דיווח מנתב"ג, הבוקר
(צילום: משי בן עמי, נויל האריס)
אחרי חודשים של בלגן מתמשך שפגש כמעט כל ישראלי שטס לחו"ל, ביקורו של ג'ו ביידן בישראל סיפק לנתב"ג רגעים נדירים וקצרים של נחת וזוהר. עיני כל העולם היו נשואות לטקס קבלת הפנים החגיגי של נשיא ארה"ב ולנחיתה של האייר פורס 1 בארץ, ולכמה דקות של חסד, לקול תרועת החצוצרות ומראה השטיח האדום, נמל התעופה לא נראה כמו המקום הכאוטי שהתרגלנו להכיר בתקופה האחרונה.
אבל אחרי שביידן המריא לסעודיה והטקסים נגמרו, כל מה שנשאר בנתב"ג הם שוב תורי ענק. אתמול חלפו בשדה לא פחות מ-76 אלף נוסעים ב-437 טיסות בינלאומיות. שבועיים ויומיים אל תוך החופש הגדול, כשמספר הנוסעים עולה בקצב מהיר (עוד לפני השיא של אוגוסט), כתבינו התחלקו למשמרות מסביב לשעון כדי לתעד מקרוב מה קורה בשדה.
04:00-20:00: משמרת הלילה של איריס ליפשיץ-קליגר
כבר כשהגעתי למתחם, היה אפשר להבחין בתנועה ערה של טסים שמגיעים ברכב פרטי. בטרמינל 1 הסבירו לי שבעקבות ביקור ביידן, הטיסות לחו"ל עדיין לא יוצאות מכאן. עליתי על השאטל לטרמינל 3, שהגיע אחרי 20 דקות של המתנה בעמדת האיסוף.
בשעה 20:30 הגעתי לטרמינל 3. הוא עוד היה במצב סביר לגמרי. פה ושם היו תורים בבידוק. אבל הרוגע היחסי הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן. כבר לקראת השעה 22:00 הנוסעים שהיו אמורים לטוס לדובאי התבשרו על עיכוב משמעותי בטיסה שלהם.
בשעה 1:00 פגשנו נוסעים שהתייצבו ארבע שעות לפני ההמראה. "לא לקחנו סיכון", אמרו לנו ורד ויוסי, שהתייצבו לקראת טיסתם לסופיה. "חששנו מהתורים הארוכים. ממילא הלכה לנו השינה ואין לנו לילה, אז נגיע מוקדם". חוויית הקליטה הנינוחה יחסית עם הגעתם לנתב"ג הפכה לסיוט בשלב די מוקדם, ברגע שהשתלבו בתור שהשתרך כמו נחש מתפתל מהאולם המרכזי ועד לעמדות השיקוף. העובדים כאן אמרו לנו ש"ככה זה בפיקים" – וצריך סבלנות. "אלה עדיין לא העומסים של אוגוסט", הם אמרו לעומדים בתור. זה לא ממש ניחם אותם. בשעה 2:00 לפנות בוקר זמן ההמתנה לבידוק עמד על 40-20 דקות. זמן ההמתנה לצ'ק-אין עמד על עוד 50-40 דקות!
ניסינו גם לבדוק מה קורה באזורים אחרים של הנמל, כמו למשל בעמדה של רשות האוכלוסין שבה ניתן להנפיק דרכון חדש תמורת כמה מאות שקלים. לא הופתענו למצוא כאן תור לא קטן של אנשים שבכלל לא טסים הלילה, אלא נערכו מבעוד מועד והגיעו בשעה דלילה יחסית של עומס כדי להימנע מתורים ארוכים בהרבה בשעות היום.
בחזרה לאולם קבלת הפנים. היה ברור שמהר מאוד אתקל בנוסעים מתוסכלים שמחפשים את הכבודה שלהם. בשלב מסוים מתברר לי מי דמות המפתח בנמל עבור המיואשים שאיבדו את המזוודה: מאבטח שכבר למד להפנות על אוטומט את כל מי שרוצה בחזרה את הציוד שלו לאן ללכת ("ליד סטימצקי, אחרי הקפה"). בין הנוסעים המיואשים מצאתי תיירים שמחפשים כבר שעתיים את המזוודה האבודה שלהם. אין להם עם מי לדבר. אחת כזאת היא יוליה שהגיעה ממוסקבה ובקושי דוברת אנגלית. היא התקשתה להבין מה עליה לעשות כדי לאתר את הכבודה שלה.
פגשתי כאן את רוני חגי, בחורה צעירה שחזרה כבר לפני שבוע מברלין עם חברת ריינאייר ועדין לא מצאה את המזוודה שאיבדה. "אני מתוסכלת ברמה שאין לתאר", היא אומרת. "אני כבר במרדף של שבוע ימים אחרי המזוודה שלי, מאז שחזרתי לארץ רק בזה אני מתעסקת. הגעתי לכאן עם שני חברים שיסייעו לי לחפש אותה בין כל המזוודות. יש בה ציוד בשווי של אלפי שקלים. בברלין אמרו לי שהמזוודה נשארה בארץ. נאלצתי לקנות הכל שם". אחרי שעתיים יצאה רוני מהחיפושים עם אחד מחבריה בידיים ריקות. המזוודה לא נמצאה.
היא לא היחידה, כמובן. אני פוגשת גם בחור ישיבה בן 32 שהגיע לארץ מברזיל לפני חודש עם קונקשן דרך פרנקפורט. "אף אחת מארבע המזוודות שלי לא הגיעה עם המטוס שלי", הוא מספר. "מאז אני במרוץ אחריהן. באחת מהן יש תרמיל גדול שבו היה גם המחשב שלי. הייתי אבוד לגמרי כשנחתתי בנתב"ג וגיליתי שאין שום זכר לציוד שלי. בכל שבוע מצאו לי מזוודה אחרת, בטפטופים. עכשיו ברוך השם מצאו את המזוודה הרביעית".
גם אני נכנסתי למתחם המזוודות, בלי הפרעה, כדי לבדוק מה קורה שם. המקום הזה אמור להיות מאובטח ביותר, אבל לא צריך הרבה מדי כדי להיכנס אליו: מספיק ייפוי כוח מקרוב משפחה ותצלום דרכון שלו. נדהמתי לראות את כמות המזוודות הנטושות, את עגלות הילדים, האופניים, כלובי בעלי החיים. בליל של חפצים בכל מיני צבעים, שחלקם אולי לא יחזרו לעולם לבעליהם. כאן חשוב לציין שכדי למצוא את האבידה נדרש להגיע עם כמה
שיותר פרטים מזהים מטעם חברת התעופה. רצוי להצטייד גם במסמך מטעם חברת התעופה עם פרטי הכבודה שהלכה לאיבוד. זה יקל על נציגי החברות השונות לסייע לכם בחיפוש.
17:00-06:45: משמרת הבוקר של רועי רובינשטיין
שני אלמנטים יכריעו יותר מכל איך החוויה שלכם בנתב"ג תיראה: יעד הנסיעה ושעת הטיסה. אם בחרתם לנפוש ביעד פחות מבוקש כמו טביליסי, אתם תזכו לעמוד בתור קצר יחסית לצ'ק-אין. אם בחרתם לטייל ברחובות איסטנבול, המצב ייראה שונה לחלוטין. את משמרת הבוקר שלנו פתחנו עם שתי בדיקות שונות לזמני התור לבידוק הביטחוני ולשתיהן תוצאות שונות. בעוד ממריאים שהגיעו לשדה סביב השעה 7:00 עמדו בתור 18 דקות, נוסעים שהגיעו אחרי 8:00 כבר החלו את מסעם לכיסא המטוס עם המתנה של כ-27 דקות בממוצע בתור לבידוק הביטחוני.
אלא שרק אחרי הבידוק הביטחוני מגיע התור המפרך באמת. כבר רבות סופר ונכתב על התורים המתפתלים לדוכני הצ'ק-אין השונים של חברות התעופה. זה לא נראה שונה אתמול. רון פלד מחיפה הגיע לשדה שלוש וחצי שעות לפני טיסתו לאיסטנבול ב-10:30. בשעה 8:00 הוא היה כבר אחרי הבידוק הביטחוני ולפני שעה ו-58 דקות של המתנה לצ'ק-אין. כן, כן, קראתם נכון, כמעט שעתיים של עמידה בתור. פעמיים ראיתי איך התור הזה כמעט פוצץ כשאנשים ניסו להידחף אליו ואף ליצור לו תור עוקף. בכל כמה דקות מישהו אחר ניסה להרים את הקול על מישהו אחר שניסה לעקוף בדרך לדלפק.
ניתן להתחמק מחלק מהתורים הארוכים הללו, במיוחד מזה של הצ'ק-אין, בעזרת ההחלטה לטוס ללא מזוודה אלא עם טרולי, ואת הצ'ק-אין לעשות מבעוד מועד. אלו שחפצים בכך יוכלו לעשות צ'ק-אין בעמדה ליד האות w. התורים בעמדה זו קצרים מאוד יחסית לתורים האחרים.
התורים בטרמינל 1 אמש היו אמורים להיות נסבלים יותר. כך לפחות חשבנו. כשהגענו לטרמינל 1 חברנו ליפה מהדרום, שהגיעה לטרמינל יחד עם בן זוגה בכדי לטוס ללרנקה. כשבני הזוג נכנסו לתור הצ'ק-אין היה נדמה שיפה תוכל לרכוש דברים בדיוטי פרי תוך חצי שעה לפחות. אך תכנונים לחוד ומציאות עגומה בנתב"ג לחוד: בני הזוג עמדו בתור במשך שעתיים ו-17 דקות. הסיבה: שחקני קבוצת הכדורגל של הפועל חיפה, שזכו ליחס מועדף בצ'ק-אין מטעם חברת ארקיע שניהלה את הטיסה.
חשוב להבהיר: מותר לכל אחד לרכוש בכסף את השירות הזה. לעיתים זה נעשה רחוק מהעין של מרבית הנוסעים ועובר בשלום. הפעם האירוע התרחש מול שאר עשרות הנוסעים שהתור שלהם הוקפא לטובת שחקני הכדורגל, שעקפו את התור מצד שמאל. במשך שעה שלמה נוסעים עצבניים צעקו על אנשי ארקיע: "אנחנו מחכים שעה וחצי עם ילדים, מלמדים אותם דרך ארץ ומה זה לעמוד בתור, ואז השחקנים האלו מגיעים וזה מה שהם עושים?!". מחברת ארקיע נמסר: "ארקיע מטיסה עשרות קבוצות ספורט לחו"ל. לטיסה זו נוסף דלפק מיוחד על ידי עובד שהוקצה לטובת טיפול בשחקני הקבוצה. אם עובדים אחרים סייעו לקבוצה על חשבון נוסעים אחרים הדבר חמור בעינינו ולא על דעתנו. ביקשנו מחברת שירותי הקרקע לבדוק את העניין".
21:00-17:00: משמרת הערב של קורין אלבז-אלוש
הגענו לשעות אחר הצהריים. העומס ניכר כבר בחניון לטווח רחוק שמחירו עומד על 45 שקלים ליממה. עבור הנוסעים לחופשה קצרה זה משתלם יותר ממוניות ונראה שרבים הבינו את זה, שכן החניון עמוס מאוד. אחרי 20 דקות נמצאה חנייה פנויה, היחידה בשורה המאוד רחוקה מהכניסה לחניון. המלצה שלנו: תגיעו ברכבת. כבר בכניסה לטרמינל ניתן להבחין בתורי הענק שמשתרכים. עקבתי אחרי זוג שהתחיל את המסע לעבר הצ'ק-אין ושליחת הכבודה בשעה 18:11 והגיעו לדלפק הצ'ק-אין ב-20:05. הבידוק הביטחוני שהגיע לאחר מכן לא היה נורא. אותו זוג, למשל, המתין בו רק 21 דקות. משפחה נוספת בת ארבע נפשות המתינה 39 דקות עד לסיומו.
מי שבחרו להגיע בלי כבודה אלא עם מזוודת טרולי בלבד, נהנו מתור קצר בהרבה (עמדת w). זוג פלוס ילד שכל אחד מהם הגיע עם טרולי אישי המתינו עד לצ'ק-אין 26 דקות בלבד. ככל שהערב התקדם כך גדל התור בעמדת w, אך בהשוואה לתורי הענק מימנו ומשמאלו, הוא עדיין קטן באופן יחסי.
בצידי הטרמינל לוח הטיסות מבשר על עיכובים של לא מעט המראות. ארתור, שגילה כי טיסתו התעכבה, אומר ש"זה מאוד מעצבן. אבל כשאני רואה את התור, אולי זה יצא לטובה – כי יש מצב טוב שלא הייתי עולה עליה. זה לא נורמלי. אני טס כי אני חייב. לא בטוח שבמצב כזה הייתי יוצא לנופש". ככל שעבר הזמן, עוד ועוד טיסות הפכו ל"אדומות": לבודפשט, פריז, בורגס, שארם א-שייח, מילאנו, טביליסי, וינה. ליד המסכים עומדים נוסעים שתופסים את הראש באכזבה. את הזמן הארוך עד לטיסה לא נותר להם אלא להעביר באחד מבתי הקפה והמסעדות. ומדובר בהוצאה לא קטנה: בקבוק מים קטן בבית הקפה לה פרינה באולם הטיסות היוצאות יעלה לכם 8 שקלים. קוראסון שוקולד יגיע ל-19 שקלים. אחרי הצ'ק-אין, תגלו שסנדוויץ' ביס יעלה 23 שקלים ועוגייה תעלה 16 שקלים. מי אמר שאין מחיר לחופש?
