אם לקצר סיפור ארוך, התחנה המרכזית החדשה בתל־אביב היא כנראה הכישלון הארכיטקטוני הגדול בתולדות מדינת ישראל. המבנה העצום הזה נבנה בסוף שנות ה־60 על ידי היזם אריה פילץ, בתכנונו של רמי כרמי, בסגנון ברוטליסטי עתיר בטון חשוף. התחנה משתרעת על פני שטח של 42 דונם – גודלם של שישה מגרשי כדורגל. שטחי המסחר שלה עומדים על כ־240,000 מ"ר - יותר משטחם של מגדלי עזריאלי והקניון הנמצא תחתם, גם יחד. בנייתה נמשכה 26 שנים. מתוכן, במשך 16 שנה, האתר עמד נטוש עד לפתיחתו ב־1993.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כיום, קרוב למחצית משטחי המסחר בתחנה נטושים ומוזנחים והיא נחשבת למפגע כלכלי, אסתטי וחברתי שדירדר את האזור. היא מנוהלת על ידי חברת נצבא ותיאוריית קונספירציה פופולרית טוענת שהזנחתה מכוונת כדי להאיץ את קריסתה, ואז להשתמש בשטחה למטרות רווחיות יותר. בכל מקרה, סיור במבנה העצום, שכבר קיבל חיים משלו, הוא הרפתקה אורבנית מסקרנת, מפחידה, מדהימה ומומלצת. את הסיור ערכתי בהדרכת נועה רשף מאתר CTLV. באופן כללי מוטב לטייל במרחבי התחנה עם הדרכה, גם כדי לא ללכת לאיבוד וגם כדי להגיע לכל המקומות (כי חלקם סגורים).
קבלו סיטואציה הזויה, שאפילו בימאי כמו דיוויד לינץ' לא היה מצליח לנפק: אנחנו עומדים באולם גדול ומבולגן להחריד הנמצא בקומה החמישית של התחנה. מהרציפים הנמצאים בחוץ, אוטובוסים יוצאים לכל רחבי הארץ. באולם הזה החליט הזמר והשחקן מנדי כהאן להקים, מכל הדברים שבעולם, דווקא מרכז לשימור תרבות היידיש ובו תיאטרון יידיש, הנקרא יונג־יידיש, עם ספרייה גדולה, בובות, הרבה ריהוט ישן ותלבושות של תיאטרון. בנוסף, יש כאן תערוכה גדולה של עיתוני יידיש שיצאו לאור במשך השנים, וערימות עצומות של 60 אלף ספרים ביידיש, שאיש לא הספיק כנראה למיין. ובכל פעם שהאוטובוסים היוצאים לדרכם עוברים מעלינו, האולם כולו רועד, ואז יש הפוגה. עד האוטובוס הבא.
אגב, באולם הסמוך פועלת כנסייה גדולה של הקהילה הפיליפינית. קשה להבחין בה, כי הפתח שלה מוסתר מאחורי ערימה גדולה של מכונות מזל ישנות ושבורות.
בחלק אחר של הקומה, אנחנו מגלים לפתע גלריית אמנות, עם פסלים וציורי קיר, שחלקם יפים ממש. מתברר שמדובר בגלריית הרחוב הגדולה בישראל.
קומה אחת למטה פועלים שלושה תיאטראות: תיאטרון קרוב שייסד ניקו ניתאי, במת מיצג, שהיא מרכז לאמנות בינתחומית ואמני מיצג, ובית פרסקו, שנוסד בידי הכוריאוגרף יורם כרמי ומשלב תיאטרון ומחול. רובם, כמו אמנים רבים אחרים הפעילים בתחנה, הגיעו לכאן בשל האפשרות לשכור חלל עצום בגודלו במחיר נוח המאפשר פעילות. זה היתרון. החיסרון הוא חששו המובן של הקהל להגיע לכאן. אז את החזרות עושים כאן, ומופיעים במקום אחר.
אבל הסיור שלנו מתחיל בקומת הכניסה, הממוספרת משום מה כקומה מס' 4, ובה התפתח לאחרונה בימי שישי־שבת וראשון בשעות הצהריים שוק פיליפיני גדול למדי שאפשר למצוא בו ירקות ופירות, סירים ענקיים של תבשילי בשר ודגים, צעצועים ומכשירי חשמל ובגדים ונעליים להחלפה. עיקר הלקוחות והמוכרות כאן הן נשים, כנראה מטפלות בקשישים העובדות ברחבי העיר.
מה שיפה בשוק הזה היא העובדה שהוא ספונטני לגמרי, בלי שום תמיכה או ארגון חיצוני. הוא מתפרש על פני שטחים נרחבים של קומת הכניסה, אבל אפשר למצוא עוד חלקים שלו גם במיקומים מפתיעים בקומות אחרות. יש פה כמה להיטים של הקהילה, כמו לחם בריוש בטעמים, חצילים קטנטנים ובננות אדומות. השיא מבחינה קולינרית היא מרקייה המגישה מרקים פיליפיניים. למשל, ארוֹז קאלדו (20 שקל לקערה) – מרק אורז סמיך על בסיס ציר עוף, המוגש עם ביצה קשה, כנף עוף ושום קלוי. או מרק מאמי (20 שקל) עם נודלס עבים, ציר בקר ומעט בשר. ויש גם דים סאם מאודים מסוגים שונים (10 שקלים לשלישייה), תבשילי בקר, דגים, נקניקיות וקארי פיליפיני. לקינוח, יש גם מנה בשם הלו־הלו (15 שקל). כוס פלסטיק גבוהה מלאה בברד עם תוספות כמו שעועית ממותקת, ג'לי קוקוס, מחית בטטה וחלב ממותק. מוזר, אבל לא בלתי טעים.
רק בתחנה המרכזית אפשר למצוא כזו תופעה: סניף של דואר ישראל הפועל בחנות בגדים. מתברר שחברי קהילת המטפלים הפיליפינים שולחים ומקבלים הרבה מאוד חבילות, וזקוקים לסניף שיעבוד כמעט רק עבורם. שמעתי שאיפשהו ברחבי התחנה פועל סניף נוסף כזה, גם הוא בתוך חנות, אבל איש לא יודע היכן בדיוק הוא מסתתר.
עוד עסק פופולרי מאוד פה מציע שירות של העברת כספים לחו"ל בעמלה נמוכה. וגם בו אפשר למצוא רק פיליפינים. הם עובדים קשה, אבל שולחים את חלק הארי של שכרם למשפחותיהם. ריספקט.
למטה־למטה, בקומה מינוס מי־יודע־כמה, אחרי הליכה ארוכה במסדרונות אפלים המתפתלים ונעשים מפחידים יותר, אנחנו מגיעים למקלט בטון עצום עם דלתות מתכת אדומות וכבדות.
השמועה מספרת כי מדובר במקלט שנועד להגן על יושביו מפני מתקפה אטומית. ומי יהיו יושביו? איש לא יודע, אבל ממדיו עצומים ואומרים שהוא נועד להכיל בין 6,000 ל־16,000 ניצולים – תלוי את מי שואלים. באחד מקירותיו אני מגלה דלת של כספת. נעולה. עוד מסתורין.
עדיין בתחתית התחנה, מתוך גומחה אפלה בקיר, אנחנו שומעים ציוצים. מתברר ששנים רבות מקננת פה מושבת עטלפים גדולה. נעשו כמה ניסיונות להיפטר מהם, אך הם לא עלו יפה. בינתיים הם כאן. קהילה משגשגת, הגם שאף אחד מפרטיה לא רואה אור יום.
בזכותם יש סיכוי שהתחנה כולה תוכרז כשמורת טבע. החדשות הפחות טובות הן שאם זה יקרה, אי־אפשר יהיה להרוס אותה לעולם.
ב־1998 פתח המפיק יצחק ("איז'ו") שני בקומה הראשונה של התחנה קומפלקס אולמות קולנוע, והעניק לו את השם המחתרתי "ששת המופלאים". היו אלה שישה אולמות גדולים ומושקעים, עם רחבה של משחקי וידיאו, שבהם הוצגו בעיקר סרטי טראש מובהקים. באחד מהם - "האיש המורעל והיפהפייה העיוורת" - צפיתי בעצמי ואני זוכר אותו עד היום כאחד הסרטים הגרועים שראיתי בימי חיי. כרטיס עלה אז 24 שקל, אבל אפשר היה לעבור בין האולמות ולצפות למעשה בשישה סרטים. מקץ שלושה חודשי פעילות, המקום נסגר בעקבות הפסדים והותיר אחריו חללים עצומים וריקים. מאז, מדובר במתחם נטוש וחשוך שהביקור בו מרגיש כמו התחלה של סרט אימה סוג ג'.
למשל, גן ילדים לילדי העובדים הזרים, שנמצא באחת הקומות הנמוכות, עם חלונות הפונים אל הרחוב. אם לשפוט לפי מראהו החיצוני, מדובר בגן יפה ומטופח המשרת היטב את ילדי העובדים הזרים. חוץ ממנו יש כאן גם מרפאות המופעלות על ידי רופאים מתנדבים, המקדישים מזמנם כדי לטפל במבקשי המקלט ובילדיהם. עוד פועלת כאן מרפאת מין, המטפלת בעובדי המין הרבים הפעילים באזור התחנה, כדי למנוע מהם להידבק במחלות מין, או להדביק אחרים.
