קראתי את הטור של חברתי מעין, שמעדיפה שתיירים לא יגיעו לישראל כי צפוף ומבולגן פה מדי. לא הסכמתי, ואני רוצה להשיב לה ולומר: מדינה בלי תיירות נכנסת היא מדינה עצובה מאוד. מי מאיתנו לא מנפח את החזה בגאוות יחידה כאשר הוא נעצר ברחוב על ידי תייר או תיירת ונשאל איך מגיעים ל"אלנבי סטריט?", וישר תוהה מאיפה הם הגיעו ולמה דווקא לכאן. תודו שגם לכם זה עושה את זה לשמוע שפה זרה ולנסות לנחש מאיפה היא מגיעה? מה, לא יצא לכם לפעמים לבהות בדובר אנגלית או ספרדית במבטא בולט ולנסות להידבק בניחוח החו"לי שלו או לבהות בתיירת לבושה בבגדים שישר מסגירים שהיא לא מכאן ולפנטז על הסטייל שלה?
הרי כמה אנחנו עפים על עצמנו על כל פעם שישראלי/ת – שהם לא עצמנו, עולים לכותרות חיוביות בחו"ל וצובעים את ישראל באור של נורמליות והצלחה. כך בדיוק אנחנו מרגישים כשאותו "החו"ל" הזה מגיע לכאן ובוחר להוציא את כספו ולבלות את חופשתו דווקא בארצנו הקטנטונת. ולא צריך ללכת רחוק - תיזכרו בהרגשת האופוריה שהייתה כאן רק לפני שלוש שנים כשאירחנו את האירוויזיון.
המטרה שלנו היא לדאוג שהתיירים יחזרו לכאן וכמה שיותר מהר. וכשהם יגיעו, לנסות להעביר להם חוויה של מינימום נורמליות ומקסימום פאן במקסימום. כי בסופו של יום, והלוואי שאפשר יהיה לומר בקרוב גם – בסופו של משבר עולמי, בשנתיים האלו למדנו כמה חשובה הבריאות שלנו אבל גם כמה חשובה החופשה שלנו, וכך כנראה גם של יתר תושבי כדור הארץ.
נכון, מדינת ישראל משחקת אותה קשה להשגה ולהגעה. השערים שלנו (מלבד שתי מדינות) פתוחים רק באמצעות האוויר, לא כל חברות התעופה טסות לכאן, דקה אחרי היציאה מהמטוס מי שמקבל את פני התיירים אלו הם תורי הענק בביקורת דרכונים, לעיתים מלווים גם במנה אדיבה וחריפה של צעקות על מצע דחיפות, ואז לסיום מגיעים אלוהי התחבורה הציבורית, אוי אלוהים. ועוד לא אמרתי אף מילה על יוקר החופשה ועל העושק שלעיתים אנו נתקלים בו מצד קומץ אנשים שהורסים לכולם.
אבל המדינה, כאמור - משחקת אותה. הרי היא משתגעת על כל תיירת ותייר שנוחתים כאן ואפילו דואגת לספור אותם אחת-אחד, בגאווה גדולה רק כדי להשוויץ אחר כך בתייר השלושה מיליון והארבעה מיליון שלה (גם אם המספרים לא תמיד מדויקים).
ערב תחילת משבר הקורונה, היה אפשר ללכת בתל אביב ולהרגיש בתחרות של מספר המלונות למול מספר ה-AM PM שנפתחו בעיר, בכל 100 מטר. אנשי עסקים מהארץ ומהעולם הבינו שזה המקום להשקיע בו בתחום הזה, אפילו המדינה הואילה בטובה ועזרה בעידוד הפיכת מבנים לבתי מלון והארחה.
יותר ויותר מרכזי מידע והדרכה צצו במוקדי התיירות ויש מי שאפילו לקח את זה צעד קדימה ולימד את המצילים בחופים איך לגשת לתיירים ולדבר איתם באנגלית רגע לפני האירוויזיון, שכל כך שמחנו לארח כאן.
ואז הגיעה הקורונה, ואיתה קשיים חדשים שהמדינה נאלצה להתמודד איתם וגם הערימה בעצמה.
אבל (וכן, זה אבל גדול) מי שעוסק בתיירות בישראל, מתגלה כמשוגע עליה, לפעמים באופן קצת מוגזם. לענף התיירות זרועות רבות וארוכות מאוד. הרי לא מדובר רק במלונאים ובעלי צימרים, אם זה מדריכי הטיולים, נהגי ההסעות או מנקי החדרים והמאבטחים במלונות, המלצרים והברמנים, אנשי הקבלה בלובי והמצילים בחוף.
התחום הזה, שעל פניו נשמע כמילה נרדפת ל"מותרות" בחיים, מעסיק לא מעט מאיתנו באופן ישיר או עקיף.
ואותם "משוגעים" שכל כך אוהבים את המדינה ואת התיירות שבה, מוכנים לרוב לשים את מיטב כספם ולהמר, כי אין דרך אחרת להגדיר את זה, על פתיחת עסק בתחום הזה. ואולי זה לא התחום הכי רווחי, בחלק מתתי ענפיו, אבל אם תשאלו את אותם עוסקים במלאכת התיירות, כמעט תמיד תשמעו שאת הרווח הגדול שלהם הם מקבלים מהתגובות של התיירים, שמתלהבים לגלות את הפנינה הים-תיכונית הזאת, את החום – האקלימי והאנושי שיש כאן ומנסים ישר ללמוד עברית ולהבין איך מבטאים את השם של המארח השזוף שלהם.
אז תיירים יקרים, אם אתם קוראים את זה עכשיו – בבקשה, בואו.
