ירושלים, סמלים רבים לה. אך בעוד שחלקם מוכרים בכל המדינה – הכותל, הכנסת וגבעת התחמושת לדוגמה – יש אחד שהוא אגדה מקומית, תחנת חובה לכל ילד שגדל בבירה: פסל "המפלצת" שניצב בגן רבינוביץ בשכונת קריית יובל, ועל לשונותיו התגלצ'ו כבר מאות אלפים, אם לא מיליונים.
כבר מעל חמישה עשורים ניצבת בירושלים מפלצת הבטון, פרי יצירתה של הפסלת הצרפתייה ניקי דה סן פאל, והיא עדיין מסעירה את דמיונם של תושבי העיר, מבקרים ואמנים מרחבי הארץ. אחת מאלה היא לחן פריטל (25), בוגרת טרייה של המחלקה לתרבות חזותית וחומרית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. היא דווקא לא ירושלמית, אלא אשדודית שהגיעה לעיר בגלל הלימודים. במסגרת פרויקט הגמר שלה היא התחילה לחקור את פסל "הגולם" – כן, זה השם האמיתי, ואנחנו סתם העלבנו אותו כל השנים בכינוי גנאי – שאותו הכירה עוד מאלבומי הילדות של אביה, שהוריו לקחו אותו לבלות בתוך ועל הפסל האייקוני.
תוך כדי עבודת המחקר שלה מצאה לחן לא פחות משמונה אנשים שבחרו לקעקע את הפסל על גופם. לכל אחד מהם הייתה סיבה מיוחדת למה עשה זאת. את סיפוריהם של השמונה ואת צילומי הקעקועים שלהם היא קיבצה לספרון, המכיל גם איורים וטקסטים שונים, פרי עבודתה.
אחת מהשמונה בספרון היא שני, שסבתה התגוררה ליד גן רבינוביץ'. כילדה, היא פחדה בהתחלה מהפסל. אך סבתא שלה אמרה לה שאחרי שתנסה לגלוש במורד הלשון שלה פעם אחת – היא תגלה שהמפלצת נחמדה. זיכרונותיה הטובים מסבתה הובילו אותה לרצון להנציח את המפלצת על גופה. "זה נותן תחושה של חופש", היא מסבירה, "ובעיקר מזכיר לי בילוי של אחר הצהריים עם סבתא".
שלושה נוספים שהחליטו לקעקע את המפלצת על גופם הם נעם, רובין ועתי - חברים שבילו את ילדותם ביחד בשכונת קריית יובל. השלושה החליטו להנציח את המקום שבו הכי אהבו לבלות יחד – פסל המפלצת.
יאן הגיעה לארץ בגיל 14, וכעולה וקוויר הרגישה חריג. כשראתה את "המפלצת" היא הרגישה שהיא חריגה כמוהו, שונה בנוף, וקיבלה ממנה כוחות.
הילה גדלה בבית ילדים סמוך לפסל המפורסם בין הגילים 10-8. היא זוכרת את "המפלצת" כמקום שעורר בה תקווה ונתן לה ביטחון. הילה הייתה עולה אל מרום המגלשה ומשקיפה סביב על הגן ובו כל ההורים והילדים. היא הייתה מדמיינת שיגיעו לשם הורים שיאמצו אותה, ושאלה את עצמה תמיד: "האם הם נמצאים עכשיו כאן למטה בפארק?"
פריטל משתפת כי "במהלך המחקר על 'המפלצת' מצאתי עוד ועוד איורים ואיזכורים שלה בכל מיני אופנים וצורות, וזה היה מטורף: במפות מאוירות של ירושלים, בפרסומות, בדגלונים, אפילו בהצגת תיאטרון. זה היה מטורף. בחרתי לכתוב את הספרון בגוף ראשון, כאילו האדם מספר את הזיכרון שלו למישהו אחר, על מנת לעורר הזדהות בתחושות וברגשות. גם אם את לא ירושלמית וקוראת את זה, כנראה שתיזכרי בפעם הראשונה שאת פגשת ב'מפ
