מיכל רימון, דיילת קרקע בת 42 מפתח תקווה, פרסמה הבוקר (יום ד') פוסט בפייסבוק ובו סיפרה על המשמרת הקשה שעברה עליה אמש. כשמצד אחד עומס כבד של נוסעים שממהרים להגיע לדיוטי פרי, ומהצד השני דיווחים על עוד פיגוע ירי ברחובות ישראל וילדות קטנות בבית שרוצות לדבר איתה, מצאה עצמה רימון כמעט נשברת.
"עמך ישראל שומע? אתמול כמעט נשברתי", כתבה מיכל, אלמנה ואם לשלוש בנות. "יצאתי מהעבודה בסוף המשמרת לכיוון החניה ופרצתי בבכי. האף התחיל לנזול, ולא מצאתי אפילו פיסת טישו אחת קטנה בתיק כדי לנגב. כמעט נשברתי.
"עוד רגע מגיע פסח וכולם כבר נוהרים לכיוון ההפוך. וזה בסדר. באמת. לכו לכם מארצכם מולדתכם אל הדיוטי, אל הבורג', אל הקזינו, אל המוזיאונים, אל החופים, אל המועדונים, הפארקים והמסעדות. תיהנו, תרבחו, תסעדו ותרוקנו את הקניונים.
"חזרנו מחל"ת בכוח מצומצם מאוד, וחוץ מלהיות דיילת אני כבר שנה עושה סטאז' בתור מזכירה רפואית - בדיקת PCR, בדיקת אנטיגן, תעודת חיסון, תאריכים, שלוש מנות/שתי מנות/מנות חמות, תעודת מחלים... כל מדינה עם הדרישות שלה. לא שלי.
"והדבר האחרון שאני רוצה עכשיו, הוא להסביר לך למה אתה לא יכול לשלוח מזוודה של 34 קילו כשהיא צריכה לשקול רק 23 ולמה אתה לא יכול לעלות למטוס עם האופניים או הסקי בורד שלך. אבל אני אסביר. בחיוך. ולא. אני לא נהנית לשמוע כמה שהשירות שלנו נוראי, רק בגלל שהסברתי לך שאתה לא יכול לטוס למיאמי, בלי ויזה לארה"ב. אבל אני אקשיב לך. בחיוך. וגם לא בא לי שתצעק עליי אחרי שעמדת שעה וחצי בתור, רק בגלל שקיבלת מושב במעבר כי הטיסה מלאה לגמרי ולא נשאר חלון. ואני אגלה אמפתיה. וחיוך.
"ובשער העלייה למטוס - בבקשה תתאפק עם הקללות, אם הודענו שיש עיכוב של רבע שעה, בגלל שעדיין לא סיימו לצחצח עבורך את המטוס כדי שיהיה לך נעים בדרך. אבל אני אבין. עם חיוך. לכל אלה יש לי עדיין המון סבלנות כי באל על לימדו אותי שאתה משפחה.
"אבל אתמול כמעט נשברתי. כי אתמול, כששירה שלי התקשרה אליי בפעם הראשונה בערב ולא הצלחתי לענות לה גם אחרי השלישית, כי הייתי כולי איתכם ועבורכם, כעסתי על עצמי קצת, כשהיא סוף סוף הצליחה להשיג אותי ולספר לי בבכי שהיא מפחדת. שהיא מדמיינת את המחבל מתחת לבניין. וגם דואגת לי שאחזור הביתה בשלום. אז הרגעתי אותה קצת ומיד חזרתי אליכם. עם אותו חיוך שהיה שם קודם.
הפוסט שפרסמה מיכל בפייסבוק
"אתם אולי תגיעו לדיוטי פרי רק בעוד שעה, אבל אנחנו נמצאים פה 12 שעות ביום, כל יום. משאירים משפחה וילדים בבית, מזניחים את הניקיונות לפסח, את החברים, את הלימודים, את החיים... רק כדי לשבת פה מולכם ולחייך גם כשקשה לנו. עם עיניים אדומות, רגליים כואבות, גב שבור, חוש שמיעה שמתדרדר ופנים מחוצ'קנות ממסכות... אבל גם עם המון סבלנות. אנחנו עושים הכל כדי שתוכל לעלות על מטוס, להגיע לחדר במלון ולחגוג את החופש שכל כך מגיע לכם.
"אז רגע לפני שאתה נעמד מולי ומוציא את כל הכעס שלך, עמך ישראל, תזכור שהתור הארוך כבר מאחוריך, הדיוטי במרחק 10 דקות ועוד רגע אני אאחל לך טיסה נעימה ואשלח את עמך.
"ורק כשסיימתי את המשמרת שלי אתמול בלילה, רק כשיצאתי משער 01 לכיוון החניון, רק אז הרשיתי לעצמי לפרוץ בבכי. ואת האף ניגבתי עם המסכה. כשהגעתי הביתה שירה כבר נרדמה במיטה. שלי. ולמרות שהגעתי רק בשתיים בלילה קמתי מוקדם, רק כדי לבקש ממנה סליחה, ולתת לה חיבוק כזה חזק חזק חיבוק של אנשים שלא נשברים".
