קלוז אפ: מה אתם חושבים שאתם מסתירים במים? המצילים חושפים את כל הסודות
(צילום: אורי דוידוביץ', חגי דקל, אריק מרמור)
עם הפנים למים: הם יכולים לדבר שעות על רוחצים חצופים והורים חסרי אחריות, יש להם עשרות סיפורים על חפצים שלא ייאמן שאנשים איבדו במים, אבל כדי שזה יקרה הם היו חייבים להתמודד עם הפחד הכי גדול שלהם - להיות בלי משקפי שמש במהלך הריאיון. ברגע שעברנו את המשוכה הזו, הסיפורים החלו לזרום כמו מים מתוקים.
"יש הורים שאני לא מבין - כאילו הם קנו את הילדים שלהם באיביי", מספר רוני לוי, מציל שעובד כבר 20 שנה בבריכות בבתי מלון, ובשנים האחרונות שומר על חייהם של הנופשים במלון ווסט באשדוד. "אני שואל את ההורה: הילד שלך יודע לשחות? הוא אומר לי 'כן', הילד נכנס למים - ולא יודע לשחות".
והתלונות על התנהגות הרוחצים לא עוצרות שם. "ישראלים אוהבים לעבור על כל החוקים שיש בבריכה, אבל על הכול", ממשיך לוי. "אני מבקש לאסוף שיער, נכנסים עם פזור, אני מבקש לא להיכנס עם ג'ינסים לבריכה, נכנסים לי עם ג'ינסים לבריכה. ואלה שנכנסים עם כפכפים לבריכה - חמוד זו בריכה, זה לא חוף אלמוג".
"זה לא תחום של נשים"
סופי, בת 27, עובדת כבר עשור כמצילה בפארק המים "ימית 2000". היא נהגה להגיע לבלות עם משפחתה בפארק מגיל 6, צפתה במצילים בילדותה וכשגדלה החליטה שהיא רוצה להיות בדיוק כמוהם.
״זה לא כל כך תחום של נשים", משתפת סופי, "לא פגשתי הרבה מצילות, זה בעיקר גברים, ואני חושבת שזה מה שמיוחד בנו המצילות, זה מראה כמה אנחנו נשים חזקות".
אבל גם נשים חזקות הן עדיין נשים, ונראה שהרבה מהרוחצים דואגים להזכיר להן את זה. "בגלל שאני בחורה מעירים לי קצת יותר מגברים", מספרת סופי, "אומר לי, 'בואי תעשי לי הנשמה מפה לפה' או 'עם מצילה כזו אני אשחה בבריכה עד סוף היום'".
עמירם, שעובד כמציל ב"בריכה של הטבע", כלומר הסחנה, טוען שלדעתו זה לא מקצוע לנשים ולא בגלל היכולות של המין הנשי אלא בגלל התנהגות סקסיסטית לא נאותה כלפיהן.
"אין פה בכלל מצילות בנות", מספר עמירם. "הייתה פה מצילה שעבדה איתנו והיא פשוט לא הסתדרה כי אנשים שיגעו אותה. הרבה שיחקו אותה טובעים בשביל שהיא תבוא ותיגע בהם, עד שהיא פשוט עזבה".
אוכל פנימה אוכל
לפעמים הרוחצים אוהבים לעשות הפסקות אוכל - חלקם מביאים פירות, חלקם קונים גלידה, וחלק אפילו עושים על האש. ויש רוחצים שמעדיפים לחסוך זמן ואוכלים כשהם בתוך המים. לרוני לוי יש בטן מלאה בנושא.
"אנשים מגזימים", מספר לוי. "הם מגיעים לבריכה עם סירים של כל מה שהם בישלו בשבת: אם זה חמין, אם זה דגים, אם זה שניצלים. למשל, אחד בא עם סיר של חמין לבריכה ומוזג לילד שלו צלחת ומגיש לו את זה לבריכת פעוטות. האימא יושבת בצד עושה צלחות, והאבא כמו מלצר מגיש את זה לבריכה. ובואי תראי מה הולך בבריכה אחר כך, מלא דברים צפים, זה נהיה כמו מרק עוף".
ויש את אלו שאומנם אכלו מחוץ לבריכה, אבל בחרו להשאיר מזכרת לאוכל שאכלו - בתוך הבריכה. כך לדוגמה בסיפור של סופי בפארק המים: "היו כמה חבר'ה שישבו מאחורי סוכת המציל ואכלו מגש של אבטיחים. פתאום אחד מהם לקח את האבטיח ופשוט זרק לבריכה".
מה עשית ברגע הזה?
"ישר אמרתי לו במיקרופון כדי שכולם ישמעו: 'סליחה מה זה פה פח זבל? כנס לבריכה, תוציא את זה ותשים בפח כמו בן אדם נורמלי".
בין שיניים לרגליים - הדברים ששוכחים במים
מי מאיתנו לא שכח או איבד משהו בבריכה? אז כדאי שתדעו, ככל הנראה מי שמצא את החפצים האבודים שלכם היה המציל המקומי. ואם איבדתם משהו בסחנה הוא כנראה תלוי על השרשרת של עמירם. "כשאני בא בתחילת המשמרת, אני נכנס לשחות ועל הדרך אני מוצא דברים במים. מה שאני אוהב אני שם על השרשרת, שיהיה לי למזכרת. זו שרשרת שבניתי לבד מכל המציאות שמצאתי במים במשך 15 שנה, והיא כמו הקמע שלי. אפילו את המשרוקית שלי מצאתי בסחנה. מצאתי אותה פה מונחת על איזה סלע, לא יודע מי בא לפה עם משרוקית אבל אחלה משרוקית".
רוני לוי מספר שיש הרבה מציאות מפתיעות. "שיניים! מצאתי במים שיניים", הוא משחזר. ומתברר שלאבד את השיניים במים זה עניין די שגרתי. סיפור דומה קרה גם בסחנה. "יום אחד פנה אליי מישהו ואמר לי, 'מציל נפלו לי השיניים התותבות'. קפצתי, הוצאתי לו את השיניים והוא כל כך שמח שהוא אפילו צ׳יפר אותי והביא לי 50 שקל כי הצלתי לו את השיניים", נזכר עמירם.
ואם חשבתם שזה מוזר, תמיד אפשר לסמוך שיהיו רוחצים שייקחו את זה צעד אחד קדימה. "יום אחד הגיעה קבוצה של קטועי גפיים לבריכה. הם ביקשו ממני שאשמור להם על הפרוטזות כדי שיוכלו להיכנס למים. אחרי שהם הלכו, עשיתי סיבוב בבריכה ופתאום אני רואה רגל! ואני תוהה לעצמי - אדוני כשהלכת הביתה לא הרגשת שחסר לך משהו? זה לא כפכף, זה לא משקף, זו רגל".
אבל שלא תחשבו שמוצאים במים רק איברים, לפעמים יש אוצרות של ממש. עמירם למשל מצא טבעת, ולא סתם טבעת. "יום אחד אני צולל ואני קולט ניצוץ ממרחק של 50 מטר. אני יורד למטה ומרים טבעת יהלומים. הבאתי אותה לאשתי. היא הייתה מרוצה ובסוף היא איבדה אותה. בואו נאמר שמאז החתונה רוב התכשיטים שנתתי לה זה מהמים".
זה פיפי
אם נודה באמת, רבים מכחישים את הטענה שכולם מטילים את מימיהם פה ושם בבריכה, במעיין או בים. חלק טוענים שזו נחלתם של ילדים בלבד, אבל המצילים בכתבה חולקים עליהם.
"אין בנאדם שלא עשה פיפי במים", פוסק עמירם ואף מתוודה בעצמו. "לצאת מהמים ולרוץ לשירותים בשביל פיפי? למה? תעשה במים מי רואה אותך? אני, כשאני רוצה לעשות פיפי אני קופץ למים, אין מה לעשות אני לא אלך עד לשירותים, זה רחוק".
אבל מתברר שיש מי שרואה אתכם. בעשרים שנות הוותק שלו, רוני לוי למד לזהות מי עושה את זה. "כל אחד שנצמד לקיר וטיפה נהיה לו נעים, אני מזהה אתכם חברים, אני רואה אתכם בעיניים כשאתם עושים את זה".
אבל דווקא מפיפי רוני כבר לא מתרגש, וכאן גם הרגע שהסיפור מסלים עד לכדי מבחיל. "פיפי זו הבעיה? מה עם צואה במים? כשהורים נכנסים עם ילד קטן בלי טיטול והילד פתאום מחליט לשחרר את החבילה במים, אז מה עושים? צריך לסגור את הבריכה, מוציאים את כולם החוצה".
העבודה האמיתית והחשובה של המצילים
אבל אחרי שצחקנו ונגעלנו צריך לזכור שבתוך כל הבלגן והרעש, בין בעיות המשמעת לבעיות התקשורת, בסופו של דבר העבודה האמיתית של המציל היא להציל חיים.
"אני הצלתי מעל אלף איש", מצהיר עמירם. "הצלתי כל כך הרבה אנשים, שאנשים באים אליי ואומרים לי, 'הצלת אותי בשנה שעברה', ואני לא זוכר אותם".
גם בבריכה קטנה יחסית ומגודרת יש לא מעט סכנות. "יום אחד סגרתי את הבריכה והתחלתי ללכת הביתה", נזכר רוני לוי. "הגעתי כבר לחנייה והבנתי ששכחתי את התיק בסוכת המציל. כשחזרתי לקחת את התיק, שמעתי כמו חבטה כזו במים, כאילו מישהו קפץ למים. הייתי בטוח שאין אף אחד בבריכה כי היא הייתה סגורה, אבל משהו בתחושת הבטן מבפנים אמר לי לגשת לבריכה לבדוק. ראיתי ילד בן בגיל שנתיים וחצי-שלוש טובע. הוצאתי אותו, ניערתי אותו, הוא חזר לנשום. ולי חזרה הנשמה".
