ב-7 באוקטובר היה עמית טריינין, ראש תחום האיור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בקיבוץ בית ניר שנמצא בחבל לכיש, לא רחוק מהעוטף. הוא אמנם גר בתל אביב אבל ההורים והאחים עדיין במשק, והם העבירו את חג הסוכות יחד. בשבת הארורה ההיא הם התעוררו לקול האזעקות וראו את עמודי העשן עולים מאזור קיבוצי העוטף והבינו שמשהו רע קורה. אז גם החלו להגיע הדיווחים על הזוועות ועל חברים ומכרים שנמצאים בלב התופת והעולם השתנה. טריינין חי ועובד בתל אביב ומלמד בירושלים אך כבן קיבוץ לשעבר הזעזוע טילטל אותו והוא הבין שהוא חייב לעשות משהו, והמקום שאליו הוא פנה הוא הדבר שהוא עושה הכי טוב - לאייר.
אלטרנטיבה לרוע
"ביומיים הראשונים הייתי עם תחושות כעס, דיכאון והלם מהזוועה אבל עברו כמה ימים וקצת התעשתי. יש לי צד קצת יזמי, הבנתי שיש משבר וזו הזדמנות לעשות משהו. אחרי כמה ימים שחשבתי מה אני יכול לתרום הבנתי שאני רוצה לעשות משהו שקשור לאיור ולשלב את המרצים שלי מבצלאל. כשדיברתי איתם הדברים התחדדו לי שצריך לעשות משהו יחד ולהשתמש בכוח שיש לאיור", אומר טריינין.
"הבנתי שהאיור יכול להציע אלטרנטיבה לדימויים הנוראיים שרואים על המסכים. החטיפות, הרוע וגם הבתים השרופים והמדרכות שלא נתנו לי מנוח ונתנו תחושה של כמו מוות של קיבוצים או של שדרות ואופקים. הרגשתי שאני רוצה לתקן ולשנות כדי שזה לא יהיה הזיכרון שיישאר מהאזור ומהחלוציות וההקרבה של התושבים שלו. מאיירות ומאיירים אמנם לא קמים בבוקר כדי להציל אנשים מבית בוער, אבל הם יכולים להעניק פרשנות מרככת ואופטימית למציאות".
6 צפייה בגלריה
"כקיבוצניק לשעבר, בחרתי להמחיש את חוויית ההליכה במדרכות הקיבוץ, הליכה נונשלנטית ורגועה שהופרה משלוותה בשבת השחורה של 7 באוקטובר. כאופטימיסט מטיבי אני רוצה להאמין שבדיוק כמו שהשמש והירח נעים קבוע על צירם, כך גם חברי הקיבוץ ישובו להלך בשקט אל ביתם"
(עמית טריינין)
100 שקלים לאיור
כך נולד "זיכרון עוטף", מיזם איור המבקש להנציח את יופיו של חבל הארץ עוטף עזה, על יישוביו ותושביו, לפני האסון הנורא של 7 באוקטובר 2023. בתערוכה לוקחים חלק מרצים.ות, בוגרים.ות וסטודנטים.יות בשנה ד' מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אקדמיה לאמנות ולעיצוב ירושלים. "צוות המרצים התלהב והייתה היענות לעניין והבנתי שעליתי על משהו. wix תרמו אתר ייעודי שדרכו יכולנו להציע לציבור לתרום 100 שקל למפונים ולבחור איור באיכות הדפסה שיישלח אליהם ישירות למייל.
החוליה הנוספת שהצטרפה הייתה עמותת קרן שורש שדואגת לצרכים המיידיים של המפונים ויכלו לתעל את התרומה למי שבאמת צריך. וכך התחלנו לאייר את היישובים. כל מאייר בחר למה הוא מתחבר, סיפור אישי או תמונה, או משהו שמצא חן בעיניו באסוציאציה למקום. לאיור יש כוח מרכך ומבריא וגם מרחיק קצת מהאסון. הרעיון היה להנציח את היופי של העוטף ולייצר דימויים חיוביים שמראים את הטוב".
כשבועיים לתוך המיזם גם דפוס בארי חזר לעבוד והחיבור היה מושלם. אפשר להזמין איור ולשלוח אותו ישירות להדפסה בדפוס הקיבוץ. ובאמת ההצלחה של הפרויקט הייתה כל כך גדולה שאף אחד לא האמין שיגויסו קרוב ל-850 אלף שקל. "לא היה לי מושג שנגיע לדבר כזה. המיזם מגיע למקומות שלא הייתי יכול לדמיין. חשבתי איך לעשות טוב דרך הכלי שלי ואיך לרתום את האנשים שאני מכיר. בשלב הבא אנחנו רוצים לפנות למאיירים שאחרי שאיירו את המקומות בזום־אאוט, יוכלו להתקרב ולפנות לתושבים עצמם שנפגעו ולאייר את הזיכרון את הפרטי שלהם", אומר טריינין.
בעקבות הצלחת הפרויקט הוחלט ביוזמת אאוטליין ובשיתוף עם בצלאל לא להסתפק רק באתר והם מעלים היום תערוכה של האיורים המודפסים שתהיה פתוחה לקהל עד 8 בינואר. בתערוכה, המוצגת במסגרת "אאוטליין איור ומילים בירושלים", מוצגים לראשונה כל 70 האיורים המשתתפים במיזם.
פסטיבל אאוטליין
אאוטליין הינו מיזם של האגף לתרבות ואמנויות בעיריית ירושלים שמשלב איור ומילה כתובה ובו לוקחים חלק מאות מאיירים, יוצרים, אוצרים ועוד. הפסטיבל מתקיים החל מאמצע דצמבר ולאורך ינואר וייפתחו במסגרתו עשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, פרשנויות וסיפורים, לצד מגוון פעילויות וסדנאות במרחבים שונים, סגורים ופתוחים, בגלריות, במבנים ייחודיים ובמרחב הציבורי ברחבי ירושלים.
אופקים – דוד פולונסקי
"שדרות ואופקים מזכירות את שער העלייה, השכונה שבה גדלתי בחיפה, נוף ילדותי. התחושה הראשונה בגנב זה גודל השמיים והמרחבים. וכך גם העיר אופקים עם כפל המשמעות שלה: אופק נמוך ושמיים גדולים. רציתי גם להעביר את תחושת הביטחון שאבדה, אולי לתמיד. בדמיוני ראיתי אח ואחות שמסתובבים בחוץ הרחק מהשכונה, והעיר עצמה היא רמז לאופק".
שביל בקיבוץ – נועה קלנר
"בשבוע הראשון לא הצלחתי ליצור כלום. הזוועות שראינו, והאימה שהרגשתי היו חייבים לצאת ממני, ובלילה שלם ישבתי ואיירתי את האיור הזה. מאז כל כמה ימים אני מאיירת איורים שנעשים בעקבות האירועים והמלחמה. אני מתרגמת את התחושות והפחדים שלי, מנסה לתת להם מקום ומגלה כמה זה עוזר לאחרים שיש להם דימוי שהם מזדהים איתו. אנשים משתפים במאות ובאלפים את האיורים שעולים לרשת, וכותבים כמה זה משחרר אותם, גורם להם לבכות בפעם הראשונה, להבין מה הם מרגישים וליצור מחדש בעצמם.
"את האיור לפרויקט 'זיכרון עוטף' היה לי מורכב לעשות. עוד לא הרגשתי שאני מסוגלת לחזור ולאייר סצנה אופטימית, נופים ירוקים, אנשים שמחים. אבל הפעולה הזאת של הציור לפרויקט התגלתה כמרפאת. חזרתי לאייר אחר כך גם לפרויקטים אחרים מתוך הבנה שהחיים חייבים להמשך".
משטרת שדרות – שיר דניאל
"אחת השיחות הראשונות שהיו לי באותו בוקר נורא הייתה עם ג'וני, חבר מהעבודה שגר בשדרות. הוא שלח הודעה שהם נעולים בממ"ד ושומעים את הירי בחוץ, עד שפינו אותם כמה ימים לאחר מכן. החדשות על משטרת שדרות והקרבות הקשים שהיו שם סביב מבנה התחנה בלב שכונת מגורים היו קשות. לראות את המבנה שאמור לתת תחושת ביטחון לתושבי האזור מפורק ואת הדיווחים על השוטרים שנפגעו, היה שובר לב.
"רציתי לאייר את החידוש העתידי של תחנת המשטרה ושל שכונת המגורים שנמצאת סביבה וילדה קטנה שהולכת שם יחד עם אמא שלה בביטחון ושמחה. הפרויקט הזה נתן לי אפשרות ליצור מתוך אופטימיות ותקווה לשיקום מחדש מהשבר העצום ובמקביל להנציח מקום וזיכרון מלפני המלחמה".
כאן גרים – אביה כהן
"אחרי שלושה שבועות מתחילת המלחמה שלא שמעתי בהם אף שיר, הבנתי שבלי לשים לב החלקתי לתוך שגרה של אבל. ההבנה הזאת הפחידה אותי אבל כשעמית שלח את המייל על הפרויקט, הציור הזה בא לי בהרבה יותר קלות מבקשות אחרות. לצייר את הפחד, הזעזוע, אולי התקווה לעתיד. זאת הייתה בקשה קרובה יותר לרגשות שכבר עלו לי: אבל כחול, שקט, כואב, על מה שהיה וכבר לא יהיה".
בארי – אניה ליגאי
אירועי 7 באוקטובר תפסו את המאיירת אניה ליגאי, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, כשהיא בחודש השביעי להריונה, החתונה שתוכננה להיערך שלושה ימים לאחר הטבח, התקיימה במתכונת מצומצמת במיוחד.
"אזכור למשך כל חיי את בוקר השבת השחורה. ערוצי החדשות היו מלאים בסיפורי זוועה ולא רציתי לראות או לשמוע. אבי התגורר באשקלון, לפני פטירתו ב-2021 וחשבתי לעצמי שטוב שהוא נפטר לפני כל זה, והרגשתי רע עם עצמי. חיפשתי דרך לתרום ולא ידעתי איך, וההצעה לאייר דיברה אליי. להתמקד ביופי, בשלווה המחבקת, להסתכל על החיים 'הרגילים' ולא להתמסר לחרדה שעולה מתוך סיפורי אימה שכל הזמן רצים ברקע. אמרתי 'את זה אני יכולה!'
"מהר מאוד הבנתי שקיבוץ בארי זה המקום שמעניין אותי להתמקד בו. ציירתי שני ציורים, בציור הראשון דשא ירוק שמלטף דמות של גבר וכלב לבן לידו, שניהם מביטים קדימה, מבטם מעט מושפל. הציור השני נבע מהרצון להתייחס לסימבול גיאוגרפי, ובחרתי בבית הביטחון בוואדי נחאביר (קיבוץ בארי הראשון) המבנה שהכי מזוהה עם הקיבוץ. המיזם העניק לי כמאיירת את הסיבות לשוב ולהתבונן ביופי ולבטא אותו דרך האיור".
