"לא יכרות אדם עץ זית או עץ חרוב", כך כתוב בפקודת היערות המקומית, שנוסחה בשנת 1936. נניח רגע לשאלה עד כמה ממלאים את הפקודה הזו בימינו – מכריתת עצי זית באישון לילה ומכירתם ביד2 לטובת קישוט חצרות של עשירים מופלגים, ועד העימות שמתנהל כבר עשורים ביהודה ושומרון כאשר עצי הזית שנעקרים משלמים לא אחת את המחיר. בכתבה זו אנחנו נתמקד בצד היפה והמרגש של ההיסטוריה ושל המקום, ונמליץ לשלב בטיולי האביב גם שיטוט בין עצי הזית העתיקים שנטועים כאן, ושמעניקים שמן ופרי ומשמעות ותקווה כבר אלפי שנים.
כתבות נוספות למנויים:
כן, בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא ביוון ולא באיטליה נטועים עצי הזית העתיקים ביותר המתועדים, אלא דווקא בישראל, שהיא חלק מהאזור הגיאוגרפי המכונה הלבנט – ושכולל גם את לבנון, סוריה, ירדן והרשות הפלסטינית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
כדי שעץ זית ייחשב עתיק, גילו צריך להיות מעל 200 שנה. בישראל יש כיום אלפי עצים שנחשבים עתיקים, ושהגיל שלהם נמדד במאות וחלקם גם באלפי שנים. בגזעיהם העבותים, העמוסים בקמטי השנים, ובשורשיהם החכמים – הם מספרים את סיפורו הסבוך והעמוק של המקום הזה, וגם מפליאים לחבוש את פצעיו ולשלוח ענפים של פיוס לכל עבריו, כפי שאומר לנו ד"ר מאזן עלי, רופא שיניים וחובב עיקש של עצי זית עתיקים, שהפך את העיסוק בהם לסוג של שליחות תרבותית־אזורית. ד"ר עלי הוא גם מי שהקים יחד עם הרשות לפיתוח הנגב והגליל את פסטיבל הזית, שבזכותו מדי שנה יוצאים עשרות אלפי מטיילים כדי להתחקות אחר עצי זית עתיקים במקומות שונים בארץ.
שני מוקדים עיקריים שבהם תמצאו עצי זית עתיקים הם ציפורי ודיר חנא, שם מתגורר ד"ר עלי. הוא אומר לנו שכוחם של עצי הזית הוא לא רק בשמן ובזיתים, אלא גם בנוכחותם לרוחב ולעומק הפסיפס החברתי והתרבותי שלנו לאורך הדורות. עצי הזית לא מבחינים בין דת, לאום והשקפת עולם, והם נטועים אצל דרוזים, נוצרים, מוסלמים ויהודים, אצל חילונים ודתיים, בקיבוצים ובכפרים, בחצרות של מתנחלים ובכפרים של בני התנועה האיסלאמית, ונחשבים לאלמנט היציב והוותיק ביותר שמאגד את כולנו סביב שורשיו ומשמעויותיו.
כך, למשל, גם היהודים, גם הנוצרים וגם המוסלמים מתייחסים בפולקלור שלהם לעובדה שגזעו של עץ זית הוא חלול, ומספרים, כל אחד מהצד שלו, שהסיבה נעוצה בעצב עמוק שכרה חלל בלבבות עקב מותו של מי שנחשב קדוש – שלמה המלך אצל היהודים, מוחמד אצל המוסלמים וישו אצל הנוצרים. אגדה נוספת מספרת שהערבים ממלאים באבנים את הגזעים החלולים כדי למנוע מהשדים, הג'יני, להתנחל בהם. יהודים, מוסלמים ונוצרים, כולם אכלו מפרי עץ הזית. למעשה, אין עוד גידול חקלאי בארץ שכל התרבויות קשורות אליו כל כך.
"כחבר במועצת הצמחים הישראלית, ששייכת למועצת הזית העולמית, פניתי לא מזמן גם לירדנים וגם לפלסטינים, כדי שנעשה מיפוי של עצי הזית העתיקים ביותר שנמצאים באזור שלנו. יש מהם גם בישראל, גם אצל הפלסטינים וגם בירדן, ואנחנו חייבים לאחד כוחות כדי לתעד אותם למען הדורות הבאים", אומר ד"ר עלי, ומספר שלצורך המיפוי היו אמורים להגיע לארץ לפני כמה חודשים מומחים לגידול עצי זית מאיטליה ומספרד, שכבר התחילו את התיעוד ואת המיפוי בירדן, ואילולא הקורונה, כבר היו ממשיכים אותו גם בישראל וברשות הפלסטינית. "המטרה היא להמשיך ולתעד את עצי הזית העתיקים במזרח התיכון כולו. הם מתחילים מכאן, המקום שבו נמצאים העצים העתיקים ביותר, מצלמים, לוקחים דגימות, מודדים היקף ומתעדים. אני מקווה שבהמשך נפגוש גם את הלבנונים ואת הסורים באותו הקשר, שיוביל גם להסכמי סחר וכלכלה", אומר ד"ר עלי. לדבריו, ישראל והפלסטינים כבר שוקדים על פיתוח משותף: שבעה חקלאים מישראל ומהרשות קיבלו מלגה לייצור שמן זית עבור האיחוד האירופי. המטרה היא לייצר בידול גיאוגרפי לשמן הזית, כמו שמקובל בעולם היין.
מטבעות הלשון של שני העיסוקים שלך דומים, אני אומרת לד"ר עלי – שורשים בפה ובאדמה, שתילים והשתלות ועקירות ובינה ושנים שמודדים אותן בשיניים או בטבעות הנצברות על הגזע. הוא צוחק ואומר שמעולם לא חשב על זה. ואפרופו מטבעות לשון, זה הזמן להסביר למי שלא יודע שמקורו של הזן הסורי, שעימו נמנים העצים העתיקים ביותר שבנמצא, הוא בכלל לא מהשם "סוריה" אלא מהשם "צור", כלומר זן "צורי" ולא "סורי". "הטעות השתרשה כיוון שלערבים היה קל יותר לבטא ס' מאשר צ'. אבל זה צור, על שם הנמל בלבנון שממנו היו מסיעים לעולם בימי קדם את שמן הזית המקומי", מספר ד"ר עלי.
90% מעצי הזית העתיקים הנטועים בישראל משתייכים לזן הצורי, והסיבה היא שזהו הזן שהצליח לעמוד בתנאי החום הקשים של הקיץ היבש מאוד באזור. בעוד במקומות כמו יוון, איטליה וספרד יורדים גם גשמי קיץ, ולכן צומחים שם סוגים רבים ושונים של עצי זית, בלבנט תנאי החום המאתגרים גרמו לכך שרק זן אחד ישרוד.
מחקרים מעידים כי בית הבד הכי עתיק שבו התגלו שרידי מסיק, מלפני 6,000 שנה, נמצא בכפר סמיר שלחופי חיפה. ואילו לפני שבע שנים נמצאו שאריות שמן זית בכדי חרס בציפורי – האזור שבו נטועים כ־2,500 עצי הזית מהעתיקים ביותר באזור – המעידות על קיומם של בתי בד לפני 8,000 שנה. יגאל סלע ושמעון לביא, שניהם חוקרים של עצי זית עתיקים, העריכו את גילם של עצי זית מסוימים שנטועים עד היום בארץ כבני יותר מ־1,000 שנה. יעל ארליך, דוקטורנטית ממכון ויצמן, הצליחה למדוד שנות עצים ולהגיע לספירה של 500 עד 600 שנים. מארץ ישראל, למען הדיוק מנמל עכו – כך אומרים המחקרים – שלחו לכל האזור את שמן הזית, שנקרא אז "שמן פיניקי", ונועד לשימוש רפואי ולשימוש דתי, אבל עדיין לא לבישול.
האגרונומית איילה נוי־מאיר, ממשק הזיתים הידוע ריש לקיש שבציפורי, היא ממשיכת דרכם הישירה של מי שגידלו כאן עצי זית לפני אלפי שנים. נוי־מאיר מחזיקה בתואר ראשון ובתואר שני בחקלאות, מתמחה בזיתים ובאיכות שמן זית, והיא ראש פאנל טועמי שמן הזית בישראל. במסגרת המשק המשפחתי היא אחראית לשלומם של 2,500 עצי זית עתיקים שנמצאים סביב ציפורי – אותם המשפחה חוכרת ממינהל מקרקעי ישראל – שלאט־לאט התנוונו כיוון שלא טופלו ביד אדם מאז שהכפר ננטש במלחמת השחרור. "כאשר הקמנו את בית הבד, הטיפול בעצים היה סוג של תרפיה משותפת של המשפחה, שנועדה להחזיר לסביבה את מה שהיא מעניקה לנו".
אז מה המיוחד בעצי זית עתיקים, ובכלל, איך הם שורדים מאות ואולי אלפי שנים?
"עצים באופן כללי נחלקים לשניים – עצים שיש להם שורש שיפודי שצומח לעומק ולא לרוחב, ועצים עם מערכת שורשים לא עמוקה, שמתפרשת לצדדים. יוצא הדופן הוא עץ הזית, שמתחיל את חייו כשהוא מגדל מערכת שורשים אופקית ורדודה שמתפרשת למרחק גדול. כאשר מגיע קיץ חם במיוחד ולעץ חסרים מים, מערכת השורשים שלו יודעת לשנות כיוון צמיחה ולהעמיק לתוך הקרקע, ואז שוב להתפרש אופקית, כדי למצוא לחות. זה ייחודי לעצי זית, ולכן בשונה למשל מעץ ברוש, שיש לו שורשים שיפודיים, או מעצי אורן, שיש לו שורשים אופקיים, נדיר לראות עצי זית שנשברים או מתעופפים ברוח. עצי הזית עמידים ויכולים להפיק מים גם מעומק הקרקע".
והעמידות הזו היא גם הסיבה לכך שעץ הזית ותוצריו הם חלק מהתרבות הים־תיכונית מאז ומתמיד.
"זהו השמן המרכזי של האזור לאורך ההיסטוריה. בערבית יש פתגם שאומר שמי ששותה מנת שמן זית ליום, יכול להיכנס עם הראש בקיר ודבר רע לא יאונה לו. שמן הזית נודע כאן כחומר מרפא במשך אלפי שנים, וכיוון שאכלני בשר גדולים לא היו כאן לאורך הדורות, אז זה גם מקור השומן הבריא, הזמין והחשוב ביותר באזור, ושימש בארון התרופות לטיפול בדלקות עיניים ולבעיות נשימה".
נוי־מאיר מספרת על מחקר מקומי שמנסה לייצר טיפול לקורונה מבוסס שמן זית, מור ולבונה. ממש כמו שהיו מטפלים בווירוסים בעת העתיקה. ואילו ד"ר עלי מוסיף: "בכל פעם שנולד תינוק במשפחה, סבתא שלי ואמא שלי עושות את טקס שמן הזית. תינוק בן שבועיים־שלושה, וכל הגוף שלו נמשח בשמן זית, כולל השערות". וכשאני מספרת לו שכך נהגה גם ננה ג'ולייט, סבתי, שמוצאה בכלל בבצרה שבעיראק, הוא מתרגש ואומר שכל הסבתות החכמות אותו הדבר.
אבל היום, אומרת נוי־מאיר, גם מפני שהמטבח הערבי המסורתי מתרחק מהדיאטה הים־תיכונית ("היום אוכלים יותר פיצה מחוביזה, זה עצוב", אומר ד"ר עלי) וגם כיוון שהפקת שמן הזית יקרה יותר מהפקת שמן סויה או קנולה, צריך לדאוג לכך שהטיפול בעצי הזית, במיוחד בעתיקים שמהם מפיקים את שמן הזית הסורי, יהיה משתלם לחקלאים, כי כאמור הכי קל או משתלם זה לעקור אותם.
פעם עץ זית היה קדוש ואסור היה לעקור אותו, מספרת נוי־מאיר, אבל היום עוקרים עצים עתיקים לטובת שתילתם במרכזי ערים או בחצרות של עשירים, וכן לטובת פרויקטים של בנייה במרחבים חקלאיים שהופשרו לבנייה. "זו תופעה שאנחנו מתמודדים איתה בכל אגן הים התיכון", היא אומרת ומספרת שלפני ארבע שנים, בכנס מגדלי עצי זית שהשתתפה בו במדריד, ישבה לשולחנות דיון עם נציגים מירדן, לבנון, עיראק, איטליה, ספרד ומדינות נוספות, ונציגיהן אמרו שהתופעה של עקירת עצי הזית העתיקים הולכת ומסתעפת, כיוון שהעץ מאבד את הערך הכלכלי שלו. "היום הרבה יותר קל לגדל עצים לא עתיקים, כי זני הזיתים שגדלים עליהם נותנים יבול גבוה יותר של שמן. באירופה חברים שלי שמטפלים בעצי זית עתיקים מקבלים סבסוד ותמיכה, כיוון שיש ראייה של הערך ההיסטורי, התרבותי והסביבתי של העצים הללו", היא אומרת.
בהיעדר תמיכה מהמדינה, מנסים בציפורי לגייס את הציבור, והחל מלפני שנתיים מזמינים משפחות לאמץ עץ זית עתיק. באביב מגיעים בני המשפחה לגזום ולטפל בעץ ולמשוח אותו במשחה מרפאה נגד מזיקים, ובסתיו הם מגיעים למסיק העונתי, כאשר המטרה היא ליצור גם חיבור רגשי לעצים העתיקים הללו.
ד"ר עלי מספר שלא רק קשרים אישיים נוצרים בין בני האדם לעצים, אלא שיש עצים שניתנו להם שמות לאורך השנים ויש להם ממש "אישיות". יחד עם חוקר עצי הזית יגאל סלע מחיפה, שהוא היום כבר בן 90, מתחקה ד"ר עלי אחר עצים גם בישראל וגם בגדה המערבית ואחר השמות המיוחדים שניתנו להם. לטובת המחקר שלהם השניים גם הקימו לפני כעשור את העמותה לשימור עצי הזית בישראל, אך היא נסגרה בגלל חוסר בתקציבים.
"מעמדם של העצים העתיקים היה כל כך מכובד, עד שבני האדם הרגישו שהם חייבים לקרוא להם בשם", מספר ד"ר עלי. "כך, למשל, יש עץ מבוגר וידוע באזור בית־לחם שנקרא אל־בדאווי. הוא נחשב לעץ הכי גדול ברשות הפלסטינית והוא סוג של אייקון אצלם. לפי הסיפורים, הוא קרוי על שם צדיק מצרי שהגיע לאזור וישב מתחת לעץ. לפי המסורת, אם רוצים להירפא לוקחים שבעה עלים מהעץ ושורפים אותם כמו קטורת. יש עץ שנקרא אבו־עלי ונטוע בוואדי רם בירדן. אצלנו בדיר חנא יש עץ עתיק שקוראים לו אל־ערוסה, הכלה, ואם תגיעי ותשאלי איפה נמצאת אל־ערוסה, כולם יידעו להפנות אותך לעץ. יש גם עץ עתיק שקוראים לו פח'ל אל־זיתון, פח'ל בערבית זה תיש, והשם של העץ ניתן לו כדי להדגיש עד כמה הוא דומיננטי. עוד בדיר חנא נמצא עץ אל־רובעייה, כלומר העץ שהתפצל לארבעה גזעים, ויש גם את העץ שהתפצל לשני גזעים – ונקרא אל־תום, התאומים. וכולם מכירים גם את עצי אל־האווה, עצי הרוח, כי הם עומדים זקופים במקום שיש בו הרבה רוח".
אפרופו זקיפות קומה, עצי הזית הם אלמנט שכבוד כרוך בו. "אצלנו, בתרבות הערבית, זה עוון גדול מאוד לפגוע בעץ זית, וזו פגיעה באדם שהעץ שייך לו. לצערי מי שכורת עצי זית לפלסטינים יודע עד כמה דווקא הפגיעה הזו עמוקה. הרי אף פעם לא יכרתו או יעקרו עצי רימונים או שקדים. תמיד עצי זית, שיש בהם ממד של קדושה, ושל הגנה. לא לחינם אמרו חכמים משלוש הדתות לאורך השנים שמי שיש לו זית וחיטה – מוגן".
לפעמים לסיורים של ד"ר עלי בעקבות העצים העתיקים מצטרף גם הצלם צבי רוגר, שנוהג לטייל יחד עם חברו מילדות, אמנון אנג'ל, בעקבות הטבע הישראלי. "אנחנו מקדישים יום בשבוע לטיול בארץ, וכיוון שעצי זית עתיקים הם שיגעון ישן שלי ואני אוהב לצלם את הטקסטורות שלהם, כאשר סיפרו לי על עצי הזית בגליל, יצרנו קשר עם ד"ר עלי, שהסכים ללוות אותנו בסיור, ושמענו ממנו על העצים הכי עתיקים בישראל”. הוא גם הביא את השניים לכמה מהם, שאותם צילם רוגר והם מופיעים בכתבה זו.
- לתיאום סיורים בעקבות עצים עתיקים: ד"ר מאזן עלי, 052-2834403
- לתיאום סיורים במשק ריש לקיש בציפורי: 052-8454663
