אריק גפני, בן 33 מטולסה אוקלהומה, עובד בחמש השנים האחרונות כטייס בצי הבואינג 737 של חברת התעופה האמריקנית יונייטד איירליינס. גפני מטיס בהצלחה את מטוס הנוסעים המסחרי עם כף יד אחת בלבד. "נולדתי ללא כף יד ימין", סיפר בשיחה עם ynet, "עד היום לא ברור מדוע זה קרה, אבל זה המצב". גפני לא נתן למגבלה הפיזית לעצור אותו וכדי לעורר השראה בקרב הדור הצעיר אף כתב לאחרונה ספר ילדים שהגיבור שלו הוא מטוס עם כנף אחת קצרה מהשנייה.
"אבא שלי גם עוסק בתעופה, גדלתי בסביבת מטוסים", סיפר. "אני חייב להורים שלי את הצלחתי. הם חינכו אותי שאני יכול לעשות כל מה שארצה, הם לא עשו לי הנחות. שיחקתי בייסבול, טניס, גולף ואפילו עסקתי בטיפוס הרים. אלה לא דברים שאתה חושב שילד ללא כף יד יכול לעשות, אבל ההורים שלי מעולם לא עצרו בעדי, הם עודדו אותי, תמכו ולא הגבילו. מקסימום אמרו לי שאצטרך לעבוד קצת יותר קשה".
גפני, נשוי ואב לילדה בת חמש ולילד בן שלוש, סיפר כי חלם להיות טייס כבר מאז שהיה ילד. כשהחל ללמוד בבית ספר לטיסה פגש את דייב, המדריך שהאמין בו מהרגע הראשון. "הוא לא ניסה לייפות את המציאות", נזכר גפני, "הוא הצביע על הקשיים והסביר איפה בדיוק תהיה בעיה, אבל ביחד הצלחנו למצוא פתרון לכל דבר".
הדרך לתא הטייס של מטוס נוסעים ארוכה. תחילה גפני למד לטוס על מטוס פייפר צ'רוקי. "לאט-לאט התקדמתי עם הרמות", סיפר. "הוצאתי רישיון למכשירים, שמאפשר לטוס בתנאי מזג אוויר שונים ובעננים, והמשכתי לטייס מסחרי".
אריק לא מתבייש לדבר על הקשיים. "יש לי למעשה את רוב הזרוע, עד אזור מפרק כף היד, ולכן אני טס בלי כף יד, אבל לא בלי יד בכלל", הסביר, "אני טס עם שתי ידיים, אבל ללא כף יד. היו לא מעט אתגרים – הראשון שבהם היה קשור למצערת במטוס האימונים שטסתי עליו, הססנה 152. זה מוט קטן שצריך למשוך או לדחוף קדימה, ובגלל שאין לי את כל יד ימין, מדריך הטיסה הושיב אותי בכיסא ימין וכך יד שמאל הייתה פנויה להפעיל את המצערות. אבל כאן התעוררה בעיה רגולטורית עם ארגון התעופה הפדרלי בארה"ב, ה-FAA, הם אמרו לי שבמצב הנוכחי אני מבחינתם מוגדר כטייס שמוגבל לטיסה בכיסא ימין בלבד".
זה המקום להסביר שבמהלך לימודי הטיס יושבים המתלמדים בכיסא שבצד שמאל וממנו שולטים במטוס ומטיסים. ההגאים והמחוונים זהים לחלוטין בשני המושבים, ועל הטייסים לדעת לתפעל את המטוס משני המקומות ללא בעיה. במקרה של אריק, בגלל המגבלה שלו, הרשויות בארה"ב התכוונו להגבילו לטיסה בכיסא ימין בלבד, מה שיכול היה להערים קשיים בהמשך הקריירה.
"הייתי צריך להוכיח ל-FAA שאני כשיר ויכול לטוס בלי בעיות או קשיים מגבילים בשני הכיסאות", סיפר, "לאחר שהצלחתי להוכיח זאת, הם הורידו את כל ההגבלות שהיו עליי בהטסת המטוס ובהפעלתו. היום אני טייס בואינג 737 בתפקיד קצין ראשון, אבל אני מוסמך להטיס את המטוס משני המושבים בלי בעיה, עם רישיון כמובן. אני כרגע בתפקיד הזה כי אני רוצה להישאר בו, עקרונית אני יכול להפוך לקברניט מתי שארגיש מוכן. אין לי כל הגבלה. צריך כמובן לעבור הסמכה, כמו כל קברניט, אבל אין כל מגבלה שמונעת ממני להיות קברניט שמטיס מכיסא שמאל".
חששת כשחשבת בפעם הראשונה להגיש מועמדות למשרת טייס?
"היו קצת חששות. בכל פעם שאני לומד מטוס חדש יש לי דברים אחרים ללמוד, קוקפיט שונה וצורת הגאים שונה. למדתי שיטה שגורמת להגה להפעיל לחץ על הזרוע שלי וכך למעשה באמצעות הלחץ אני יכול לשלוט בהגאים. זה דורש קצת מאמץ גופני, אבל זה לא קשה מדי או כבד. כשפניתי ליונייטד כדי להקתבל למשרת טייס, הם היו פתוחים כלפיי והתייחסו אליי בדיוק כמו אל כל טייס אחר. קיבלתי הזדמנות שווה".
איך נוסעים ואנשי צוותי אוויר מגיבים כשהם פוגשים אותך בפעם הראשונה?
"שואלים אותי את זה הרבה, האמת שאני גם מעביר סדנה בנושא לטייסים שיש להם מגבלות בגפיים. לפעמים מביטים עליי בפליאה או בחוסר הבנה, ויש תגובות של ילדים, שאני כמובן מקבל בהבנה, כמו, 'תראי אימא יש לטייס רק יד אחת'. אבל אלה ילדים וזה בכל העולם. אנשים מבוגרים רואים שאני במדים כמו כולם, עם תג טייס, יש אמון ומבינים שאני מוסמך לתפקיד. לא היו לי בעיות עם זה, אני בטוח שאנשים אולי חושבים בינם לבין עצמם, אבל מעולם לא היה משהו חריג. יש כאלה שניגשים אליי ומתעניינים, שואלים דברים כמו, 'היי, איך אתה מטיס מטוס עם יד אחת?' האמת היא שאני מאוד מעריך את זה שאנשים ניגשים לשאול כי אחרת הם יכולים לשפוט את הסיטואציה וזה עלול ליצור מצבים לא נעימים.
"מבחינת הטייסים בחברה, זאת חברת תעופה מאוד גדולה, אני כבר חמש שנים וחצי עובד כטייס וכמעט אף פעם לא טסתי עם אותו טייס פעמיים. לפעמים אחרי ההמראה הקברניט פתאום אומר לי, 'בכלל לא שמתי לב לזרוע שלך'. אני משתדל להעלות את הנושא כדי לדבר על זה, הרבה טייסים שואלים כי הם מתעניינים, אני לא רוצה שזה יהפוך להיות הפיל שבחדר. אנחנו צוות וחשוב שנרגיש בנוח אחד עם השני".
מה עם התקדמות למטוסים גדולים יותר?
"זה לחלוטין תלוי בי, ברגע שאהיה כשיר לכך מבחינת ניסיון, זה יקרה. אני בהחלט מעוניין להטיס מטוסים גדולים יותר כמו ה-787 שלנו, לטוס ללונדון, לפרנקפורט, אשמח מאוד אם יום אחד אטיס את ה-787 לתל אביב, זה בהחלט אפשרי".
כשהוא לא בתא הטייס או עם משפחתו אריק מנסה לעורר השראה בקרב ילדים. "הכל התחיל מזה שאחותי, שהיא מורה בכיתה ג', הזמינה אותי לפני שנתיים לדבר עם התלמידים", סיפר. "הילדים אוהבים מטוסים, ואוהבים לראות טייס במדים ואני משתמש במגבלה של היד שלי כדי להראות להם שאני טייס, על אף שאין לי כף יד. אני אוהב להראות שאם רוצים דבר מסוים, חרף הקשיים אפשר להשיג אותו".
הוא הוסיף וסיפר: "לאורך השנים אשתי עודדה אותי לכתוב ספר שמספר את הסיפור שלי, מעין אוטוביוגרפיה. ובאמת רציתי לעשות את זה מתישהו, ואז באפריל 2020, במהלך משבר הקורונה שגרם לכך שהיה לי לא מעט זמן פנוי, אשתי דחפה אותי לכתוב את הספר, דבר שתמיד רציתי לעשות. עלה לי רעיון לכתוב ספר ילדים, משהו בסגנון של 'מוצאים את נמו'. לדג נמו יש סנפיר אחד שהוא סנפיר מזל, ומשם בא הרעיון לעשות מטוס מצויר שבו כנף ימין קצרה יותר. רציתי לספר את הסיפור שלי עם מטוס מצויר.
"לאחר שהספר, שנקרא Airick Flies High, יצא לאור, התחלנו להשתמש בו גם בסיורים שלי כדי לעורר השראה בילדים, אבל בדיוק באותה תקופה שהתחלתי לעשות שיחות עם ילדים בבית ספר, חזרתי לטוס. זה קשה קצת, אבל אני משתדל לעשות כמה שיותר שיחות כאלה. מספיק שאני נכנס לכיתה שיש בה ילדים, כשאני על מדי טייס, וכבר אפשר לראות את הסקרנות בעיניים שלהם, ואז רואים שיש לי גם מגבלה ביד וזאת הזדמנות בשבילי לעודד אותם ולחזק אותם".
גפני הוסיף וסיפר כי יונייטד איירליינס שלחה אותו פעם להיפגש עם ילדה בשם היילי דוסון שגם לה חסרה כף יד. "המפגש עם היילי היה נקודה חשובה בתהליך של העזרה והשיחות עם הילדים", סיפר.
(אריק והיילי)
נוסף על שיחות עם ילדים, אריק התחיל לקיים גם שיחות ומפגשים עם אנשים מבוגרים, כולל הרצאות וסדנאות שהוא מעביר בבתי ספר ובקולג'ים. "אני מקווה שהסיפור שלי יגיע לכל מי שמתמודד עם קשיים", סיכם. "הספר שלי אמנם מדבר על מגבלה רפואית מסוימת, אבל מבחינתי המסר העיקרי הוא להתגבר על מכשולים, וזה לא משהו שהוא ייחודי לאנשים עם מוגבלויות, לכל אחד יש אתגרים, קשיים ומוגבלויות שצריך להתגבר עליהם".
