החברה להגנת הטבע, ביחד עם חוגי הסיירות של קק"ל, אשכולות – פורום מרכזי סיור ותודעה ישראלית ושורה של תיירנים ותושבים מקומיים בנגב, הגישו אתמול (יום ב') עתירה מינהלית דחופה, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, נגד סגירת כביש 171. בעתירה, שהוגשה נגד המועצה האזורית רמת נגב, משרד התחבורה, משרד הביטחון ומשרד התיירות, מבקשים העותרים לבטל את ההחלטה על סגירת הכביש, או לחילופין – לנקוט לאלתר בכל האמצעים הנדרשים, בהיבט הבטיחותי, על מנת להכשיר את הכביש לנסיעת מטיילים, בחג הפסח הקרוב.
בעתירה נכתב כי "בחודש ספטמבר 2022 הציבה המועצה האזורית רמת נגב תמרור האוסר על כניסת כלי רכב אזרחיים למקטע של כביש מספר 171, המוביל אל כמה מאתרי הטיול הפופולריים ביותר באזור הר הנגב – בהם בורות לוץ וחניון הלילה הפופולרי הצמוד אליהם, הר רמון, הר כרכום, מעלה ערוד, נחל אליאב, בור חמת, נחל ניצנה ועוד, זאת, למרות שלפי נתוני הלמ"ס ב-20 השנים האחרונות התרחשו בכביש 171, שתי תאונות קשות בלבד ואפס תאונות קטלניות, ולמרות שמצבו הפיזי של כביש 171, אינו שונה באופן מהותי, מכבישי טיולים רבים ברחבי הארץ, חלקם בתחום המועצה האזורית רמת נגב.
"למרבה האבסורד הכביש נחסם לכלי רכב אזרחיים בלבד, ואילו חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ממשיכים לנוע בכביש, כאילו בטיחותם וחייהם אינם שווי ערך. עיקר הנזק בסגירתו של כביש זה נובע מכך שהוא משמש נתיב הגישה היחידי למרחב תיירותי עצום, ובכך הוא מהווה עורק חיוני לפעילות ענפה של תיירות, טיילות וחינוך סביבתי באזור, עורק שנחוץ לפרנסתם של עסקים רבים.
"כתוצאה מסגירת הכביש כבר בוטלו שלל טיולים, סיורים ופעילויות חינוכיות שתוכננו, תוך פגיעה כלכלית קשה באנשי התיירות, שפרנסתם נסמכת על אתרי הטבע, שהגישה אליהם נחסמה. חסימת הגישה היחידה למרחב טיולים ייחודי זה, מהווה, אפוא, פגיעה חמורה וקשה בציבור המטיילים, בפעילות החינוכית - סביבתית המתקיימת בו, וכן בגורמים המתפרנסים מן הפעילות התיירותית הענפה באזור, בדגש על תקופות החגים, ובעיקר באביב, בואך חג הפסח".
עוד נכתב בעתירה כי "כרגע הכביש נותר סגור ללא פתרון בעתיד הנראה לעין, זאת - על רקע חילופי האשמות והטלת אחריות הדדית בין המועצה האזורית, משרד התחבורה, משרד הביטחון ומשרד התיירות, כאשר ציבור המטיילים והתיירנים, נותר כבן ערובה, של משחקי הכוח הפוליטיים והבירוקרטיים. כיום, שוב לא ברור מתי, אם בכלל, ייפתח הכביש והעניין נמצא 'נופל בין הכיסאות', כאשר הרשויות הרלוונטיות, אינן לוקחות אחריות וחבל ארץ נרחב נותר סגור בפני הציבור, ללא כל אופק לפתיחתו.
"לאחר שהעותרים עשו ככל שביכולתם כדי לגרום לגורמים המוסמכים לטפל בעניין, באמצעות פניות חוזרות ונשנות, קיום סיור משותף בשטח ועוד, הרי שבשלב זה, כאשר חג הפסח ממשמש ובא, לא נותר להם אלא לפנות לקבלת סעד שיפוטי מבית המשפט".
ממועצה אזורית רמת הנגב נמסר בתגובה לעתירה: "משילות מתחילה בכבישי הארץ. כביש 171 הוא כביש הנמצא בתחומי מדינת ישראל ומשמש את צה"ל, צבאה של מדינת ישראל, ואת ציבור המטיילים, אזרחי מדינת ישראל. אנו נותנים אמון מלא במערכת המשפט ובטוחים כי היא תעשה דין צדק, ותחייב את רשויות המדינה לקחת אחריות על כבישיה, גם כשהם נמצאים בנגב המרוחק. להחיל ריבונות בנגב ולא רק לדבר על זה".
לאורך הכביש: שרידי תרבויות עתיקות ויער קדום
כביש 171, שההחלטה לסגור אותו לתנועת אזרחים נחשפה ב-ynet, הוא כביש הרוחב היחיד בהר הנגב. אורכו 33 קילומטרים והוא מחבר בין צומת הרוחות שעל כביש 40 (בה"ד 1) לבין צומת הר חריף שעל כביש 10, סמוך לגבול מצרים. הכביש, שעובר ברובו לאורך השפה הצפונית של מכתש רמון ואין לאורכו שום יישוב, נפרץ בשנים 1979-1980 עם ההתעוררות המחודשת בהתעניינות בנגב בעקבות הסכם השלום עם מצרים והנסיגה המתוכננת מסיני – ופתח את הדרך לאתרים שהישראלים כמעט ולא הגיעו אליהם קודם לכן.
אחד האתרים החשובים ביותר לאורך הכביש הוא האזור המכונה "בורות לוץ" – מקבץ של 17 בורות מים הפזורים על פני שטח של 2 קמ"ר. בורות המים הם שריד להתיישבות חקלאית עתיקה שהתקיימה במקום ככל הנראה בתקופה הכנענית, ונותרו ממנה בשטח גורן עתיקה, טרסות ומאגורה (בור מים חצוב במדרון, הכולל מדרגות חצובות המובילות לתוכו). החקלאים הקדומים בחרו להתיישב דווקא כאן, משום שמדובר באזור גבוה יחסית, אשר זוכה ליותר גשמים מאשר אזורי הנגב האחרים. בשנים גשומות השמורה מתכסה במשטחים ירוקים ומפתיעים עם פריחה מגוונת – שלא היו מביישים את עמקי הצפון. בין הפרחים הרבים שפורחים כאן, נמצאים גם כמה מאוד מיוחדים ונדירים – הצבעוני הססגוני ואירוס טוביה בראשית האביב, והכרכום הדמשקאי וסתוונית הקליפות בסתיו.
מעברו השני של כביש 171 מתנשא לגובה 1,037 מטרים מעל פני הים הר רמון – הפסגה הגבוהה ביותר בהר הנגב. בלילות החורף יורדות הטמפרטורות באזור זה לעתים קרובות אל מתחת ל-0, ולעתים אף יורד כאן שלג. על פסגת ההר נמצא שדה רגמים (טומולים) – גלי אבנים מתקופת הברונזה התיכונה (בין שנת 2000 לפני הספירה לשנת 1550 לפני הספירה) שככל הנראה שימשו לקבורה, ובקרבתם עובר קיר אבן נמוך המכונה "קו K". אורכו של הקיר כ-4.5 קילומטרים והוא ככל הנראה קישר בין היישובים הקדומים בהר רמון לבין היישוב הקדום בהר רומם.
מתחת לפסגת הר רמון עובר נחל לוץ – אחד הנחלים הרחבים באזור – שיחד עם נחל אליאב שנשפך אליו מפורסמים בריכוז מרשים של עצי אלה אטלנטית עתיקים ועצי שקד הרמון שצומחים בתוך התוואי שלהם. חלק מעצי האלה הללו הם בני כמה מאות שנים, וגזעיהם העבותים והחלולים מעידים על כך. העצים שהצליחו לשרוד בערוצי הנחלים הללו הם שרידים של אוכלוסיית עצים גדולה בהרבה מתקופות קדומות וגשומות יותר, שבהן האזור הזה כלל לא היה מדבר – ותפוצתם המקוטעת מרמזת כי ייתכן שבעבר השתרע כאן יער אחד גדול.
שריד נוסף מהציוויליזציות הקדומות שהתקיימו באזור בעבר הרחוק הוא בור חמת השוכן סמוך לאפיק נחל ניצנה. מדובר בבור עתיק שנחפר לפני יותר מ-3,000 שנה ומטרתו הייתה לספק מים למצודה הסמוכה באמצעות אגירת מי שיטפונות. קוטרו של הבור כ-15 מטרים ועומקו מגיע עד לכ-3 מטרים, והוא אחד מבורות המים הגדולים ביותר שהתגלו בנגב מהעת העתיקה. כיום די נדיר שהבור מתמלא במים, אולם כאמור – בתקופות קדומות האזור הצחיח הזה היה גשום יותר ואולי אף שוקק חיים.
