הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מטה אשר החליטה בחודש שעבר כי אין הצדקה לשימור מתחם "בית דולפין" ההיסטורי בשבי ציון – ובמועצה לשימור אתרי מורשת חוששים כי המבנה ייהרס כבר בשבוע הבא, לקראת העברת שטחו ליזמי נדל"ן. ההחלטה התקבלה למרות שבסקר אתרים שהוגש למועצת מטה אשר ב-2019 הומלץ על שימור המתחם.
במועצה לשימור אתרים טוענים כי "חובה לשלב את הערכים ההיסטוריים והאדריכליים של המקום בתוכנית הפיתוח העתידית" של השטח. במכתב ששלח לראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר הוועדה, משה דוידוביץ, מדגיש האדריכל גיא שחר, מנהל מחוז חיפה, גליל מערבי ומנשה במועצה לשימור אתרים, כי "שילוב שכזה מתבקש הן מבחינה ערכית והן מבחינה כלכלית-עסקית".
"בית דולפין" החל את דרכו בקיץ 1942 כפנסיון על החוף שבין עכו לנהריה – ביוזמת יוסף גרינבלט, נדבן יהודי-רומני, יחד עם לוטה אייזנברג שניהלה את המקום, ורוז פיש-פולברמכר – מומחית קולינרית גלילית שהייתה אחראית על המטבח וחדר האוכל. המקום כלל 12 חדרי אירוח גדולים, שהיו מעוצבים ברמה אירופאית גבוהה, והוקף במדשאות רחבות – מראה נדיר באותה תקופה ליד הים. בשלהי תקופת המנדט, היה המקום חביב במיוחד על הקצונה והפקידות הבריטית, ואף היה למלונו הקבוע של הנציב העליון.
בשנת 1950 נרכש המלון על ידי מפיק הסרטים הישראלי נורמן לוריא, ששיפץ אותו והפך אותו למלון הבוטיק הראשון בישראל. באוקטובר אותה שנה נכלל "בית דולפין" בין 11 המלונות בישראל שיועדו לתיירים – ועל כן היו פטורים ממגבלות הצנע של אותם ימים. ב-1951 נוסף למלון אגף חדש בן 50 חדרים.
"בית דולפין נועד להפוך את חבל הארץ הצפוני העשיר בנופים ומראות טבעיים, למרכז התיירות בישראל", נכתב למשל בכתבה שפורסמה בעיתון "חרות" במאי 1953 – ואכן בשנות החמישים והשישים התארחו במלון מכובדים רבים מהארץ ומהעולם, בהם נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית בן צבי, וכן נשיא מערב גרמניה תיאודור הויס – חודשים ספורים לאחר סיום כהונתו.
את "בית דולפין" פקדו גם כוכבי ענק הוליוודיים כמו דני קיי, סופיה לורן, קירק דאגלס ואדי פישר, ובימים שבהם צולמו בישראל סרטים כמו "עושה הלהטים" (The Juggler) ו"יהודית" (Judith) – גם צוותי ההפקה התארחו שם. גם הסופר ליאון יוריס, שביקר בישראל ב-1956 ובמשך מספר חודשים ערך תחקיר שבעקבותיו כתב את ספרו הידוע ביותר "אקסודוס", התארח במקום במהלך שהותו.
בשנת 1965 נמכר "בית דולפין" למלונאי חיים שיף, ששיפץ והפעיל אותו עד שנות השבעים. בתקופה זו, נחשב המקום ל"מלון הבית" של חברי אגד, וככל הידוע הם אף רכשו חלק מהבעלות עליו. לאחר מכן, נמכר המלון לקופת חולים כללית, שהפעילה אותו כבית הבראה לחברי ההסתדרות. בהמשך, שימש המבנה כמרכז קליטה לעולים, עד שננטש סופית לפני כ-40 שנה ומאז עמד בשיממונו.
"אין ספק כי לבית דולפין חשיבות רבה הן ברמה הלאומית, כמוקד תיירות בולט בהיסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל, והן ברמה האזורית והמקומית", אומרים במועצה לשימור אתרים. "משום כך, לא יעלה על הדעת שכל תוכנית שתקודם במקום תיעשה ללא הכנת תיק תיעוד מפורט, בדיקה מעמיקה של הערכים ההיסטוריים והאדריכליים, והטמעת המרכיבים המשמעותיים בתכנון החדש".
בנוסף, מדגישה המועצה לשימור אתרים כי "מבחינה עסקית, הערך הכלכלי של שילוב מבנים היסטוריים במיזמי תיירות אינו מוטל בספק. דוגמאות מוכחות לכך ניתן למצוא במועצה האזורית מטה אשר, לרבות בשבי ציון עצמה". לפי המועצה, "השדרה ההיסטורית בשבי ציון, הכוללת גם את בית דולפין, זרועה מבנים היסטוריים ששומרו, שוקמו וקיבלו חיים ושימושים מסחריים ותיירותיים חדשים, בהתאם למגמה ההולכת ומתרחבת בכל העולם". בין אלה ניתן למנות מבני משק שהפכו לאתרי מסחר והסעדה כמו "שוקת בר", "בר הפרה", "מועדון ארוחת הבוקר" ועוד, צריף מימי חומה ומגדל שכיום שוכן בו המוזיאון ההיסטורי של שבי ציון, וכן מגדל השמירה – ששוקם בתמיכת המועצה לשימור אתרים ומשמש כיום, בין השאר, את ארכיון היישוב.
"המועצה לשימור אתרים מברכת על כל תהליך שיגאל את מתחם דולפין משיממונו ויפיח חיים חדשים באתר היסטורי משמעותי זה. ואולם, לא ניתן לפגוע בערכים ההיסטוריים במקום, ובמחויבות לעשות תכנון ראוי לאדם, למרקם ולמיזם", אומר האדריכל גיא שחר, מנהל מחוז חיפה, גליל מערבי ומנשה במועצה לשימור אתרים. "אנו קוראים לערוך תיעוד מקיף למתחם, ולבצע תהליך תכנון משתף, המכבד וממנף את המבנים ההיסטוריים המשמעותיים בו. לאור ניסיוננו הרב במקרים דומים בעבר, אנו נכונים להירתם לסייע, הן בתהליך התיעוד והן בתהליך התכנון".
מהמועצה האזורית מטה אשר נמסר בתגובה: "למבנה זה אין צורך בשימור".
