הצוללנים שמחפשים ספינות טרופות בחופי ישראל | קלוז אפ
(צילום: ירון שרון, חגי דקל)
אם תסתכלו מהצד על פלביו ורגה, מהנדס אזרחי בן 52, ועל ישראל ירושלמי, רופא שיניים בן 65, סביר להניח שלא תעלו על דעתם שבכל סוף שבוע שני הם אורזים את ציוד הצלילה שלהם ויוצאים אל הים לחפש ספינות טרופות במעמקים. אבל זה בדיוק מה שהם עושים. "לגלות ספינת טרופה חדשה זה מרגיש כמו כשקולומבוס גילה את אמריקה", מספר ירושלמי. "מבחינתנו זו תגלית אלוהית, עולם שלם, חיים שלמים, היסטוריה שלמה, חווייה שלמה. אתה אומר לעצמך, 'איזה כיף, הגענו ראשונים למקום שאף אחד לא הכיר קודם'".
ורגה מספר שיש ספינות טרופות מנהריה ועד אשקלון, "אנחנו קוראים להן אתרי צלילה עם ריף מלאכותי". הספינות שבהן צוללים ורגה וירושלמי הן רק מ-200 השנים האחרונות, ספינות ישנות יותר נחשבות לספינות קדומות ששייכות לרשות העתיקות ורובן נמצאו באזור קיסריה.
איך מוצאים ספינה טרופה חדשה? ורגה וירושלמי מקשיבים לטיפים מדייגים מקומיים, עוקבים אחרי דיווחים בתקשורת ומחפשים בעצמם בארכיון העיתונות הישראלית ועם רחפן וסונר. ורגה מספר כי צלל בכל הספינות הטרופות שמוכרות כיום בים התיכון ובים סוף בעומק של עד 140 מטרים, מדובר על כ-60 כאלו. הוא ריכז את כל האתרים בשני ספרים שנמצאים בימים אלה בעריכה לקראת פרסום.
ורגה: "ברגע שכלי שיט יורד למצולות החלונות יוצאים החוצה ואז אנחנו רואים פתחים, לפעמים קטנים ולפעמים גדולים, ודרכם אנחנו נכנסים ומנסים לראות איפה הקוקפיט, איפה ההגה, למצוא כל פרט ופרט באותה הספינה".
מדובר כמובן בצלילות אקסטרים בעומקים מאתגרים. "הסכנות קיימות", מספר ירושלמי, "תמיד יש את החרדה שאולי לא נעלה ואין אחד מאיתנו שלא היו לו תקלות שהיו יכולות להיגמר במוות. אם אתה נמצא בבעיה, אז אתה יודע שיש לך גיבוי טוב, אנחנו סומכים אחד על השני ברמה מוחלטת".
התיעוד במהלך הצלילות חשוב כדי לגלות פרטים נוספים על הספינה. בנוסף, מנסים השניים בזמן הצלילות לאסוף חפצים שקשורים לספינה כדי לגלות את שמה או זהותה. לאחר מכן, ביבשה, נמשכת עבודת המחקר. הספינות הטרופות מול ישראל מגוונות – החל מספינה משנת 1880 שנמצאת על קרקעית הים ליד אפולוניה, דרך ספינה בריטית ענקית באורך של 86 מטר שהוטבעה מול חופי עתלית על ידי צוללת גרמנית במלחמת העולם השנייה ועד לספינת "קול השלום" של אייבי נתן. ירושלמי מתגאה כי הם היו הראשונים שמצאו את הספינה. "זיהינו את התרנים ואת הכיתוב 'קול השלום'", הוא נזכר.
גם היום, לאחר מאות צלילות ועשרות ספינות טרופות שמצאו בארץ, האדרנלין וההתרגשות עדיין קיימים, והשניים לא מתכוונים להפסיק לצלול. "כמו שיש לי יד ואני לא יכול להיפרד מהיד, אז אותו דבר עם צלילה", מספר ורגה. "אם אני לא עושה את זה אני כבוי, אני מרגיש לא טוב. אשתי מבינה את זה, הילדים שלי גם צוללים.
ירושלמי מהנהן: "ים זה הדבר הכי מרגיע שיש, לא צריך פסיכיאטר, פשוט באים לים ונהנים. כשצוללים נוצרת שלווה שמחזיקה מספר ימים אחר כך".
