שוקה רווק בדרך הבשמים בשנת 2018
(צילום: גלעד כרמלי)
שוקה רווק, הטייל והסייר הוותיק שהיה ממקימי החברה להגנת הטבע, הלך הבוקר (שלישי) לעולמו בגיל 91. שוקה היה גם ממקימי בתי ספר שדה וחוגי סיירות של הארגון, נחשב במשך עשרות שנים לאחד מאנשי שמירת הטבע המובילים בישראל – והיווה השראה גדולה לרבים שהלכו בדרכו. הוא יובא למנוחות מחר בשעה 17:00 בקיבוץ תל יוסף.
שוקה נולד ב-1931 בקיבוץ תל יוסף שבעמק חרוד בצפון לזוג הורים חלוצים שעלו ארצה בעלייה הרביעית, והתגורר בשנים האחרונות במושב כוכב מיכאל שבמועצה האזורית חוף אשקלון. מאז הצטרף לחברה להגנת הטבע ב-1965 שוקה כמעט שלא הפסיק לצעוד. הוא ניהל בתי ספר שדה והדריך סיורים לצד אושיות כמו עזריה אלון ואמוץ זהבי. במרץ 2017 אף הוענק לו אות "זקן הסיירים".
שוקה היה גם מראשוני הסוקרים והמדריכים הישראלים בסיני. מתום מלחמת ששת הימים ולאורך כל שנות ה-70 סייר וחקר את הרי סיני, נחליו ואתריו, והוביל אחריו במשך יותר מ-50 שנה קבוצות של מטיילים בחצי האי. במהלך אחד מסיורי המחקר בסיני נפל ושבר את המפרק – אשר הוחלף במפרק ממתכת. "חשבו שאהיה נכה, אבל הייתה לי סבלנות. אחרי שנה וחצי התחלתי ללכת ולא הפסקתי", סיפר בעבר.
במקביל, הוביל שוקה כל העת גם חוגי סיירות בארץ – ויחד עם חניכיו חשף את מערכת המים העתיקה הנמצאת כיום בשטחו של פארק אלונה ומוכרת בשם "מי קדם" – ניקבה תת-קרקעית שנחצבה על ידי הרומאים לפני כ-2,000 שנה במטרה להוביל מים ממעיין עין צברין אל עיר הנמל הגדולה והחשובה אז קיסריה. שוקה, שניהל באמצע שנות ה-80 את חוגי הסיור של החברה להגנת הטבע, החליט להוביל את מבצע ניקוי הניקבה ומדי קיץ ארגן נערים ונערות מהחוגים ל"מחנות" שבמסגרתם פונה הבוץ שחסם את הפירים – מה שאפשר את פתיחת האתר למטיילים.
לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן ערך שוקה, יחד עם פרופ' אבי שמידע, סקר שטח מקיף בירדן ובו מיפה את הקניונים בהרי מואב ואדום. תוצאות הסקר פורסמו בספרם של השניים "אל קניוני מואב ואדום" – אשר פתח את חבל הארץ הזה לטיולים, הן עבור הישראלים והן עבור הירדנים.
שוקה היה מהישראלים הראשונים שנכנסו לטייל בירדן לאחר הסכם השלום, אך שמועות עקשניות בחוגי הסיירות גרסו שהוא כבר ביקר בסלע האדום עוד לפני כן. עם זאת, הוא מעולם לא הודה בכך בעצמו. "לא התפתיתי, לא נסחפתי", הבהיר בריאיון ל-ynet. "החלטתי שלפטרה אני אגיע בשלום. באופן עקרוני אני לא אוהב לטייל במקומות שאני לא ברוך הבא, בארץ אויב. ועכשיו כשאנחנו באים – ברוכים הבאים. אני לא בא כשמקבלים אותי בכלי נשק".
שוקה הציב לעצמו כיעד אישי את הנחלת אהבת הטיולים הרגליים לדור הצעיר. "אנחנו צריכים להעביר להם את השרביט של ההדרכה. אני חושב שזו המשימה, מבחינתי, אין גדולה ממנה". לאור פעילותו, חבריו של שוקה אף הגישו כמה פעמים את מועמדותו לפרס ישראל על מפעל חיים בשמירת טבע וחינוך לאהבת הארץ.
שוקה הותיר אחריו שתי בנות ובן, בנוסף לנכדים רבים ואף נינים. "הלכתי אחריו מגיל אפס, בכל הארץ ובכל העולם", סיפר נכדו אופק פאר. "סבא היה איש מיוחד, מומחה להכל, לבוטניקה, לזואולוגיה, להיסטוריה, לגיאולוגיה. איש שהערצתי בצורה מאוד גדולה, ואני חי היום לפי איך שהוא לימד אותי על ערכים של אהבת הארץ, של שלום ושכל בני האדם שווים, וגם של מאבקים לשמירה על הטבע והפגנות שאליהן הוא לקח אותי. הוא גם הראשון שלקח אותי לחו"ל. הדביקו אותי אליו ונתנו לו את המפתחות, ויש לו חלק גדול מאוד בחינוך שלי".
לדברי נכדו, השבועות האחרונים, שבהם מצבו הידרדר, היו הכי קשים. "סבא היה בנאדם שטייל בטבע עד היום האחרון שהוא היה יכול. הוא תמיד אמר שביום שנשיג אותו בהליכה, זה יהיה היום שבו הוא הזדקן. וזה קרה בבום. סבא הוביל אחריו עדה של מטיילים שהלכו אחריו, וכולם הוקסמו מהאישיות שלו ומטוב ליבו. כולם קראו לו 'סבא', כי לכל מי שהלך איתו בשביל הוא דאג כמו שסבא דואג. זה בנאדם שבא לעולם והשאיר אותו הרבה יותר יפה מאיך שהוא נכנס אליו".
איריס האן, מנכ"לית החברה להגנת הטבע, ספדה לו: "שוקה היה איש שטח, בכל נימי נפשו וגופו, מדריך וטייל. הייתה לי הזכות להשתתף בהשתלמויות שהוא הדריך, ממש עד שנותיו האחרונות. ההיכרות שלו עם כל פרט ומרכיב בנוף ואהבתו העמוקה לטבע, היוו השראה, לא רק לי, אלא לכל המדריכים הצעירים, ששתו בצמא, את הידע, שתמיד הוא שמח להעניק לאחרים".
זיו שרצר, מנהל מחלקת ההדרכה בבית ספר שדה שדה בוקר, הוסיף: "את שוקה קשה לתאר במילים. מעל הכל, שוקה היה בעיקר השראה אינסופית. אדם שאהב אנשים אך את הטבע אהב יותר. אדם שיצר המחקר מעולם לא נמוג בו, שיצר ההתלהבות שבו רק התגבר עם השנים. כל געדה או אצבוע בהרי אדום היה כמו מציאת מטמון, ואבני מיל רומיות - כאילו נחת האדם הראשון על הירח. כל נקב שלא הכיר או כזה שכבר ביקר בו אך שכח, היה חייב להיחקר. על כל כיפה לאורך המסלול היה חייב לטפס, קטנה כגדולה, כי רק שם ידע מה מסתתר מעבר. גבולות בין מדינות, שמורות, שטחי אש, ובכלל קווים סימטריים על פני המפה היו זרים לו. העולם והמדבר בפרט היו פרוסים לרגליו והוא בסך הכל רצה להכיר ולגלות עוד. כל צמח, כל גבעה, כל שביל וכל מצד עתיק רוממו את רוחו, ואת הרוח הזו היה חשוב לו להעביר לדורות הצעירים. תמיד לצעירים. אהבה ושמירת טבע היו בנשמתו וצדקת הדרך זרמה בעורקיו. זהו יום עצוב לכל הטיילים והסיירים במדינת ישראל, ולכל מי שהכיר את האיש החד פעמי הזה. עכשיו יש לו מחוזות חדשים ובלתי מוכרים לחקור".
ההיסטוריון והארכיאולוג פרופ' חיים בן דוד מהמכללה האקדמית כינרת, שהוביל יחד עם שוקה את המסע ב"דרך הבשמים", אמר כי "הלך מאיתנו אחד ההולכים והמובילים המיוחדים בארצנו. כל כך הרבה אנשים חזרו לביתם עם חיוך, הנאה וחוויה לאחר סיור עם שוקה. את שוקה לא עוצר דבר - לא המרחק המטורף, לא המצוק התלול, לא המפל האדיר ולא הפסגות הגבוהות ובטח לא סימון השבילים. הילד שבו - סקרנות, תמימות ושובבות לא עזבו אותו עד אחרית ימיו".
בן דוד הוסיף כי זכה בעשורים האחרונים (מאז 1998) ללכת איתו מאות קילומטרים, רובם על דרכים עתיקות בהרי אדום, מואב והנגב: "הוא הדביק אותנו במשימה שהוא הגה ללכת ברגל את דרך הבשמים, תחילה בבדיקה האם החאנים בנגב של עבדת שער רמון ואורחן מור נמצאים במרחק הליכה של יום, אחר כך בדיקת כל הדרכים היורדות מפטרה לערבה והשיא כמובן ההליכה מפטרה לעבדת שבמהלכה נתגלו אבני המיל ה'חדשות' בגרפון. שנים נלחם שוקה על זכות המטיילים כולם ללכת ברגל בכל הקטעים של דרך הבשמים ובמיוחד בקטע של רמת נקרות בין מצד נקרות למעלה דקלים שהיה ללא סימון שבילים. עקשנותו הביאה להסכמה של רשות הטבע והגנים לאפשר הליכה בקטע זה בנוהל של 'פרמיט' - אישור הליכה על שביל לא מסומן ללא הצורך בביטוח מיוחד אך ברישום מסודר מול הרשות".
פורץ דרך הבשמים: "מסע שנחלם הרבה שנים"
לאורך השנים מתח שוקה ביקורת חריפה מאוד על מדיניות סימוני השבילים והאיסור לרדת מהשבילים המסומנים בתחומי שמורות טבע. כחלק מהמאבק במדיניות זו, הוביל בין היתר יוזמה לשחזור מסעות בדרכים עתיקות בדרום הארץ – כמו המסע לשחזור "דרך הבשמים" בפברואר 2018, שתועד ב-ynet.
"המסע הזה נחלם הרבה שנים", סיפר אז. "לילות שלמים לא ישנתי מתוך כוונה לארגן את הדבר הזה. בשבילי זה חלום של כמה שנים, שחייבים ללכת פעם מפטרה עד עבדת על דרך הבשמים ולהתחיל להשמיש אותה לטיילות".
אתרי "דרך הבשמים" בארץ הוכרזו בשנת 2005 כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, תחת השם הקיבוצי "דרך הבשמים – ערי מדבר בנגב". בהכרזה נכללו ארבע הערים הנבטיות – עבדת, ממשית, חלוצה ושבטה – וכן כמה מצודות וחאנים, אבני מיל, קטעים מהדרך העתיקה שהשתמרו ושרידים נוספים. לאחר ההכרזה ניסה שוקה להוביל מהלך לסימון שביל מטיילים בתוואי הדרך ברמת נקרות – קטע של שבעה ק"מ שמחבר בין מצד נקרות למכתש רמון. שוקה פעל מול רשות הטבע והגנים ואף גרר עד למדבר את נציגי אונסק"ו כדי שיסייעו בכך. "נענינו בשלילה", סיפר.
"הדרך הזו צריכה להיות פתוחה כמו שביל ישראל, אני מאמין שהיא יכולה גם להיות מאוד אטרקטיבית לתיירות חוץ", הסביר. "אמר מי שאמר – שדרך, אם ילכו עליה הרבה מטיילים, היא תיהרס. זו טעות ממש חמורה, כי דרך, אם לא הולכים עליה היא פשוט נמחקת. דרך לא יכולה להיהרס. דרך שהלכו עליה עם גמלים במשך מאות שנים, ואחר כך חיילים רומים עברו אותה בצורה מסודרת על דרך רחבה – היא לא יכולה להיהרס מכמה מטיילים שיעברו בה".
במהלך אותו מסע ראשון ב-2018, נחשף גם המקטע האבוד של "דרך הבשמים" בנגב, בזכות מציאתן של תחנות אבני מיל שעל חלקן כתובות עתיקות. הקטע שבו הוצבו האבנים ושאורכו כשבעה קילומטרים, בין מצד מחמל שעל שפת מכתש רמון לבין מצד גרפון, לא היה מוכר עד לאותו מסע. כחודשיים לאחר הגילוי, הוצאו ארבע מהאבנים מהשטח במסגרת מבצע משותף של רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות בשל החשש משודדים.
בלילה האחרון של המסע, סביב המדורה, הפתיעו את שוקה עם תעודת הוקרה והערכה שבה הוא הוגדר כ"חלוץ הטיילים והסיירים בשבילי ישראל וירדן, ממובילי דרכי השיירות במדבר, יוזם מסעות הליכה בעקבות הדרכים העתיקות ופועל לשימור מורשתן".
שרצר, שהיה אחראי על ארגון חלקו הישראלי של המסע והעניק לו את התעודה, סיפר על מאבקו של שוקה לפתיחת "דרך הבשמים" לציבור הרחב לכל אורכה. הנחישות ששוקה מפגין כל פעם מחדש ולא מרפה, זה מבחינתי אחד השיעורים הטובים בחיים, ואני איתו", ציין.
לקראת סוף שנת 2021 מאמציו נשאו סוף-סוף פרי, כאשר רשות הטבע והגנים השיקה פיילוט שבמסגרתו התאפשר לראשונה הטיול בשניים מהמקטעים של "דרך הבשמים" שעד אז היו סגורים לציבור – באמצעות מנגנון "אישורי מסע" בהרשמה דיגיטלית.
לוחם הסביבה שניסה לעצור בולדוזרים בגופו
שוקה היה שותף גם למאבקים סביבתיים רבים, בהם המאבק להפסקת הזרמת מי ביוב לנחל קדרון – שנשא פרי לאחר כעשור של פעילות והביא להקמת מפעל לטיפול בשפכי מזרח ירושלים. בנוסף, הוביל מאבק שלא צלח נגד סלילת כביש 6 על שטחי טבע – שבמסגרתו ניסה לעצור בולדוזרים בגופו ואף השתלשל בסנפלינג מגג הבניין של חברת "דרך ארץ" לאות מחאה. כמו כן הצטרף למשפחת שליט במאבקה לשחרור גלעד שליט משבי חמאס וליווה אותה לכל אורך הצעדה ממצפה הילה לירושלים.
אהבתו הגדולה לטיולים, שאותה הוריש גם לבנו אלעד, גבתה מחיר כבד כשאלעד נהרג ב-1995 בתאונת דרכים במהלך טיול בנפאל, בהיותו בן 22. לאחר האסון לקח שוקה את התרמיל של אלעד ונסע להימלאיה, לטיול במסלול שאליו לא הספיק להגיע. "מאז אני מטייל איתו, ומטייל גם בשבילו", סיפר בעבר.
בנוסף, הדריך שוקה טרקים מיוחדים ברחבי העולם. בשנת 2003 הוביל קבוצה של 14 מטיילים ישראלים לטיפוס על הר הגעש טולבצ'יק בחצי האי קמצ'טקה שבמזרח סיביר. הקבוצה נקלעה לסופת שלגים עזה, הקשר עימה נותק ובארץ עלה חשש כבד לגורלם – אולם לאחר שלושה ימים של חיפושים אותרו המטיילים בריאים ושלמים. "לא הלכנו לאיבוד, התחילה סופת שלג אז הקמנו מחנה אוהלים כדי לישון בו עד שוך הסערה", סיפר אז בריאיון לתקשורת הישראלית. "לא ידענו שדאגו לנו, הופתענו מאוד. היה טיול מעולה".
