משה ברנשטיין, בן 25 מביתר עילית, הרגיש תמיד שונה מחבריו לישיבה. בעוד הם שקועים בלימודי התורה, הוא נמשך לעולם הצילום. המסע שלו עם המצלמה החל כבר בילדות, במקביל לשמירה על אורח חיים חרדי, והפך לאורך השנים לקריירה ייחודית ומעוררת עניין.
ים המלח, גן עדן הולך ונעלם
(משה ברנשטיין)
"מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה לצלם", סיפר בשיחה עם ynet. "כשהייתי בן 14-13 החלטתי שאני חייב מצלמה, אז התחלתי למכור בישיבה ממתקים. זה היה המקור העיקרי להכנסה שלי בתור ילד חרדי. לאט-לאט הצלחתי לאסוף את הכסף וקניתי את המצלמה הראשונה שלי וכשהיא נשברה קניתי את המצלמה השנייה שלי".
משה חובב הצילום האוטודידקט החל לצלם בסגנון אישי ומרגש ולזכות בהערכה. ההתחלה הייתה קשה, לא תמיד היה ברור מה לצלם או איך להגיע למקומות עם טבע פראי, והקושי האמיתי היה לשלב בין אהבתו לתחום המיוחד הזה ובין הנורמות של החברה שבה גדל. לאחר שסיים את לימודיו בישיבה, החל משה לעבוד בעבודה מסודרת ויציבה, כלשונו, בסניף "אושר עד" בירושלים.
"זו הייתה עבודה עם קביעות, משכורת מסודרת וביטחון כלכלי", סיפר, "אבל כל הזמן ידעתי שזה לא אני. עבדתי שם ארבע שנים, הגעתי לתפקיד של סגן מנהל סניף, אבל משהו בלב בער כל הזמן. הרגשתי שאני לא מממש את עצמי".
במהלך עבודתו, משה היה לוקח מדי פעם את המצלמה הישנה ומצלם רגעים קטנים של טבע וחברים. "היו לי רגעים שבהם אנשים שסביבי, אפילו סוכנים שבאו לעבוד עם 'אושר עד', היו אומרים לי – 'מה אתה עושה כאן? זה לא המקום שלך, אתה צריך לצלם!', אז הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא".
בשלב הזה קיבל החלטה גורלית – לעזוב את העבודה ולעבור לצלם באופן מלא. הוא השקיע את כל חסכונותיו בקניית ציוד צילום מקצועי, כולל, רחפן ומחשב איכותי. אחרי רכישת הציוד, משה החליט לצאת ולהכיר מקרוב את אחד המקומות המרתקים והפראיים ביותר בישראל – ים המלח. "ראיתי באינטרנט סרטון על ים המלח", הוא נזכר, "ומשהו משך אותי לשם. לא ידעתי מה אני מחפש בדיוק, אבל ידעתי שאני חייב להגיע לשם ולצלם בעצמי".
משה עלה על אוטובוס לירושלים ומשם המשיך בתחבורה ציבורית לעין גדי, המקום שבו הקסם התחיל. "כשהגעתי לים המלח בפעם הראשונה הרגשתי כמו מגנט למקום הזה. התחלתי לצלם, ובאותו הרגע פשוט ידעתי שזה המקום שלי. כל שבוע חזרתי לשם וגיליתי משהו חדש. מהר מאוד מצאתי שם דברים שלא היו מוכרים כמעט לאף אחד, כמו פניני המלח שהתגלו כתוצאה מהירידה במפלס הים".
פניני המלח נחשפו בהדרגה עם נסיגת המים, וברגע שהצלם החרדי, שלא למד מעולם צילום, העלה סרטון שלהן לרשתות החברתיות, התיעוד התפוצץ וגרף מיליוני צפיות בכל העולם. "הסרטונים על פניני המלח צברו עשרות מיליוני צפיות בטיקטוק ובאינסטגרם", הוא שחזר בסיפוק. "פתאום הפכתי לאחד מצלמי הטבע המובילים של ים המלח, והעוקבים החלו לזרום".
50 צפייה בגלריה
כרזה למען שחרור החטופים - שיתוף ארגון שומרי ים המוות, בראשות עודד רהב
(צילום: משה ברנשטיין)
על אף הפוטוגניות האינסופית של המקום, משה מודאג מההתייבשות המהירה של ים המלח. "יש עצב גדול בירידת המפלס של ים המלח", אמר, "המקום הזה הולך ונעלם מול העיניים שלנו, ויחד איתו נעלמים חופים, בולענים מסוכנים צצים, והטבע משתנה בצורה דרמטית". התהליכים הללו מצטלמים, כאמור, באופן מרשים. "כל שבוע אני מגלה משהו חדש – פניני מלח, טקסטורות ייחודיות, ותופעות טבע יוצאות דופן שנוצרות רק בגלל המפלס היורד. זה כאילו שהטבע מציג בפנינו פרידה מרגשת, ואני שם כדי להנציח אותה".
ברנשטיין שומר על אורח חיים דתי גם כצלם. השילוב של צלם טבע המתמסר לחלוטין לעבודתו, לבין השורשים העמוקים במגזר החרדי, הופכים אותו לדמות יוצאת דופן ומסקרנת. "לא חזרתי בשאלה", הדגיש. "אני חרדי, וזה לא סותר את אהבתי לצילום. יש בי צד שרוצה לפרוץ גבולות ולהכיר את העולם שמחוץ לשגרה החרדית. בכל פעם שאני יוצא לים המלח, אני מרגיש שאני מביא את העולם שלי יחד איתי".
הקונפליקט הזה בין החיים החרדיים לעבודה עם ציוד צילום מתוחכם ושהיה בטבע הפראי לא נעלם מעיני קהילתו ומשפחתו הקרובה. "בשכונה החרדית בביתר עילית זה לא עניין של מה בכך לראות צלם טבע מסתובב עם רחפן ומצלמות מקצועיות", סיפר. "אבל אני מוצא את הדרך להשתלב. אחרי יום קשה בים המלח אני מוריד את בגדי הטיול ולובש שוב את הבגדים החרדיים שלי".
משה ממשיך לחזור לים המלח מדי שבוע על אף שלפעמים המשימות חושפות אותו לסיכון. "אני מכיר את האזור כמו את כף היד שלי, אבל לפעמים ההתמסרות לצילום מגיעה עם מחיר", הוא נזכר במקרה שבו ירד לצלם בולען שנוצר בקו החוף, רגע לפני שאיבד את הקרקע מתחת לרגליו. "נפלתי עם המצלמה בידיים והצלחתי לעצור את עצמי עם המרפק. באותו רגע הבנתי כמה חשוב לא לזלזל במקום הזה – הצילום בטבע הפראי של ים המלח הוא מאוד מסוכן".
משה מצלם מתוך תחושת אחריות. "אני מנסה לתעד כל מה שאני יכול", סיפר בשיחה עם ynet, "גם את התופעות הטבעיות שהמפלס הנמוך חושף בפנינו. אני רוצה שהעולם יכיר את היופי הזה, כי אני יודע שזה לא יישאר לנצח."
אחת החוויות המאתגרות שלו היא השימוש בתחבורה הציבורית כדי להגיע לאזור. במשך שנתיים, נסע באוטובוסים ובמוניות, ולעיתים היה מגיע לתחנות אוטובוס כשהוא מותש מעייפות. "הלכתי שעות ארוכות באזורים קיצוניים, ואז מצאתי את עצמי עומד כל הדרך הביתה בירושלים", סיפר. "זה היה מתיש, אבל כשחזרתי הביתה ופתחתי את התמונות ידעתי שהכול היה שווה את זה".
בניגוד לסטיגמות על החברה החרדית, משפחתו של משה קיבלה אותו ואת עיסוקו בברכה, זאת על אף הפער בין אורח החיים החרדי המוקפד לבין העולם הלא שגרתי שאליו נכנס. "אימא שלי היא הדמות היחידה שבאמת מתעניינת ומחוברת לעבודה שלי. היא רואה את התמונות והסרטונים, מבינה ושואלת שאלות. "לאחרונה לקחתי אותה לים המלח, והיא ראתה בעצמה את כל מה שאני מתעד כל הזמן. היא הייתה כל כך נרגשת, וזה היה אחד הרגעים הכי מיוחדים עבורי".
מעבר לתמיכה של הציבור החילוני בישראל וחובבי הטבע בעולם, משה גם קיבל תמיכה מעוד קהילות במגזר החרדי. כאשר פרסם את תמונותיו בכתב עת חרדי, הוא הופתע לגלות כמה עניין זה עורר. "לא הרבה חרדים מכירים את הצד הפראי של ים המלח", אמר. "עבורם ים המלח זה מלונות, חופים מסודרים, ואולי עוד קצת, אבל לא מעבר. זה שליחות עבורי להראות את היופי של המקום הזה גם לציבור החרדי".
"אני מרגיש לפעמים אי נוחות עם זה שאני מטייל ומצלם בשעה שאחרים נלחמים. החברים שלי מהמגזר החילוני לא אומרים לי שום דבר שלילי, אבל בתוכי יש הרגשה שאני בוחר במסלול שהוא שונה, בזמן שהמדינה נמצאת במציאות אחרת. זו תחושה שלא עוזבת אותי לגמרי"
בייחוד בזמן מלחמה, כחרדי המתמחה בצילומי טבע פראי, משה נאלץ להתמודד עם מתחים סביב נושאים של דת, זהות, ותפיסה ציבורית. "אני מרגיש לפעמים אי נוחות עם זה שאני מטייל ומצלם בשעה שאחרים נלחמים", אמר בכנות. "החברים שלי מהמגזר החילוני לא אומרים לי שום דבר שלילי, אבל בתוכי יש הרגשה שאני בוחר במסלול שהוא שונה, בזמן שהמדינה נמצאת במציאות אחרת. זו תחושה שלא עוזבת אותי לגמרי".
לאורך השנים הקשרים שיצר עם צלמי טבע ומטיילים יודעי סוד מהמגזר החילוני עזרו לגשר בין פערי הזהויות והובילו לחברויות אמיתיות. "פגשתי הרבה אנשים שמכירים את העבודה שלי ומכבדים אותה. יש לי חברים שמגיעים מכל המגזרים".
משה רואה את עצמו כמי שפועל בשליחות להציג את היופי של ים המלח לציבור הרחב. "ים המלח הוא מקום שלא דומה לשום מקום אחר בעולם", סיכם, "ככל שהמפלס יורד, נחשפות תופעות טבע ייחודיות שאני מרגיש חובה לתעד ולהכיר לאנשים. זה לא מקום שיהיה כאן לנצח, ולכן כל רגע בו הוא מיוחד".
ים המלח, גן עדן הולך ונעלם
(צילום ועריכה: משה ברנשטיין)
פורסם לראשונה: 11:02, 17.11.24
