מראות עצובים: התיעוד של עומר את נזקי הסופה בבוקר שאחרי
(צילום: עומר מושקוביץ)
אני מתיישבת לכתוב את הטור הזה אחרי מקלחת שעשיתי עם כוסות. מתחיל לרדת ערב בכפר קתיגיורגיס שבחצי האי פיליון, יוון. לפני שבוע הכתה פה סופה שזכתה לכינוי "הוריקן ים תיכוני". מאז המים לא חזרו לברז אבל כבר מצאתי את השיטה להתקלח באופן יעיל ביותר. סך הכל אני משתמשת בשש כוסות, מערבבת מים קרים עם מים חמים שהרתחתי בקומקום (כי החשמל חזר!) וחוזרת ככל הנראה לגלגול אחר שלי מימי הביניים.
הסופה גרמה לנזק בלתי נתפס: חיי אדם, כבישים שקרסו והפכו לנהרות, חופים הרוסים, מסעדות ששקעו באדמה, בתים ומבנים שהתמוטטו ומכוניות שנשטפו אל הים. במשך יום אחד ירד כאן יותר גשם ממה שיורד בצפון הארץ בשנה אחת.
הגעתי לכאן לפני כשלושה שבועות כך שהספקתי עוד לחוות את המקום היפה הזה לפניהסופה. סגרתי לי וליוני, בן זוגי, כרטיס לחודש כדי להתנתק מרעשי הרקע בישראל, מהיום-יום, מההישרדות, ופשוט לכתוב. לכתוב וליצור מלא. באתי עם שאיפות שלא היו מביישות את נועה קירל. אמרתי לעצמי שללא הפרעות, אוכל לדחוס גם שנה של עבודה בחודש שבו אני לא צריכה בכל רגע לרצות מישהו או משהו אחר.
סדר היום שלי כלל שחיית בוקר במי טורקיז, ארוחה גדולה עם הרבה סלט ויוגורט יווני, כתיבה בחדר או במרפסת ואז ישר לטבילת אחר הצהריים וארוחת ערב בבית או בטברנה הקרובה. זה היה כמו לחיות בחלום.
"כאילו השמיים עומדים להתמוטט עלינו"
ואז הגיעה הסופה, אסון טבע שלא אני ולא אף אחד יכול היה לצפות. היוונים באזור אמרו שמעולם לא היה דבר כזה, וזה דווקא אזור שרגיל לגשם. בחיים לא שמעתי עוצמה כזאת של רעמים. בחיים לא ראיתי כאלה ברקים. זה הרגיש כאילו השמיים עומדים להתמוטט עלינו. כמות הגשם רק הלכה וגברה והאמת היא שמעולם לא פחדתי ככה.
עד עכשיו, שבוע אחרי האירוע, הלב שלי מתחיל לפעמים לדפוק כשרוח קלה עוברת, מטוס עובר בשמיים, או כשאני שומעת בום הכי קטן. אני מתעוררת בלילה מסיוטים. לקחתי פעמיים קלונקס כי לא הצלחתי להירדם. אני בוכה כמעט כל יום וכואב לי הגוף כמו אחרי פרידה קשה מבן זוג. כנראה שמשהו בי עדיין מסרב להכיר באובדן של גן העדן שהיה כאן לפני שנייה ובאיזו קלות הוא פתאום איננו.
אולי יש כמה מבין אלה שקוראים עכשיו את הטור ששמחים לאיד (תשאירו טוקבק למטה) והם לא יכולים שלא לשים לב שיש כאן משהו אירוני. רציתי קצת לברוח ממלחמת ההישרדות שאני מרגישה בישראל (המלחמות, ההפגנות, הפיגועים, יוקר המחייה והחום) ומצאתי את עצמי פתאום במלחמת הישרדות אחרת ולא גרסת ה-vip.
הכבישים נחסמו ולא היה ברור אם נוכל לצאת מכאן, מי השתייה אזלו בסופר והיה חשש שאולי לא תגיע אספקה. החשמל והמים בברז נותקו ועד עכשיו אי אפשר להתקלח או לשטוף כלים ולעשות כביסה. בקיצור, גן העדן הפרטי שלי הפך לגיהנום.
התחושה של להיות תקוע בארץ אחרת היא קשה. מה אני כבר יודעת על היוונים? בישראל אני יודעת שמצב חירום הוא מצב די שגרתי. אבל היוונים האלה שחיים בין הים לעבודה ולאוזו שלהם, איך הם יתמודדו עם אסון לאומי עכשיו? אבל ככל שהימים התקדמו היוונים גילו תושייה גדולה. תיקנו את הכבישים במהירות, הביאו מי שתייה ואספקה של מזון לסופרמרקט, החלו לפנות את הבוץ מהחופים ובעיקר דאגו כל כך לתיירים כאן.
אני נעה כאן בשבוע האחרון בין חרדה קיומית לבין הכרת תודה עמוקה על זה שאנחנו בריאים ושלמים. מין רטט כזה שלמרות שברור שהכל בסדר עכשיו, יש הרגשה שבכל רגע הכל יכול להשתנות שוב. הבנה אמיתית בגוף שאי אפשר להיאחז בשום דבר. אני צוחקת עם יוני, בן זוגי על זה שאני לא בנויה להישרדות.
בתוך כל הטירוף, יש סולידריות נעימה כל כך בין האנשים. (פה היא לא מתה) יש הרבה מבוגרים בכפר והרבה אנשים שכאן כדי לעזור להם.
האיש מהמכולת של הכפר בן ה-80 מחייך אלי כשאני מגיעה לקופה לשלם על האוכל שקניתי, מתנצל על זה שאף פעם לא קרה דבר כזה כאן. אבל במקום שאני אעודד אותו, הוא אומר לי ׳׳היום אפשר ללכת לשחות. השמש יצאה׳׳. משהו בזה מעלה לי דמעות בעיניים. אני מחייכת אליו ובורחת לפני שהוא ייראה אותי דומעת.
סטמוליס, בעל הטברנה ההרוסה, עונה לכל מי ששואל לשלומו ש"הכול פרפקט", בצורה הכי משכנעת שיש. אנשים נפגשים בבתי הקפה ההרוסים, מדברים, מחליפים חוויות ומייד מתחילים לבנות מחדש.
האווירה בכפר עדיין עצובה אבל מהולה בקבלה תמוהה של המציאות. כאילו הם יודעים משהו על הטבע שאנשים עירוניים עדיין לא. הם לא מבוהלים, מתנהלים לאט לאט. מפנים בוץ מהבתים, תולים על גדרות מפורקות בגדים רטובים.
אנשים מברכים אחד את השני לשלום עם חיוך "יאסס" שזה גם שלום אבל הסאבטקסט הוא "כן, אנחנו ביחד בזה".
בינתיים השמש חזרה, הים מחזיר לעצמו את הצבע הכחול, כאילו אומר שהוא גם הוא צריך לפעמים איזה משבר רציני כדי להתחדש. והאמת היא, שגם בלי מים בברז אני לא רוצה חילוץ, אני רוצה לחזות בטבע עושה את שלו ובאנשים הטובים עוזרים אחד לשני לבנות את גן העדן הזה מחדש.
פתאום מהכפר הזה הקטן, כל מלחמה נראית עכשיו כל כך מיותרת. יש רק הבנה שאפשר לבנות ביחד ולברוא מחדש גן עדן עלי אדמות. ואולי ההבנה הזאת היא היא החופשה האולטימטיבית?
