הייתם יוצאים לחופשת בינג'?
מאפסנים את התינוק אצל סבא וסבתא, מזמינים חדר מפנק במלון, מדליקים מזגן, מכבים את האור, ולא עושים כלום – אבל כלום – חוץ מלשכב במיטה עם נשנושים, ולצפות בכל סדרות הטלוויזיה שבבית אתם עסוקים ומותשים מכדי להגיע אליהן. קבלו קונספט חדש ומושחת
צופים ב"סיפורה של שפחה"(צילום: נבו זיו)
בדקתי באינטרנט ומתברר שהטרנד הזה הוא לא טרנד, אין לו זכר ברשת. הייתי בטוח שיש תת-ענף תיירות שלם שחי מלהשכיר חדרים לזוגות שרוצים להתייחד עם המסך למשך כמה שעות, אבל הדבר היחיד שמצאתי תחת המושג "חופשת בינג'" היה מנוע החיפוש בינג שנעלם לי לפני עשור.
שמענו פה ושם אגדות אורבניות על זוגות שעשו כזה דבר: זוג שטס לאמסטרדם לחמישה ימים והסתגר בחדר במלון כדי לצפות בכל העונות של "שובר שורות" תחת ענן עשן. שתי חברות שלקחו חופש מהעבודה לשבוע כדי לצפות בכל פרקי "האישה הטובה". אבל זהו. וזה מעניין, כי כשסיפרנו לחברים שאנחנו יוצאים לחופשת בינג' כולם היו אכולי קנאה, כאילו העלינו לאינסטגרם תמונה מחוף ים טורקיז במלדיביים. אמרו לנו שזה גאוני, שזה חלום, שזה מדהים, שזה מה שהם בדיוק צריכים, ואז הגענו למסקנה הראשונה מהחופשה הזו: למרות שהיא בהישג יד, אף אחד לא הולך לצאת אליה.
הטריילר של "שערורייה אנגלית למדי"
תחשבו על זה, הרי אם כבר יצאתם לחופשה – לקחתם ימי חופש מהעבודה, נסעתם או טסתם כמה שעות טובות, שילמתם על טיסה, על מלון, הגעתם ליעד מדהים – למה שתשכבו במיטה בחדר ממוזג ותירקבו מול המסך? הרי אפשר לעשות את זה בחינם בבית. זו הסיבה שהרעיון הזה מגיע עם רגשות אשם, "אנחנו כבר בגליל. מה, לא נטייל בגליל?", "טסנו עד פריז, מה, לא נטייל בפריז?", אבל זה גם העונג שבו.
הדבר הזה שמפריע למצפון הוא זה שהופך את החופשה הזו לחלום רטוב, מעניק לה ארומה של עקיצה. כי בסוף, חופשה היא גם זמן לעשות שום דבר במשך כל היום, ואין חופשה מושלמת כמו חופשה מושחתת.
סגרנו סבא וסבתא ללילה, הנחנו את הילד במשפחתון ונסענו למלון הבוטיק "בית בגליל" שנמצא ביער ביריה ומשקיף על הרי הגולן והכנרת. נכנסים דרך בוסתן יפהפה, המלון ביתי ומזמין מהרגע הראשון, יש בו בריכה בתוך חורשת עצי אורן, סאונה, ג'קוזי, מתחם ספא, מגרש טניס וכדורסל, ספרייה, חניה, וכנראה עוד המון אפשרויות שאותן לא נבדוק לעולם.
לא לשכוח להביא מחשב נייד וכבל HDMI
אחרי לימונדה נעימה בלובי עלינו לחדר והתחלנו לעבוד. אנחנו לא חובבנים, וברור לנו שלפני בינג' איכותי באמת צריך להתכונן. השלב הראשון הוא להנדס את סביבת הצפייה כדי שלא נצטרך לקום מהמיטה לעולם, לפחות בשעות הקרובות: לצד המיטה הנחנו שני בקבוקי מים, שתי כוסות אספרסו, סלסילת פירות ומתוקים, פיצוחים, נשנושים וכל מה שאפשר להכניס לפה.עם כבל HDMI שהבאנו מהבית חיברנו מחשב נייד למסך הגדול (42 אינץ') שישב שלושה מטרים מהמיטה. חיברנו עכבר אלחוטי והנחנו אותו על משטח קשה על המיטה. הסטנו את הווילונות, עימעמנו את האורות, סידרנו את 14 הכריות שחיכו על המיטה, ונשכבנו בה רק כדי להבין שקוד הלבוש שלנו שגוי. כמו לבית כנסת, גם לבינג' כדאי להתלבש בהתאם, אז עברנו לבגדים נוחים שמתאימים לחוסר תזוזה של הגוף. בעולם קוראים לזה פיג'מה.
בגלל שבשנה האחרונה צפינו מעט בטלוויזיה, החלטנו לא להקדיש את 24 השעות הללו לסדרה אחת, אלא לחלק לשניים: בחלק הראשון נראה כמה פרקים מסדרות שאנחנו רוצים לדגום, ובחלק השני ניפול על עונה שלמה. כשאתה בבית זה לא כזה משנה, אבל כשיש לך יממה נקייה וחופשייה רק בשביל זה, הבחירה הופכת דרמטית.
קפה, קוראסון ו"שערורייה אנגלית למדי"(צילום: נבו זיו)
לרשותנו עמדה ספריית התוכן של נטפליקס, ולצד זה מבחר סדרות שנשלחו אלינו באדיבות יחסי הציבור של יס והוט. החלטנו להתחיל עם "שערורייה אנגלית למדי" שמשודרת ביס. מיני-סדרה בריטית בת שלושה פרקים - פוליטיקאי מבריק והומו בארון מנהל פרשיית אהבים עם צעיר מתוסבך המאיים להרוס לו את הקריירה בתקופה שהומוסקסואליות לא הייתה חוקית בבריטניה. יו גרנט חוזר לטלוויזיה הבריטית ומציג שחיתות, רמאות וריקבון מוסרי בצורה מבדרת במיוחד. זו הייתה פתיחה מדויקת, פלירט אנגלי איכותי שהכניס אותנו לעניינים.
אחרי 3 שעות היינו צריכים הפסקה. בפנטזיה שלנו לא היו הפסקות, אבל שעות הנסיעה לצפון והצפייה במיטה המפנקת חייבו אותנו לחלץ עצמות לפני שיקרסו לתוך עצמן. החלטנו להכניס קצת אקשן ולא בעזרת סדרה, אלא לצאת לרכיבת אופניים ביער ביריה שבתוכו המלון המקסים הזה שוכן. קיבלנו קסדות בלובי, אספנו שני זוגות אופני הרים ממתקן אופניים בכניסה, החבאנו את הקסדות מאחורי שיח ליד מתקן האופניים, ויצאנו לרכיבה.
יער ביריה באמת יפהפה עם שבילי אופניים נהדרים שמתאימים לכל אדם שרגיל לרכוב עם לאנס ארמסטרונג בשבת. זה התחיל בעלייה מתונה שהפכה לעלייה פסיכית שהפכה לירידה מהירה, כשסובבנו את האופניים וחזרנו למלון. אולי ביום אחר זה היה עובד, אבל כרגע הגוף שלנו נמצא במצב תודעתי שעל כל פעילות שואל אותך "למה?". למה שנרכב עכשיו על אופניים ביער? אנחנו לא עמי ותמי, יש שוקולדים בחדר. רבע שעה מאוחר יותר כבר היינו מוכנים לפרק הבא. הגוף בבינג' לא רוצה להתעורר, הוא רוצה לצלול.
אין כמו אליזבת מוס
אופניים במלון בית בגליל
המשכנו עם "סיפורה של שפחה" שמשודרת בהוט, סדרה שכמו רכבת הרים לא מומלצת לצפייה לנשים בהיריון או אחרי היריון, כך שאצלנו בבית היא קצת פוספסה השנה. שני פרקים מדהימים אחרי, והבנה שאליזבת מוס היא השחקנית הטובה בעולם כיום, התחלנו להיות רעבים.
טריילר לעונה השנייה של "סיפורה של שפחה"
בעיקרון החלטנו בינינו שנלך על שחיתות עד הסוף ואת כל האוכל נזמין לחדר, אבל בפועל רצינו קצת אוויר. ירדנו לארוחת ערב מפנקת – סלטים טעימים, מרק ירוק נפלא, דג לאשתי, סטייק עבורי, ושתי כוסות יין לבן לכל אחד מאיתנו. אלא שארוחת הערב שבאמת הייתה טעימה החלה כאוהב והפכה לאויב, כיוון שלאשתי יש יכולת מדהימה ונסתרת שאפשר להציג אותה בעזרת הנוסחה המתמטית הבאה: אלכוהול + טלוויזיה = שינה.
זה קורה אצלנו כמעט תמיד ברגע שאלכוהול מתערבב עם מסך. רגע אחד אנחנו מנסים לפענח מי הרוצח, וברגע הבא היא עמוק בשינה. וברגע שהשותף שלך לבינג' קורס, הכל נגמר, אי אפשר להמשיך. קיבלנו לחדר תוספת של קפסולות אספרסו, יצאנו לאוויר הגלילי במרפסת, אבל השינה ניצחה. מותר לנו, בכל זאת חופשה.
אפשר להוציא את ההורים לחופשה אבל אי אפשר להוציא את ההורות מההורים: קמנו בשבע בבוקר, מוכנים לקחת את הילד למשפחתון. נזכרנו שאנחנו בחופשה, קיבלנו דיווח שהלילה בבית עבר יפה, ולא נותר לנו אלא להביט אחד בשנייה ולשאול "יאללה?". השינה ומקלחת נעימה טענו אותנו באנרגיות חדשות ועכשיו אנחנו בכושר שיא להמשיך.
הפעם רצינו סדרה חזקה, קונצנזוס, פנינה שלא שמענו עליה. אחרי התייעצות עם חברים, עורכי תרבות ומבקר טלוויזיה של העיתון הזה, נחתנו על "מרצ'לה" שמשודרת (מילה מוזרה להשתמש בה עבור שירות סטרימינג) בנטפליקס. מרצ'לה היא בלשית בריטית מבריקה ואובססיבית שלא מחזיקה אקדח אבל מתמחה בלכידת רוצחים.
צופים ב"מרצ'לה"(צילום: נבו זיו)
כשהיא לא עושה את זה – והיא עושה את זה כל הזמן – היא אמא בעייתית, נישואיה מתפרקים, והיא מתמודדת עם בעיות אובדן זיכרון בשל אובדן טרגי. נשמע טרגי, אבל האמת היא ש"מרצ'לה", שכתב, הפיק וביים הנס רוזנפלד – יוצר הדרמה הסקנדינבית "הגשר" – נכנסת מהר מאוד ללב ועושה את העבודה.
שמונה פרקים של 45 דקות אחרי, הרגשנו בחופשה אמיתית. החדר מואפל, לא ברור לנו מה השעה, את ארוחת הבוקר הזמנו לחדר ואכלנו במיטה – הרגשנו כמו בקזינו שמזרים לך חמצן, מזון ושתייה, רק אל תקום מהשולחן. אבל עכשיו זה נגמר, צריך לארוז ולחזור הביתה להיות הורים אחראיים.
האם נצא לעוד חופשת בינג'? שאלה טובה. האמת היא שבטח לא היינו יוצאים גם הפעם בלי כתבה לעיתון. כי ברגע שיש לך אישור רשמי, והכרזת והודעת לכולם ולעצמך שאתה יוצא לחופש כדי לצפות בטלוויזיה – רק אז אתה יכול לאפשר את זה לעצמך. האישור הרשמי הזה מוריד ממך את הלחץ להספיק, לראות, לנוח, ליהנות. אתה לא צריך להספיק כלום חוץ מלסיים עוד פרק.
אתה יכול לשקוע בגוף ובמוח ולעשות לעצמך חופש אמיתי. אומרים שאין מישהו שצריך חופשה יותר ממי שבדיוק היה באחת. ובאמת, חזרנו הביתה, חיבוקים, אוכל, מקלחות, והשכבנו את הילד לישון רק כדי לשכב על הספה בסלון, להתחיל את עונה 2 של מרצ'לה, ולהיזכר בנוסטלגיה בחופשה שלנו.
הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", מוסף "מסלול"
לפנייה לכתב/ת 
צופים ב"סיפורה של שפחה"
צילום: נבו זיו
מומלצים
