פחד גבהים הוא לא תכונה מומלצת במיוחד. מכירים את הרגע שכל הכיתה עומדת על שפת המצוק ויש אחד, שלושים מטר משם, מחזיק חזק בעץ, כדי שהרוח לא תגרוף אותו למטה למכתש? נעים מאוד, זה אני. לכן, כשמישל, איש צוות האוויר הבלגי קשר אותי לקצה המטוס בחבל אבטחה דק במיוחד, הרגשתי שאולי אני מתגעגע לעץ ההוא בוואדי.
המקום: שדה תעופה קטנטן ליד העיר גנק בבלגיה. הזמן: שבוע שעבר. הרעיון פשוט: כמה פעמים בשנה מתרחש אירוע אווירי במדינות שונות באירופה. בחור בשם אריק, שאוסף אחריו חובבי תעופה עם משאלת מוות חזקה במיוחד, מגיע עם מטוס - שעוד נרחיב עליו בהמשך - מסתובב בשמי האזור ומצלם את המטוסים שמגיעים לאירוע. הנכס הגדול ביותר שיש לאריק שלנו הוא אישור לצלם את המטוסים במפגשים קרובים מאוד, וחשוב לא פחות - קשר אישי עם כל טייס או חיל אוויר שאפשר לחשוב עליו.
עכשיו, כדי לצלם AIR TO AIR צריך מטוס מיוחד. כזה שמאפשר טיסה בגבהים שונים באופן יציב וחשוב מכך מאפשר צילום בזוויות שונות. המטוס ששימש אותנו היה SKY VAN, מטוס משנות השישים שהשם מתאים לו בדיוק. דמיינו קרוואן מלבני, חברו לו כנפיים רחבות וקצרות, תורידו לו את דלת המטען הענקית מאחור וקיבלתם מטוס מכוער להפליא אבל מדהים להטסה. אריק חשב שלמטוס מגיעה נוכחות יותר מגניבה מהמראה הפונקציונאלי שלו, ולכן חזית המטוס נצבעה עם שפתיים עבות במיוחד, שחושפות שיניים עקומות והמטוס זכה לשם הלא רשמי: בטסי.
מפני שאני יושב בקצה המטוס מול חזית רחבה פתוחה לחלוטין, לא רק אני צריך להיות מאובטח - אלא גם על המטוס המצולם צריך להגן. המטוסים שאני מצלם טסים מאוד קרוב אליי - לפעמים אפילו עשרה מטרים מולי, או חמישה מטרים מתחתיי. מכסה עדשה, או מצלמה שנשמטת ממני ופוגעת במטוס יכולה לגרום לכולנו להיכנס למהדורת החדשות המקומית. לכן המצלמה מאובטחת אליי, העדשה מחוזקת בסרט הדבקה לגוף המצלמה, כל דבר שיכול להישמט בזמן טיסה נשאר על הקרקע ורק כך יוצאים לדרך.
ההתחלה ההירואית נפגמת קצת כשמישל איש הצוות מוציא אותנו לדחוף את המטוס למסלול. לאחר התנעה מלווה בכמה שיעולי מנוע, מקבלים אישור המראה ומסלול האספלט מתחתיי נעלם מהר מאוד. את מקומו תופסים שדות ירוקים, גגות בתי הכפר ותעלות מים שנעלמים כולם מתחת לעננים ככל שהמטוס מגביה. מהר מאוד נכנסים להלך רוח של מקלען במפציץ ממלחמת העולם השנייה. העיניים סוקרות את קו האופק, מחפשות מטוס מתקרב, הידיים מתהדקות על המצלמה והראש מנסה להתעלם מהריק הפתוח שמסתחרר מתחתיי.
ואז הם מגיעים. בתחילה שתי נקודות כהות מעל קו האופק, שמתקרבות אלינו במהירות. שני מטוסי F18 של חיל האוויר הפיני מאיצים אלינו, מאיטים ומסתדרים במבנה מדורג. המוביל מתקרב מאוד לבטסי. עוד רגע ואוכל להבריק לו את החופה. ואז הוא עושה כל מה שטייס קרב עושה - מוציא אייפון ומצלם אותי מצלם אותו. הטייס מרים ידו בתנועת פרידה ושני המטוסים שוברים מולי בשאגת מנועים.
ההפסקות בין הטיסות תלויות בזמני ההגעה של המטוסים השונים. לעיתים הפסקה קצרה וריצה חזרה למטוס ולפעמים יש מספיק זמן לאכול במועדון הטייסים המקומי שנראה כמו קלישאה של מועדון טיסה אירופי. דיפון עץ על הקירות, תמונות של טייסים וסמלי טייסות מעטרים את הקירות. מעל האח כרזת פרסומת משנות ה-30 ומאוורר שמורכב ממדחפי מטוס תלוי מהתקרה. על בר המועדון שולטות ביד רמה שתי נשים מבוגרות, לאחת קוראים סנדרה ולשנייה גם.
סך הכל יצאנו לחמש גיחות ביום במהלך ארבעה ימים. קובעים דייטים שמימיים עם מטוסי בוכנה ממלחמת העולם השנייה, מטוסי קרב מתחילת עידן הסילון, מטוסי יירוט מודרניים ומטוס הרקולס ישן שזו טיסתו האחרונה לפני שיהפוך חומר גלם לתעשיית המתכת הסינית.
אחרי שגררתי את בטסי לחניון הלילה שלה ביום ההטסה האחרון המשכתי לאירוע התעופה שהתקיים בסמוך, הפנינג משפחתי מקומי ששילב שניים מהדברים החביבים עליי: טיסות ראווה ודוכני צ’יפס.
אם חשבתי שטיסה במטוס פתוח מעידה על שיא אישי בכל הקשור להתמודדות עם פחד גבהים, המטס הראשון הראה לי שיש עוד לאן לשאוף. מטוס דו-כנפי הגיע בטיסה הפוכה, התיישר וגילה את אניטה וטניה משבדיה עומדות כל אחת על כנף מטוס, מנפנפות בחביבות לקהל בעודן טסות ב-200 קמ"ש תוך סיבוב של 360 מעלות.
עדו למפרט הוא מנהל קריאייטיב וצלם מתל אביב. אתם מוזמנים להתרשם מצילומים נוספים באתר האינטרנט ובעמוד האינסטגרם שלו.