הקורונה לא המציאה את הוורקיישן, שילוב המילים work ו־vacation - עבודה וחופשה, אבל כשם שהיא האיצה תהליכים רבים אחרים, גם במקרה זה מה שנודע כטרנד של משוגעים לדבר הפך להיות עניין שהולך ומתרחב. אם פעם היו אלה רק הנוודים הדיגיטליים, שפשוט החליטו שהם לא מוכנים יותר להחוויר תחת אורות הניאון באופן־ספייס, לקחו את המחשב והסמארטפון ונסעו לעבוד מאיזו פסגה של הר או יאכטה בלב ים, עכשיו כל הורה מוכה זום מוצא את עצמו מחפש לאן לברוח מהבית ומהילדים כדי "לעבוד מהבית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
כתבות נוספות למנויים:
וכך, בחודשים האחרונים צצו מיזמים, מוסדרים פחות או יותר, שמאפשרים למי שרוצה עבודה בטבע - על חוף הים, בפארק או במדבר. למה בטבע? כי כל כך הרבה זמן לא טיילנו ולא נסענו לחופש, והנפש מבקשת את המרחבים שכל כך חסרים לה. וגם: אם פעם היינו צריכים לאזן בין בית לעבודה ולדאוג שהקריירה לא תשתלט על הבית, היום כל העבודה נעשית מהבית ואנחנו מחפשים דווקא דרך יציאה החוצה, כדי להשיב את הנשימה וגם לגרום ליום העבודה להיות יעיל יותר.
אחד המקומות האלה הוא "ביצ'האב" שלחוף כפר הדייגים ג'סר א־זרקא. הסופר אשכול נבו החליט להעניק ללימור גבאי, שמנהלת את בית הספר לכתיבה שבבעלותו, יום עבודה באווירה של חופשה במתחם. "זו הייתה אווירה כמו של סיני, רק עם מחשב", היא מספרת. "השארתי בבית שני ילדים בני 11 ו־15, אחרי סגר ארוך מאוד וימים לא נגמרים של עבודה בלופ ובזום, ופשוט התייצבתי במתחם איך שהוא נפתח. החלטתי שאני מותחת את היום הזה כמה שיותר, ובאמת הספקתי לעבוד כמו שצריך".
איך עובדים כמו שצריך מול הים?
"תתפלאי. ממש לא הייתי בחופש. הייתי לגמרי בעבודה, הספקתי את כל המשימות שלי, אבל תוך כדי, בשעה עשר וחצי בבוקר, הצלחתי גם להרים את העיניים מהמחשב ולהיכנס לים לשחות. את מבינה? לשחות. ולקראת השקיעה אפילו היה לי פתאום זמן לשכב על הערסל ולקרוא ספר בשקיעה, ואני מזכירה לך - רוב היום עבדתי. הלוואי שהייתי מפרגנת לעצמי פעם בשבוע יום כזה. בתוך כל התקופה הזו שאנחנו צריכים לתת מענה לילדים ולקשיים שלהם במשך היום תוך כדי שאנחנו עובדים, והבית כל כך סוגר, גם עבור מי שאוהב לעבוד מהבית יש צורך באוויר, לעבוד מהחוץ, דווקא מהטבע ולא מעוד משרד, להתאוורר מהצורך לתת מענה לכולם. המתחם מאפשר עבודה בראש נקי, הוא מרווח ונוח, וכל אחד עסוק בעניינים שלו. יש שולחנות וכורסאות בקו ראשון לים, אפשר לעבוד בעמידה על שולחנות גבוהים או בישיבה, לשבת בקבוצה בחדר ישיבות, יש ערסלים - כל אחד יכול למצוא לו את הפינה שלו גם לעבוד וגם להתאוורר. יש אוכל צמחוני, וכמובן הים".
מתחם "ביצ'האב" הוקם לפני שנה על ידי מורן שטיאסני־שמש, צעירה בת 30 שהחליטה שנמאס לה לעבוד מהמשרד. וכמו תמיד, מה שאותנטי ונובע מבפנים, מוצא את דרכו לעולם. "אני מאוד אוהבת לטייל ורציתי לבטל את ההפרדה הזו שבין ימי אמצע השבוע, שבהם עובדים, וסוף השבוע שרק אז אפשר לטייל, לגלות מעיין או לשבת מול הר", היא אומרת. "אז החלטתי שאני יוצאת למסע של 30 יום מרמת הגולן עד אילת, שבמהלכו אני גם עובדת. לקחתי את המחשב שלי והתחלתי לנוע בין אכסניות וגסטהאוסים, בין נחלים ומעיינות. ישבתי עם הרגליים במים ועבדתי. היה לי באוטו שולחן מתקפל, כיסא ופק"ל קפה, וכשנגמרה לי הסוללה במחשב נגמר גם יום העבודה שלי, שהיה אז בתחום השיווק הדיגיטלי. היום אני כל כולי פול־טיים ג'וב במתחם שלי, בביצ'האב, שעושה בדיוק את מה שדמיינתי: נותן לאנשים את האפשרות לצאת מקירות המשרד וליהנות מהטבע גם במהלך יום העבודה באמצע השבוע. מי שמגיעים לעבוד כאן מקבלים את ההזדמנות לעבוד בצורה נוחה, אידיאלית ופרודוקטיבית באמצע הטבע, וזו מתנה גדולה".
ולמה דווקא ג'סר?
"אחת הנקודות במסע שעשיתי הייתה בג'סר. הבאתי לשם כמה פרילנסרים ויזמים. היינו מגיעים לשם לגסטהאוס המקומי ביחד לכמה ימים, שבמהלכם עבדנו כל אחד בעסק שלו, הסתובבנו בכפר וגילינו אותו, אכלנו חומוס, טיילנו על חוף הים - והתאהבתי. רציתי להישאר שם ולפתח את התחום של רימואוט וורקינג (עבודה מרחוק), כי הטבע שם פשוט מדהים, וכך בעצם נולד המתחם. הכרתי את נימר ג'ובראן, בן המקום, שהוא היום השותף שלי, וספציפית בג'סר, מעבר לערך שהמקום נותן לחברי הקהילה שלנו שהם יזמים ופרילנסרים וסטארטאפיסטים, הוא נותן גם ערך לכפר עצמו. אנחנו מעודדים קיימות ומייצרים אימפקט חיובי כלפי הכפר אצל אנשים שלא העלו על דעתם בכלל להגיע לכאן".
וכמה זה עולה? 95 שקל ליום לעמדת עבודה, ויש גם חלל ישיבות בתשלום נוסף. המחיר כולל קפה ותה. ארוחות ונשנושים צמחוניים וטבעוניים - בתשלום נוסף.
מיכל יחיאלי גרה בשכונת גילה בירושלים. היא מורה ובעלת חברה המספקת פתרונות דיגיטליים לעסקים, והיא גם אמא לילדים קטנים. בעמוד הפייסבוק שלה גיליתי פוסט שכתבה על מתחם "ח'רבת ארזה", פארק טבע עירוני קהילתי בשכונת גילה, שאליו הגיעה כדי לעבוד בראש נקי לאחר שלושה שבועות של בידוד ועוד חודש של סגר. "זה אזור שמתפתח ומעניק מרחב חינוכי, שמיועד למורים ואנשי חינוך. בהתחלה הגיעו לכאן מורים כדי להעביר שיעורים במקום פתוח לתלמידים שלהם, ועכשיו באים לכאן גם מורים והורים מותשים שמחפשים לאן לברוח בימים שבהם עבודה מהבית קצת חונקת, וזה בול המקום, עם כל היופי של ירושלים מול הפרצוף", היא מספרת לי בשיחה טלפונית מביתה, שבה ילדיה נשמעים ברקע.
שיחת טלפון למנהל המקום, מוישה פרידמן, מגלה שפארק המפלט הזה הוקם על ידי מינהל חינוך ירושלים, ובשלוש השנים האחרונות מתקיימת בו פעילות חינוכית לטובת בתי ספר מהאזור - כיתות שמגיעות עם המורים ללמוד יום בשבוע בטבע במסגרת פרויקט "כיתה בטבע", כדי להוציא ילדים מהבניינים החוצה. "בשנה האחרונה, עם פרוץ הקורונה, כיוון שבתי הספר לא עבדו, והמקום רצה לתת מענה למורים שמלמדים בזום בתקופה כל כך מאתגרת, הבנו שהצורך המרכזי שלהם הוא להצליח ללמד גם כשהילדים שלהם נמצאים איתם, ושבשביל זה צריך להוציא אותם ואת ילדיהם מהבית ולאפשר להם מרחב עבודה שקט ונעים. לכן פתחנו את המקום כהאב (hub), חלל עבודה משותף בדומה לווי־וורק. כל מורה שרוצה יכול להירשם לכל משך זמן שהוא רוצה, ולהגיע גם עם הילדים שלו, שלא לומדים בבית הספר ומפריעים לו ללמד את הכיתה שלו, לשבת כאן בזמן שאנחנו מעניקים פעילויות לילדים, ללמד את התלמידים בזום, להכין את השיעורים הבאים, ובעיקר לקבל זמן שקט לעצמו לשיחות עם הורים ותלמידים ולכל פעילות אחרת. המטרה היא לדאוג לרווחת המורים בעיר", אומר פרידמן.
יש כאן חיבור לרשת, שולחנות וכיסאות, פינות תה וקפה, והשהות בהאב אינה עולה כסף. הכל פועל לפי הנחיות התו הסגול, בשטח פתוח עם מרחקים בין השולחנות והצהרות בריאות. ומוסיפה יחיאלי: "כשמורה מגיע לעבוד או להעביר שיעור בזום במקום כזה, שמרחיב את הלב מול הנוף, הוא פתאום עובד אחרת. הנשימה נפתחת, זה משנה את כל האווירה ואת כל התחושה. יש הבדל בין להיות בחדר סגור מול עשרות תלמידים בזום, ובין להעביר שיעור בטבע, במרחב הפתוח, מול הנוף".
עבור עמית שמיר הקורונה הייתה הזדמנות להבין שמה שהיא עושה כבר שנה - גרה וכותבת בנוף הפתוח של המדבר - הוא משהו שרבים אחרים רק חולמים עליו בתקופה הזו של יציאה וכניסה מסגרים ובידודים יחד עם הילדים בלופ של הזום.
שמיר, בת 30, היא תסריטאית ובמאית שמנחה קבוצות העצמה באמצעות סרטים, מלווה כותבים מקצועיים ומתחילים בתהליכי יצירה, ומעבירה מסעות כתיבה. היא מתגוררת כבר שנה ביישוב צוקים שבערבה התיכונה, שאליו עברה אחרי שנים בתל־אביב. במקור היא מהצפון והמרחבים הם
חלק ממנה, ולכן החזרה אליהם - גם אם בגרסה המדברית - לא זרה לה.
"את צוקים הכרתי לפני הרבה שנים כשעשיתי את שביל ישראל", היא מספרת. "אחרי זה הגעתי לפה לכמה ימים כדי לכתוב את אחד התסריטים שלי. בהמשך, הנופש המשפחתי הגרעיני השנתי שלנו התחיל להיות בצוקים, ואז הבנתי שאם אני רוצה להתרכז בעבודה וביצירה שלי, אני צריכה לעבור לכאן באופן קבוע. מצאתי לי דירה, התחברתי עם המדבר, ולמדתי את הדרך שבה אני עושה את הפרנסה והיצירה שלי במקום שבו אנשים אחרים בדרך כלל מגיעים אליו כדי לטייל ולא כדי לעבוד".
איך מרגישים כשלוקחים מחשב למרחבים שאנשים בדרך כלל לוקחים אליהם אוהל?
"אני יוצאת הרבה לעבוד בחוץ. הרבה פעמים אני פשוט מוצאת את עצמי לוקחת איתי את המחשב ויוצאת לטבע לכתוב, ועכשיו בימי הקורונה זה אפילו יותר, גם מפני שכל שאר העבודה שלי נפסקה והתרכזתי רק בכתיבה. סיימתי לכתוב תסריט לפיצ'ר שלי, כתבתי עוד תסריט לסרט קצר, פיתחתי רעיון לסדרת טלוויזיה - כל הדברים האלה הגיעו לשלבים מאוד מתקדמים בזמן הקורונה, והרבה מאוד בזכות זה שהייתי באמצע שומקום, על צוק שמשקיף על כל המדבר, ואני יכולה לנשום אוויר וללכת בתוך המדבר, לאסוף כמה השראה שאני רוצה, והמחשב שלי איתי. זו פריווילגיה ענקית. הנוף שם, המדבר שם, ואני למדתי לעבוד בתוכו בלי מאמץ".
ככה התחילו בזמן הקורונה גם "מסעות הכתיבה" ששמיר מנחה עכשיו. מדובר במסע כתיבה של שעה - אישי/ זוגי/ קבוצתי, שבו עוברים המשתתפים התנסויות בכתיבה במדבר. המסע נערך כמובן בהתאם למגבלות התו הסגול, באופן שמספק למשתתפים לא רק מרחבי נשימה, אלא גם כלים לשחרור דרך מילים. "אני מעבירה אנשים חוויה שבה הם מקבלים אפשרות להשתחרר מהמוכר והידוע ולתת לידיים להוביל פנימה", היא אומרת.
- המסעות, היא אומרת, במחירי קורונה, והפנייה אל עמית גם היא במילים כתובות - דרך המייל amitbonenet@gmail.com או
