדורסל כיסאות. פעם ראשונה אני עולה על הכרכרה הזאת", חיוך דקיק מתלבש על פניו, "מנסה לכדרר, ומבין שזה לא זה. אני רגיל לרוץ, לקפוץ, כמו ספורטאים בריאים, לכדרר בין הרגליים ופה — כיסא גלגלים. ואני בחור בן 22 , לפני שנייה ספורטאי, סוחב אלונקות, רץ חצי מרתון, אין פעיל ממני וזה מתסכל וכואב בנבכי הנשמה. לגמרי כואב".
אז מה אתה עושה עם התסכול?
"מקבל אותו. מבין שזה חרא לאבד רגל. זה חרא גדול. אני לא מייפה את המציאות. הסיפור שלי, ושל כל מי שנתן את חלקו במלחמה הזו, הוא שאנחנו ממשיכים לחתור תחת הקושי ועל כל נפילה שיש לי, יש לי גם ניצחון. אם אפול 100 פעמים, אקום 101 פעמים. הגישה הזו עזרה לי גם בשיקום אחרי הקטיעה".
כל אורטופד בכיר יגיד שקטוע רגל מעל הברך צריך לפחות חצי שנה כדי לחשוב על להתחיל ללכת עם הפרוטזה. לקצין הסיירת הנחוש והאתלטי הזה, לקח שלושה חודשים, מה שהדהים גם את הוותיקים שברופאי השיקום. "אני זוכר את עצמי שוכב במחלקה בשיבא, מסתכל על התקרה בדיכאון, אני נכה גמור, אומר לעצמי שבטח לא אתחתן, לא אמצא עבודה, שאף אחד לא יסתכל עליי בחיים האלה. אני לא יכול לקום בכוחות עצמי, לא יכול לעשות צרכים לבד. הרופאים סביבי אומרים לי 'עמרי, תקשיב, לוקח חצי שנה ללכת פעם ראשונה עם פרוטזה', ואני בטיפשות מוחלטת קורא עליהם תיגר, ואומר להם אתם טועים. אבל עומד פה אורטופד 40 שנה, מה אני יודע יותר טוב ממנו? משהו תחרותי פנימי בער בי, ואמרתי להם 'אני אוכיח לכם שאתם טועים'. מאז, אני עובד בכל יום. אין יום בלי להתאמן, אין יום בלי פיזיותרפיה".
את כל התורה הזו הוא מרביץ בהרצאות בבתי ספר, חברות פרטיות וארגונים שמזמינים אותו להכניס אופטימיות ומסוגלות בעובדים. את ההרצאות הוא מעביר במכנסיים קצרים "כדי שכולם יראו את הפרוטזה, אני לא מסתיר אותה. זה מצבי, אני הכי גאה בכל מה שעשיתי ולא מתחרט על כלום לשנייה".
על כלום? איבדת רגל.
"אני יכול להיות מנכ"ל, מיליונר, לזכות באירוויזיון, אבל אני הכי גאה שהחזרתי הביתה 17 לוחמים בני 21, שהצלחתי לקיים את ההבטחה שלי להורים שלהם. אין מטורף מזה ואין יקר מזה. בכלל, בשנה הזו למדתי שכמו בסיפורי האגדות, אחרי התקופות הכי קשות, השמש זורחת ומופיעה הקשת", הוא מחייך.
