מה אדם צריך לדעת על המדבר? "מה שאדם רואה במבט חולף זה לא תמיד מה שזה", אומרת רחלי אנטיגנוס (52) מחוות עוף החול ברמת הנגב. "המדבר הוא כל כך מגוון שצריך לבקר ולראות אותו לאורך עונות השנה המתחלפות כדי להבין את מה שטמון בו. צריך לבקר אותו בשעות השונות של היום ובעונות השונות. באדמה טמונים זרעים שמחכים לשעת כושר, קצת כמו בבנאדם. שיגיע הגשם הנכון בפיזור הנכון, בטמפרטורות הנכונות, יבקעו מהאדמה הצחיחה הזו דברים מטורפים. חווינו אביבים וחורפים של פריחות מטורפות ולעומת זו צחיחות מטורפת. אין שנה שדומה לקודמתה".
אחרי ה-7 באוקטובר החליטה אנטיגנוס שהיא לא מחכה יותר. רחלי, אם לחמישה ילדים, כולם נולדו בחווה, תמיד רצתה ליצור איורים של חייה במדבר. "אמרתי שיום אחד איצור איורים בעיפרון ומים", סיפרה בשיחה עם ynet. "זה ישב לי בראש. אבל כל הזמן יש עבודה ותמיד זה לא מתאים ואין זמן ואני לא יודעת לאייר. אמרתי שיום אחד אלמד. המלחמה הביאה את התובנה שצריך להביא את הרגע, ותמיד אין זמן, אבל עם דברים שרוצים להגשים או שיש להם משמעות - צריך לגרום להם לקרות עם כל המגבלות. וזהו, החלטתי להביא את הרגע".
רחלי חברה לאמנית מיקה גרוס מקדש ברנע, ולמעצבת הגרפית מילי בר-יונה והוציאה גלויות, כרטיסי ברכה ואפילו חולצות לעבודה ומלאכה שמתארים את חייהם במדבר. מיקה, שהייתה תלמידת התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, למדה עם אחד מבניה. החיבור בין השתיים היה מאוד טבעי. גרוס היא גם מקעקעת מוכשרת, שמאז ה-7 באוקטובר יוצרת על העור של הלקוחות שלה גם זיכרונות מכאב ואהבה.
"הפרויקט הזה הוא מאוד מיוחד ושונה מכל מה שעשיתי עד עכשיו", סיפרה מיקה. "העבודה הזו הייתה ממש להיכנס לחוויית החיים של רחלי ולהיות הידיים למה שיש לה בראש. באיזשהו מקום זה לשכוח את נקודת המבט שלי כדי להצליח להגיע ביחד לתוצאה. לאט-לאט הבנו מה עובד ומה פחות".
האיורים עצמם נראים פסטורליים. מרבד של קחוון מדברי, אירוס הנגב וצבאים, צב מדברי וקיפוד, חולות ופריחה מרהיבה באמצע המדבר, לצד רגעים מתוקים מהילדות. אבל מאחורי הפסטורליה יש המון עבודה קשה וקשיים. "היום-יום רווי בקשיים ואתגרים", מסבירה רחלי. "אתה קם בבוקר לקשיים מכל ההיבטים האפשריים. המדבר קשוח. אפילו בקטע של האקלים. חם בקיץ. קר בחורף. לקיים עסק בפריפריה זה קשה. הכל רחוק. יש ספקים שלא רוצים להגיע. לוגיסטית זה קשה. גם ביטחונית. ובסוף אתה צריך לקיים עסק מבחינה כלכלית. שיהיה לך רעיון טוב, לשווק אותו, להישאר רלוונטי בשוק לא רק בשנה הראשונה, אלא גם אחרי. אתה צריך להמשיך לפתח מוצרים. האתגרים הם כמו שכל עצמאי חווה. פלוס בונוסים. כמו ה-7 באוקטובר ושומר החומות".
"עמיר והבנים עשו הכי טוב בחזית ואנחנו עשינו הכי טוב בבית והמשכנו את הפעילות החקלאית. ויש בזה אמירה. אתה לא עוצר. מדינת ישראל ממשיכה לייצר והכלכלה ממשיכה לפעול. יש אנשים בחזית, אבל יש שיכולים לתרום את חלקם בדרכים אחרות"
חוות עוף החול, שבה מגדלים רחלי ובעלה עמיר תוכים ודגים, היא כמו בית קטן בערבה. הם עלו לקרקע לפני 26 שנה ומאז רק הולכים וגדלים ומתפתחים. ב-7 באוקטובר עמיר ושניים מהבנים גוייסו למילואים, ורחלי נותרה לתפעל את החווה עם רות בתה (23) ושני בניה יוחאי (16) ורועי (11). "הצטרפו אלינו המון חברים ומתנדבים לשמירה", היא מספרת. "היינו כאן לבד, אבל היו מלא מתנדבים. זו הייתה קומונה של 200 איש שבאו והלכו ועזרו, גם בעבודה. קרה פה משהו מאוד מיוחד בחודשים האלה. אני הייתי צריכה שהכל יתפקד. מהשבוע הראשון המשכנו לייצא דגים ולהחזיק את הצוות שנשאר ולהיות בקשר עם הלקוחות. את דגי הנוי אנחנו משווקים לארה"ב ולאירופה, ואת רובם מטיסים עם אל על. מדי פעם היו שיבושים ותקלות, אבל זה היה בשוליים. עמיר והבנים עשו הכי טוב בחזית ואנחנו עשינו הכי טוב בבית והמשכנו את הפעילות החקלאית. ויש בזה אמירה. אתה לא עוצר. מדינת ישראל ממשיכה לייצר והכלכלה ממשיכה לפעול. יש אנשים בחזית, אבל יש שיכולים לתרום את חלקם בדרכים אחרות".
כרטיסי הברכה והגלויות לוקחים אותך לטיול קטן במדבר, כשמאחורי כל היופי הזה עומדת משפחה שמתמודדת עם החיים כעצמאית בפריפריה. "התחברנו מאוד למעשה הציוני הזה. אני גדלתי בכפר ביל"ו והיו מים זורמים וחשמל. זו נוחות שאנחנו לוקחים כמובנת מאליה, אבל היא לא. כל מה שהרווחנו השקענו. כל טקרטור וכל חממה - אתה יודע להעריך ולמקסם את המשאבים שלך. כשאנחנו מציפים בעיות מול גופים ממשלתיים ואומרים שיש בעיה של תקציב וכוח אדם, אני אומרת שאם מי שעומד מולי אומר שיש בעיה כזו, הוא בא לא לעשות. אם יש משהו שלמדנו והתמתחנו בו זה לקחת נורא מעט ולעשות ממנו הרבה. אנחנו צריכים לדעת שמיסים, שירות צבאי ותרומה אזרחית, זה חלק מהמעשה הציוני, חלק מהדבר הזה שאנחנו רוצים מדינה יהודית דמוקרטית, שטובה לאזרחיה. זה יכול לקרות רק אם יהיו אזרחים טובים שיודעים את האחריות שלהם".
מיקה הוסיפה וסיכמה: "לראות את האיורים נבנים לאט לאט למשהו שמצליח לספר את הסיפור, ולהעביר את החוויה של חיים בחווה עם הפשטות והקסם, זה ממש מרגש. זה היה חיבור ותזכורת לטוב שאפר לייצר פה ושכבר קיים, בניגוד לכל הרוע שחווינו ב-7 באוקטובר".
