תיירני הנגב והערבה מרגישים שנשכחו מאחור. בזמן שהמדינה מבקשת להכשיר את אילת וים המלח כאזורים ירוקים, שבהם יפעלו מלונות, הם משוכנעים כי דווקא המדבר הוא הפתרון הטוב ביותר בימים אלה לנפש הישראלית, שזקוקה למעט מנוחה ושלווה. רק שבינתיים הצימרים והאטרקציות שלהם סגורים, והם סובלים כמו רבים ממצוקה כלכלית קשה.
בעלי עסקי התיירות בדרום, צימרים, חאנים וחוות בודדים, לא מגובים בלובי חזק שיקדם את האינטרסים שלהם כמו המלונאים. במקביל הם גם רואים כיצד הממשלה מאפשרת לישראלים לטוס לחופשות במדינות שונות באירופה. לפני מספר ימים, בצעד של ייאוש וגם של מחאה, הם הכריזו באירוע חגיגי ברחבת הקבר של דוד בן-גוריון במדרשת שדה בוקר על הקמת "פדרציית התיירות העצמאית בנגב". "הבנו שכדי לקיים תיירות באזור אנחנו צריכים להפוך את המרחב לחו"ל, והדרך לשם עוברת דרך הקמת הפדרציה", הם הסבירו, במקביל ללחץ שמופעל על קבינט הקורונה לאשר בקרוב את פתיחת הצימרים.
איריס פולטון, בת 54, מפעילה את צימר "נוף בראשית" במדרשת בן-גוריון במשך כשנתיים. בבעלותה גם קייטרינג. "אני אם חד־הורית עם שלושה ילדים", היא מספרת, "וצריכה את הפרנסה. התסכול שלנו מאוד גדול. אנחנו מקפידים על הנוהלים, הגיעו כבר אלינו ממשרד הבריאות לביקורת כדי לוודא שאנחנו עומדים בתו הסגול. יש לי צימר אחד בטבע, עם 70 מ"ר מרפסת, אבל אני לא יכולה לארח בו אנשים. גם כך הפרנסה נגזלה מאיתנו, ובזמן הכי חשוב, שבו אנשים רוצים פיסת מרגוע. מתקשרים אליי כל זמן ואני אומרת שאני לא יכולה לארח. הלקוח רוצה לבוא ומחפש דרכים. אין בזה שום היגיון. אנשים רוצים לבוא ולראות טבע ונוף. למה באילת כן, בים המלח כן – ואצלנו לא. אין ספק שהכי בטוח זה במרחב הפתוח".
זיו ספקטור (60) הוא הבעלים של "חוות מדבר" במצפה רמון. הוא ותיק בתחום, עוסק בתיירות 31 שנים. "אנחנו נפתחים ונסגרים, נפתחים ונסגרים", הוא אומר, "מעבר למצוקה הכלכלית, אנחנו מבריחים מפה כוח אדם, חבר'ה צעירים שהגיעו לכאן לעבוד בתיירות. אנשים לוקחים את הרגליים ונעלמים. עם ישראל עובר פה בדרך לאילת ולים המלח, זה פשוט אבסורד. בקיץ, כשהיה מותר לפתוח, הישראלים הגיעו לכאן בהמוניהם. לא הייתה הדבקה כי רוב הפעילות היא בחוץ. אצלנו היחידות הן מבני אדמה. אנשים לא עוברים בלובי או בחדר אוכל. ראבק, תנו לאנשים לשבת ליד מדורה. אנחנו התרופה לקורונה הנפשית. צריך לתת לאנשים לנשום. לא כולם יכולים לעלות על מטוס ליוון".
דרור בן אור, בן 47, תושב אשלים, הוא הבעלים של "דרור במדבר". החברה שלו מציעה בין היתר פעילות של גלישת חולות בהר הנגב, טיולי ג'יפים, טיולי אוכל ולינה כפרית.
"המצב כרגע הוא שיש לנו אפס הכנסות", בן אור מספר, "בדיוק כמו בסגר הראשון. המדינה לא נותנת לנו שום גיבוי כלכלי. העסק סגור לחלוטין. יש אנשים שנמצאים במדבר, במדבר יהודה או באילת, שיכולים לקבל לקוחות, ואני לא יכול. הממשלה לא רואה את מורי הדרך שלוקחים משפחה ויוצאים איתה לטיול. אין שום סיבה הגיונית למה אני לא יכול להעביר פעילות באמצע המדבר, לפי התו הסגול".
בן אור מספר עוד: "אנחנו מרגישים מוזנחים מבחינת נושא התיירות. אנחנו רחוקים, נמצאים אי שם במדבר ואף אחד לא סופר אותנו. אשמח שיחזירו את החיים לאילת ולים המלח, כי יש אפשרות לתחום את המלונות. אצלנו אין דרך לשלוט על מי שמגיע לצפות בכוכבים או לטייל כי מדובר באזור גדול. זה קל לא לאפשר את פתיחת התיירות במדבר. יש פה הרבה אנשים שפשוט הגיעו לפת לחם".
דרור הררי (35), תושב מצפה רמון, מנהל בעשר השנים האחרונות את חוות "נועם במדבר". הוא מציע למטיילים צימרים אקולוגיים הבנויים מלבני בוץ במצפה רמון. "אנחנו מתוסכלים מאוד", הוא אומר, "איך מלונות עם חדרי אוכל ענקיים ובריכות וצוותי תפעול נפתחים, והתיירות המדברית הנעימה נשכחת מאחור. באוגוסט הוכחנו שאנחנו יודעים לשמור על התו הסגול. המדבר הוא עצום בגודלו. האורחים שבאים להתארח אצלנו יכולים לא לפגוש אנשים אחרים".