לפני כמה שנים נסעה קבוצת סטודנטים גדולה מהטכניון לביקור במג'דל שמס. הם רצו להתרשם מהאוכל הדרוזי, אבל במקום להיכנס לאחת המסעדות המקומיות בחרו ב"אצל מונה", אירוח ביתי אותנטי שמציעה מונה ספאדי המתגוררת ביישוב.
"אחרי הארוחה הם ביקשו כרטיס ביקור", מספרת ספאדי. "לא היה לי מושג מה זה כרטיס ביקור אז אמרתי להם שאין לי. אחרי שבוע הגיעה מעטפה בדואר – הם ייצרו עבורי 500 כרטיסי ביקור. זה היה הצעד הראשון שלי, אמרתי לעצמי שעכשיו אני חייבת לקדם יותר את העסק".
היא התחילה לעסוק בבישול לפני כ-15 שנה בחדר האוכל של מלון רימונים, אבל מעולם לא הרגישה באמת שייכת לשם. מישהו הציע לה להתחיל לארח אנשים בביתה לארוחות, ובהתחלה היא סירבה. "זה לא היה מקובל אצלנו לארח זרים אצלך בבית", היא מסבירה, "אבל בסוף הסכמתי בגלל המצב הכלכלי שלי. כשהתחלתי לעשות את זה גם התפיסה שלי השתנתה והרגשתי שזה בדיוק בשבילי – לספר על התרבות שלנו לאנשים שלא מכירים אותה".
כיום, מלבד האירוח הביתי, ספאדי מעבירה גם סיורים קולינריים במג'דל שמס והיא לא היחידה שמחזיקה בעסק תיירותי ביישוב. בשנים האחרונות החלו להבין את הפוטנציאל התיירותי העצום, ומג'דל שמס היא כבר לא רק "המקום הזה שעוצרים בו בדרך לחרמון" אלא יישוב ששווה ביקור בפני עצמו.
מג'דל שמס
"התיירות כיום עדיין מתבססת בעיקר על החרמון", מסבירה הודא אבו-עוואד, מלווה מטעם מועצת מג'דל שמס לפורום התיירות בכפר. "יש מי שמגיעים לישון אצלנו כדי לקצר את הדרך לשלג. כולם אוהבים לאכול אצלנו על הדרך. אבל החזון הוא שיגיעו לכאן במיוחד, כדי להכיר את התרבות".
והחזון, כך מתברר, מתחיל להתגשם. במג'דל שמס מודל 2020 תמצאו כבר כ-200 חדרי אירוח, מסעדות, בארים וסיורים מודרכים.
"כיוון ההתפתחות של מג'דל שמס זה תחום התיירות", אומר ראש המועצה דולאן אבו-סלאח. "זה גם עושה טוב לתושבים. כשאוכלוסייה מתעסקת בתיירות היא יותר מסבירה פנים, יש דאגה לכך שהכל ייראה טוב, היא יותר מקבלת את האחר. מג'דל שמס היא עיירת סקי ציורית ומיוחדת, ובלי קשר לביקור בחרמון יש הרבה מה לעשות כאן".
היישוב הדרוזי מג'דל שמס, שהוא גם היישוב הגבוה ביותר בישראל, נוסד במאה ה-16, ומהקמת סוריה ועד לכיבוש רמת הגולן ב-1967 היה חלק מסוריה. ב-1981, עם סיפוח הגולן, הוחל עליו החוק הישראלי. "מקצוע התיירות לא היה בתודעה של החברה שלנו עד לאחרונה. תמיד היה פה פוטנציאל אדיר בגלל החרמון, אבל זה לא בטבע שלנו, הדרוזים. אנחנו עובדי אדמה", מסבירה לילה איבראהים, מורת דרך מקומית. "גם בי ההורים לא תמכו בהתחלה, אמרו לי 'את אישה, מה תתרוצצי בהרים?'"
ואכן, עד לפני כעשור התפרנסו תושבי הכפר כמעט אך ורק מחקלאות. המדינה אפשרה למקומיים למכור את התפוחים והדובדבנים שהם מגדלים במטעיהם לסוריה דרך מעבר קוניטרה, אבל מלחמת האזרחים שפרצה במרץ 2011 קטעה את השגרה הזו.
"היו שנים שבהן כל הפרי פשוט נשאר על העץ ולא נקטף", נזכרת אבו-עוואד. "בשנים האחרונות החקלאים הבינו שכדאי להם למצוא דרך אחרת להתפרנס מהמטעים שברשותם, והחלו לאפשר לתיירים להגיע לקטיף. בעונה זה ממש הופך לחגיגה, והפרי שלנו הוא הכי טעים שיש".
מטעי הדובדבנים והתפוחים של תושבי מג'דל שמס נמצאים בבקעת יעפורי – העמק אשר מפריד בין רמת הגולן לרכס החרמון. הכפר שוכן בצידה הצפוני של הבקעה, ובחלקה הדרומי נמצאת ברכת רם – אגם טבעי שנוצר לפני כ-166-115 אלף שנה, לאחר שלוע של הר געש שעמד במקום התפוצץ והתמלא במי תהום. על שפת האגם נמצא מתחם "במבוק פארק", שמציע אפשרויות קמפינג ושיט בסירות מנוע, סירות פדלים וקיאקים. סביב האגם הזה נחנכה לפני שנתיים טיילת חדשה.
בקעת יעפורי קיבלה את שמה בזכות מבנה הקבר אשר נמצא במרכזה, ומיוחס לנביא הדרוזי נבי יעפורי. המבנה נבנה בשנת 1840, וסביבו התפתח עם השנים שוק איכרים שאליו הביאו חקלאי האזור את התוצרת שלהם. השוק המסורתי פועל עד היום, ומומלץ מאוד לבקר בו. את הבקעה מנקז נחל סער שזורם במרכזה, ובחורפים גשומים מומלץ לעצור בדרך גם במפל סער השוצף.
אז המלחמה אומנם חיבלה באפשרויות הפרנסה של אוכלוסיית העיר, אבל התושבים הצעירים שמאסו בחקלאות דווקא ראו כאן הזדמנות לשנות כיוון. "שיעור ההשכלה כאן מאוד גבוה", מסבירה איברהים, "הרבה למדו בחו"ל, חלק אפילו בסוריה, ואז חזרו לגור כאן. אחרי שהם היו בחוץ, הם הבינו שאפשר לפתח כאן משהו חדש".
כך, למשל, הפכה מג'דל שמס ללא פחות ממוקד חיי לילה, שמושך אליו בסופי השבוע צעירים רבים מהיישובים היהודיים בגליל ובגולן. ב-2008 נפתח הפאב הראשון בכפר, Undefined, שגילם בשמו את העובדה שלמרות הסיפוח, רוב התושבים העדיפו שלא לקבל אזרחות ישראלית. "השם סימל את הזהות הבלתי ברורה שלנו", מסביר בעל הפאב מזיאד אבו-סאלח. "רצינו לתת לתיירים שמגיעים לכאן מסר, שיחשבו על המצב שבו אנחנו נמצאים". בהמשך שונה שם הפאב לשמו הנוכחי, ?WHY.
לפני שש שנים נפתח ברחוב הראשי פאב נוסף, Green Apple, ששואב השראה מפאבים איריים. "בהתחלה היה קשה לתושבים לעכל מקומות כאלה, ואנשי הדת התנגדו בחריפות", מספרת איבראהים. "אבל יש כאן אוכלוסייה חילונית, ולא היו בכפר מקומות כאלו. רק מחוץ לכפר, אבל הדרכים משובשות ומסוכנות במזג אוויר סוער. לאט-לאט הבינו בכפר שנותנים ככה מענה לצעירים ששותים – וחוזרים הביתה בשלום בלי אסונות בדרכים".
לדבריה, הפאבים שנפתחו בכפר שינו את התפישה של הצעירים ששותים. "לא מגזימים ולא מתפרעים, כי עכשיו זה גלוי ולא נעשה בסתר. נהנים עם הכוס וחוזרים הביתה בשלום. בכפר מכבדים את מי שרוצה ליהנות מאלכוהול, כל עוד לא משתוללים. גם הפאבים עצמם מקפידים לשים למבלים גבולות ולא לתת להם להשתכר".
השפעתם של הצעירים ניכרת גם בהתפתחות ענף המלונאות במג'דל שמס. ליאם מחמוד, רק בן 33, פתח בשנה שעברה את אחד המלונות המפוארים ביותר בכפר, Lamita Hotel – במבנה שבו ישבה עד אז שלוחת מכללת סכנין. "לקחתי סיכון והחלטתי לא לחדש את החוזה עם המכללה, הם היו בהלם. גם אבא שלי אמר שאני משוגע", הוא נזכר. "עכשיו הוא מביא לכאן את כל המכרים שלו ואומר 'תראו מה הבן שלי עשה'".
מחמוד, שעוסק באופן מקצועי גם ברכיבה על אופניים, מספר כי הרעיון התגבש אצלו בעקבות שיחות עם רוכבים משאר חלקי הארץ. "תמיד היו שואלים אותי מה יש לעשות כאן, אז הבנתי שאנשים באמת לא מכירים. לדעתי מג'דל שמס זה המקום הכי יפה בארץ, יש כאן אטרקציות, יש הר טוב. אז החלטתי שאני מקים פה מלון, הכנתי תוכנית עסקית והייתי מוכוון מטרה". במלון יש כרגע שמונה חדרי אירוח, אך היעד הוא להתרחב ל-24 חדרים תוך שנתיים. "זה יהיה מותג ברמה גבוהה מאוד בדרך לחרמון", הוא מבטיח.
21 צפייה בגלריה
''לדעתי, מג'דל שמס זה המקום הכי יפה בארץ''. ליאם מחמוד, בעל המלון Lamita
(צילום: גלעד כרמלי)
מלון יוקרתי נוסף, "יהלום לבן בחרמון", נפתח לפני שנתיים על ידי עלא עוידאת. "המקום נפתח מתוך הבנה שאין כאן באזור מלונות בוטיק ברמה גבוהה", הוא מספר. "העיצוב הוא בהשראת מלונות בוטיק בחו"ל. יש כאן 14 חדרים, ואין חדר שזהה לחדר אחר. בכל חדר האורחים ירגישו כאילו שהם במלון אחר". המלון מציע לאורחיו גם בריכה מחוממת עם נוף לחרמון, פינות משחק לילדים, מרפסת מנגל מאובזרת, שירותי הסעות בימים סוערים ועוד.
המלון הראשון בכפר, מלון "נרקיס", נפתח רק ב-2009 – ועד היום הוא נחשב למלון הגדול ביותר באזור, עם 21 חדרי אירוח. "אני איש עסקים, יש לי חברת בנייה, והבית שלי בדרך לחרמון", מספר בעל המלון רבאח גסאן. "ראיתי שכל מי שנוסע לשם עובר כאן, וחשבתי שיהיה פוטנציאל טוב. אנחנו דרוזים פה, ודרוזים יודעים לארח הכי טוב".
מלונות "ותיקים" נוספים הם Legacy Village, שמאופיין בעיצוב אורבני-מערבי, ומלון "מרכז הירח" שמציע לאורחים בריכת שחייה מחוממת, סאונה עם חלון שקוף אשר צופה על ברכת רם וחדר כושר.
מג'דל שמס מציעה למבקרים גם מגוון צימרים, ושאחד המיוחדים שבהם הוא מתחם הצימרים White Suite שנפתח לפני שש שנים בלב המטעים בבקעת יעפורי. "הרגשתי שזה מה שחסר לאנשים שמגיעים לאזור. הם לא מחפשים בניינים, מחפשים את הטבע, השקט והפסטורליות", מסביר בעל הצימרים סאלח נחלה. במתחם שבע סוויטות, בנוסף לבריכה מחוממת, ג'קוזי, סאונה וספא.
בבקעת יעפורי נמצא גם מתחם "עמרו צימרים", אשר נפתח רק לפני שמונה חודשים ולא מתבסס רק על לינה - אלא גם על סדנאות ליקוט ובישול בטבע, שאותן מעבירה בעלת הצימרים סחר עפיף. מתחם צימרים מושקע נוסף הוא "מירווה" שנמצא ממש בקצה הכפר, לא רחוק מ"גבעת הצעקות".
ומה עם אוכל? גם התחום הקולינרי אינו מאכזב במג'דל שמס. חוץ מאירוח ביתי אצל מונה ספאדי, ניתן למצוא בכפר מסעדות רבות עם אוכל דרוזי אותנטי. אחת המומלצות ביותר היא מסעדת "אליאסמין", שממוקמת בתוך בית עתיק שנבנה ב-1870 - מהמבנים הראשונים בכפר - אשר נשאר כמעט כפי שהיה במקור. את המסעדה פתחה ב-2011 סועאד, שהייתה מהראשונות שעסקו במסעדנות בכפר. "יש מאכלים דרוזיים שמאוד קשה להכין, ובשביל לאכול אותם מגיעים לסועאד", מציינת אבו עוואד.
אם חשקתם דווקא בפיתה דרוזית מסורתית עם לאבנה וזעתר, תמצאו את אחת הטובות ב"פיתה וקפה אהל" ברחוב הראשי של מג'דל שמס. "המקום נקרא אהל משום שכשפתחנו את העסק לפני 20 שנה, הוא פעל בתוך אוהל בדואי", מסביר מוחמד אבו-סאלח, בנם של בעלי המסעדה. "אבל אנחנו עדיין שומרים על האותנטיות, והמבנה מעוצב מבפנים כמו אוהל". במקום תוכלו למצוא גם סחלב חם, תירס חם, זיתים, ריבות ביתיות ותה מרווה מיוחד – ואפילו כאן יש בית מלון קטן בקומה השנייה ששמו Snow.
סיימתם לאכול? אל תשכחו לעצור לקינוח ב"ממתקי אבו-ג'בל". הכנאפה נהדרת.
