(צילום: ירון ברנר)
ממלכת בהוטן, ששוכנת בהרי ההמיליאיה המזרחיים, חותכת בחצי את מחיר המס היומי שהיא גובה ממטיילים – מ-200 דולר ביום ל-100 דולר ביום, זאת במסגרת יוזמה של הממשלה להגדיל את מספר התיירים שמבקרים במדינה. תעריף המס החדש ייכנס לתוקף בחודש ספטמבר ויהיה תקף למשך ארבע שנים.
מבודדת לאורך דורות, בהוטן נפתחה לתיירים לראשונה ב-1974, ואז נכנסו אליה 300 מבקרים בלבד. עם השנים המספר הלך ועלה עד שהגיע ל-315,600 תיירים בשנת 2019, גידול של 15.1% יחסית לשנת 2018.
בהוטן תמיד הייתה זהירה בנוגע להשפעה השלילית של תיירות המונית, ואף הטילה איסור על טיפוס הרים כדי לשמר את הקדושה של פסגות ההרים שלה. בספטמבר שעבר, עם הסרת מגבלות הקורונה, היא ייקרה את מס התיירים, שנקרא באופן רשמי "דמי פיתוח בר קיימא", שעמד עד אז על 65 דולר ליום. הממשלה נימקה את אותה החלטה בכך שדרוש כסף כדי לאזן או לפצות על פליטות הפחמן שמייצרים המבקרים.
כעת, כאמור, נראה כי הממשלה החליטה לשנות כיוון, "לאור התפקיד החשוב של ענף התיירות ביצירת מקומות עבודה והכנסת כסף זר והגדלת הצמיחה הכלכלית".
דורג'י דראדול, מנכ"ל לשכת התיירות במדינה, אמר כי הפחתת המס עשויה להגדיל את מכסת התיירים בחודשים ספטמבר עד דצמבר שנחשבים לתקופת השיא, וכוללים אירועי תרבות ודת רבים במדינה הבודהיסטית. דראדול אמר כי יותר מ-56 אלף תיירים ביקרו בבהוטן מאז חודש ינואר, אבל הדגיש כי כ-42 אלף מהם היו הודים שצריכים לשלם מס תיירות של 14.5 דולר ביום.
כ-50 אלף מתושבי בהוטן מועסקים בתעשיית התיירים שהכניסה כ-84 מיליון דולר בשנה בשלוש השנים שקדמו למגפת הקורונה.
איך מגיעים מישראל לבהוטן?
בהוטן כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל בשנת 2000, והדרך אליה מארץ הקודש אינה פשוטה. אין טיסות ישירות מישראל לבהוטן, ואף קשה מאוד למצוא טיסה עם קונקשן אחד או שניים. יש צורך להזמין לפחות שתי טיסות נפרדות עם קונקשן עצמאי באסיה, ומשם טיסות המשך לבהוטן, שגם הן לרוב לא טיסות ישירות.
בבהוטן פועלות שתי חברות תעופה לאומית שטסות למספר מצומצם של מדינות במזרח הרחוק. הקווים שפועלים הם מבנגקוק, מומבאי, בנגלור, קטמנדו, סינגפור ומעוד כמה שדות תעופה קטנים יחסית במזרח אסיה.
(מטוס נערך לנחיתה בשדה)
שדה התעופה פארו בבהוטן נחשב לאחד מהשדות המאתגרים והקשים ביותר בעולם לנחיתה. כדי לנחות שם הטייסים חייבים לתמרן מטוס סילון בגובה נמוך בתוך ואדי בגישה ויזואלית בלבד, אין נחיתת מכשירים או נחיתה אוטומטית והגישה לנחיתה היא ידנית לחלוטין. לכן יש רק קומץ של כ-30 טייסים שמוסמכים לנחות בשדה התעופה. מסלול ההמראה היחיד של השדה מופיע לעיני הטייסים רק שניות לפני הנחיתה בזמן שהם מתמרנים בין הרים, ללא הכוונה של מכ"מ.
אפשרות נוספת היא להיכנס למדינה דרך הקרקע מסין או מהודו, שם מעבר הגבול שוכן במרחק של כחמש שעות נסיעה משדה התעופה הקרוב ביותר בצפון המדינה.
