"רצינו להיות בין הראשונים שמגיעים לכאן", אומרים לי אנסטסיה ואורי מהרצליה, זוג בשנות ה־30 לחייהם שיושבים על המרפסת הפרוסה מול הרי אדום ולוגמים בירה צוננת ושייק ירוק. "שמענו על המלון הזה. אז הזמנו חדר עם בריכה וכבר כשהגענו לכאן למרפסת הרגשנו את החופש. אילת עם כל ההמוניות והרעש והילדים במים זה לא בשבילנו. אנחנו אוהבים את הנוף של המדבר, ואם כבר חופש, אז שיהיה לנו שקט בראש. במילא אנחנו לא רוצים לטוס לשום מקום במצב הנוכחי", אומרת אנסטסיה ואורי ממלמל שהמחיר קשוח. המלון הוא "שחרות סיקס סנסס" בחבל אילות של איש העסקים רוני דואק ששקד על הקמת 60 סוויטות ־ פשוטות באופן מפואר או מפוארות באופן פשוט - במשך כעשור בשיתוף הרשת התאילנדית היוקרתית SIX SENSES באחד המקומות המבודדים האחרונים בארץ, סמוך ליישוב הקהילתי שחרות שבנגב. 45 דקות נסיעה צפונה מאילת, לא רחוק מפארק תמנע, קיבוץ נאות סמדר, יטבתה וקטורה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
על החופשה שילמו בני הזוג מהרצליה 10,000 שקל לשני לילות, עלות של משכורת חודשית ואף יותר לרבים מאיתנו. "אבל מה שאני משיגה פה לא יהיה לי בשום מלון אחר בארץ. אז ניסע לבראשית ונשלם 7,000 שקל לשני לילות? אני מוכנה להשקיע את ההפרש כי כאן זה משהו אחר", אומרת אנסטסיה ומסיעה מבט אל ההרים השותקים שמולנו. בכלל השתיקה והשקט הם אורחים קבועים כאן כי מה כבר אפשר להגיד כשנוף פנורמי מדברי עוטף אותך מבעד לרוחות החמימות המנשבות ללא טיפת לחות, או כאשר את יושבת במזגן ומתבוננת סביב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"את ראית את הנאקות בכניסה? זה מדהים, הן כאלה יפות. מטופחות, הגינה מהממת, בא לי כזאת בבית, הכל כאן מרענן, מפתיע, מגניב, חשבו כאן על הפרטים הקטנים ועל דברים שלא תמצאי במלונות אחרים", עיניה של אנסטסיה זורחות כשהיא מתארת את חוות הגמלים המפתיעה שמקבלת את פני האורחים בכניסה למלון.
המקום הראשון שאליו מגיעים האורחים הוא חוות הגמלים הזו שנמצאת בכניסה למרכז המבקרים של שחרות, וממנו יוצאים לטיולים באזור, כמו גם לטיולי אופניים וג'יפים ולסיורים רגליים מודרכים. אבל לפני כן מבקשים מכל אורח לשתול זרע קטנטן בתוך קפסולת קפה של נספרסו שמוטמעת כאן בתוך סלסילה שעשויה מכפות תמרים. את הזרעים מנביטים ומעבירים לגינת המלון שנמצאת הרחק ממול. נווה ירוק באמצע המדבר. "וככה האורחים משאירים גם אצלנו משהו מהם", אומרים לי כאן ומסבירים שהגינה שמגדלים בה חלק מהירקות המשמשים את השף, היא חלק מהתפיסה האקולוגית של המקום, זו שגורסת שאין בחדר האוכל ערימות של אוכל שמעמיסים על הצלחת, אלא יש הגשה אמנותית כמעט – פיסות דג עטופות בעלי גפן ומגיעות כמו סוכריות על מקל על גבי אבנים מהמדבר, כרוכיות בצק שקופות ממולאות בסביצ'ה דג ים מונחות על חלוק נחל ועליו עלעלים ופרחים מקומיים מדבריים, וכמובן שהתפריט מפנק וטעים מאוד (השף הוא אמיר כלפון הוותיק והנפלא שניצח שנים על המטבח של יערות הכרמל), אבל כזה שמכוון למינימום בזבוז ומקסימום מחויבות לקיימות שהיא אבן יסוד כאן.
ממחזרים כאן כל מה שאפשר, כולל את אבני הבניין מהם הקימו את המעקות, השבילים והמבנים. "אלה אבנים שהוצאו מהאדמה בתהליך חפירות ארוך שלקח שמונה שנים, מספר לי מושיק בניזרי, מנהל הבנייה. "ביצענו פה כרייה וחציבה של 200 אלף טונה חומר, אספנו את האבנים הטבעיות שהוצאנו מהקרקע, מיינו אותם במשך שנים לערימות לפי גדלים, וידענו שנשתמש באבנים הללו כשנתחיל לבנות את המקום". ואכן, ערימות האבנים המתינו בסבלנות מדברית למשך יותר משנתיים, עד אשר הגיעו חמולות בנאי האבן מחברון, שבנו בעזרתן מחדש את המבנים, המעקות, הגדרות, השבילים ובעצם כל מה שניתן. "גם אספנו את כל השכבה העליונה של ההרים שגילחנו במהלך הכרייה, והנחנו במערומים שאותם החזרנו לבסוף בחזרה לטבע. ולכן המקום לא נראה חדש, למרות שהוא נפתח למבקרים רק השבוע. הוא נראה כאילו הוא קיים כבר 20 שנה", מתגאה בניזרי. "שמת לב שגם אין פה פינות?" בניזרי מעיר לי פתאום ובאמת אני מחפשת ומחפשת בבר הסטייליסטי של ג'מילה, שבו תקליטייה של מוזיקת עולם, קוקטיילים על בסיס עשבים ומרקחות מגינת המקום ומחפשת במרפסת שבה אנחנו יושבים, על כורסאות בד עם כריות רקומות בטוויסט בדואי ורוח נעימה וחמה שמזכירה שהשלווה הזו מצויה 50 דקות מאילת התוססת, ומחפשת גם בחדרים המטופחים של הספא, שעוד מעט נגיע אליו ולא מוצאת שום פינה. "את ראית פעם מלון שאין לו פינות? הרי אי־אפשר בכלל לבנות בלי פינות, אבל רצינו את הזרימה, לכן בנינו פינות וכירסמנו בהן וכיסינו בתדלק, מה שאת רואה על הקירות זה בכלל לא צבע", מושיקו מעדכן. אני מעבירה יד על הקירות החלקים כמו שיש, והוא מסביר שתדלק הוא טיח מרוקאי מסורתי שמקורו במסגדים של מרקש, "והוא נראה כמו משי ועושים אותו שכבות שכבות, ולא משתמשים כאן בצבע. יש רק את הטיח הזה ועליו שתי שכבות של לכה". גם הסוככים והפרגולות שמשולבים כאן ומצלים בכל מקום מאפיינים את הבנייה המסורתית של המזרח התיכון. כאן בשחרות הם חלק לא רק מהשפה האדריכלית, אלא גם מההכרח היומיומי.
"ועל זה שווה לי לשלם את המחיר הזה. חופש זה חופש", מתעקשת אנסטסיה כשאורי לוקח עוד לגימה מהבירה.
אתם בהיי־טק?
"לא. אני מנהלת משרד ואורי קניין ומנהל רכש".
אורי: "למה? חשבת שרק היי־טק באים לפה? אנחנו אוהבים מקומות כאלה, לא המוניים. לא מפוצצים באנשים. אתה בא לחופש, אתה רוצה למצוא את הרגע שלך. כאן יש לי את הרגע שלי. זאת חוויה מיוחדת של ריחוק, של שקט, ונכון, זה עולה, אבל זה שווה".
מי שיכול להרשות לעצמו לשלם את מחיר החופשה המדברית הזו, פלוס יצליח למצוא מקום פנוי, יקבל כאן משהו שאולי קשה להגדיר אותו, אבל הוא בשום אופן לא חופשה במלון באופן שבו אנחנו מכירים אותה. אם הייתי צריכה להגדיר את המקום הזה למישהו שלא היה בו, מעבר לנוף המדברי שעוטף אותך כמו שמיכת קיץ בהירה, ומעבר להתמזגות בין האדם והאדמה, ומעבר למוזיקה שמלווה אותך בחרישיותה לכל מקום – גם בטיפול התדרים המרעיד שפותח וסוגר את העיסוי המצוין בספא, אולי הטוב ביותר שחוויתי – וחוויתי (אם תגיעו לכאן תבקשו את הדר) - הרי שהייתי אומרת שזה מקום שמאפשר לך להיות עם אחרים ולהיות לבד כי יש כאן מספיק מרחבים ללכת בהם לאיבוד, עד שמגלים בשיטוט (קחו כובע ומים חובה ולבשו בגדים קלים) את תנור הפיצות מאחורי מתחם הספא, ואת המקום שנקרא סינמה פרדיסו ושבו מקרינים סרטים בלילות (יחד עם פופקורן שמתובל בדבש ומלח!), ואת האמפיתיאטרון שבו מנגנות להקות בכל יום בשבע בערב ואת הבר החיצוני שאפשר לשבת עליו לעת שקיעה ולהבין מדוע הרי אדום זכו בשמם, כאשר מוזיקה ערבית מודרנית מסיעה את פעמוני הרוח מכאן לשם, מלצרים עטויי בגדים רקומים בגוונים רכים מהלכים עם מגשי נחושת ועליהם מיצי פירות או ירקות שנסחטים על המקום ובתפריט מוצגים ערכיהם הבריאותיים, כולל כאלה שמתאימים לדיטוקס, כי המקום הזה הוא לא רק לנופש או לנפש, הוא גם כדי לסנכרן אותנו עם הגוף שלנו שהולך קצת לאיבוד במחוזות הסטרס והבטון.
"שמעתי שיש כאן יוגה ערסלים אז הייתי חייבת לבוא", אומרת לנו גילי שנמצאת כאן עם חברה טובה. לא ברור איך שתי נערות צעירות מצליחות לשלם אלפי שקלים ללילה, אבל גם משפחות עם ילדים פזורות כאן בין השולחנות של חדר האוכל, הולכות ובאות אל הבופה שסדורים עליו מגשים וקערות שאינם גדושים מדי באוכל.
ג'ונתן הית' שאחראי ברשת על תחום המזון והמשקאות, מסביר שזו האסטרטגיה של הרשת – להגיש הרבה יותר קיימות מאשר ערימות של מזון שאחרי זה נזרקות. "אנחנו מגישים אוכל נפלא, אבל רוצים שיאכלו ממנו במידה המתאימה, LESS IS MORE בלי שנחווה בזבוז מעצבן של מזון, "ואת זה אנחנו מנסים להנחיל לאורחים שלנו. ואני מרגיש שהם מעריכים את זה. הם מבינים שזה לטובתנו, לטובתם, לטובת כדור הארץ. לכן אין כאן כניסה לפלסטיק משום סוג, כי זה ממש לא אקולוגי. הייתי צריך לספוג מבטי תמיהה של שפים ואנשי צוות כאשר הסברתי את זה, אבל אני יודע שזה חינוך בצעדים קטנים. אתם הישראלים לא טובים עדיין באקולוגיה, אבל אין ברירה. הנה, תראי, כל אנשי הצוות שלנו מסתובבים עם בקבוקי שתייה אישיים, עכשיו משפחה רצתה לקחת איתה לדרך בקבוק מים מינרליים מפלסטיק, ופשוט אין לי לתת להם". אבל יש כן יש להם ברית קיימות עם החקלאים ועם המגדלים באזור והמלון מקפיד לצרוך מהם 80 אחוז מחומרי הגלם שלו, בין אם אלה פירות וירקות, גבינות ולחמים מאופים מקומיים וגם כלי קרמיקה וכלי נוי. "כך אנחנו תומכים באנשי הסביבה, משקיעים בהם את הכסף וזה חלק מהחזון שלנו כאן".
וזה ממש לא מפתיע כאשר יודעים שהבעלים של המקום המיוחד הזה הוא רוני דואק, יזם חברתי ואחד מגדולי הפילנתרופים בישראל, ומי שערך הנתינה לחברה מזוהה עימו.
מי שעוקב אחרי דואק ברשת יודע שהוא מעלה מדי כמה שבועות צילומים מהפנטים של שקיעות, זריחות או פרגולות נינוחות מסביבת המלון והציפייה שנוצרה למקום הזה, ארוכה כדרך הבשמים במדבר.
"התהליך שהחברה היזמית 'נגב וגליל' הובילה יחד עם קרנות ומשקיעים שהאמינו בחזון המיזם, עבר תהליכים מאוד מורכבים כדי להפוך את החזון למציאות. כי כשאני עמדתי בפעם ראשונה על הגבעה הזו וראיתי את הקסם במלאכת הבורא אמרתי לעצמי, 'אני מקווה שרק לא נקלקל את זה'", אומר דואק. "ולמרות שהבאנו את האדריכלים הטובים מכל העולם, הבנו שהכי טוב זה לעשות את זה עם קבוצה מקומית. לפני עשור פנינו אל מחלקת האדריכלות של בצלאל שבראשה עמד צבי אפרת, ואמרנו להם 'בואו תפענחו את הגבעה הזו ותגידו מה אתם חושבים'. הם עשו תהליך במשך חצי שנה כדי להבין מהי האדריכלות המקומית".
ומה הם הבינו?
"הם הבינו שאין כזו. יש את הנבטים שהיו סוחבים את המור והלבונה שגדלים במפרץ הפרסי ומביאים אותם לנמלי עזה – הנבטים שמרו על עץ הלבונה שהיה יותר יקר מזהב באותה תקופה והשיירות היו מגיעות ומתחפרות ומשם עלה הרעיון לבנות את המלון כמו סוג של מחנה זמני שמתחפר בקרקע, מוגן מהרוח ומאפשר לך לראות את הנוף במיטבו. הסטודנטים של בצלאל נגעו בכל האספקטים - רוח, אור, גיאולוגיה, ארכיאולוגיה, היסטוריה וכך בעצם הכנו את המתווה הראשון לתחרות האדריכלים, שבה שזכה משרד פלזנר בראשותן של דניאלה ומאיה פלזנר, שפיענחו הכי טוב את החזון".
ומה היה החזון?
"הסתובבנו בעולם. ראינו ריזורטים ברג'יסטן, ביוטה, במרוקו, אבל רצינו ליצור משהו שהוא מיוחד לנו. שהוא לא הודו ולא אמריקה, אלא מדבר את שפת המקור ומשתלב בשטח. וקרו פה דברים מופלאים במהלך העשור הזה, הגיעו שתי חמולות מחברון שהפכו לבני משפחה במקום וסיתתו אבן־אבן, הפכנו את העולם למצוא חומרים ממוחזרים - לא הורידו עץ אחד על הגלובוס כדי לבנות את הדלתות ורהיטים בשחרות, זה הכל עץ טיק ממוחזר. עבודת האבן החפורה פנימה בלי בניינים שמסתירים את האופק הופכת אותנו גם היא למלון הירוק הראשון בישראל ונקבל עכשיו גם ציון גבוה מלידס, הגוף בארצות־הברית שמדרג את הסולם האקולוגי גם בתחום המלונאות".
אז החלום הוגשם בצורה מלאה מבחינתך?
"הרומן שלי עם הנגב מתחיל בתור לוחם בסיירת שקד כאן ובסיני, בתור מדריך בבה"ד 1, ואין כמעט עיירת פיתוח בנגב ש'ציונות אלפיים' ו'שיתופים' (העמותות שמפעיל דואק ‑ על"א) לא פעילות בהן. תמיד ראיתי ערך בעשייה במדבר, בעיקר בתחומי החקלאות והתיירות. לפני 20 שנה הקמתי כרם לענבי מאכל ליד אילת וחלמתי גם על פרויקט תיירותי, כי יש פער מאוד גדול בין הנופים המרהיבים של הערבה הדרומית לבין המציאות מעוטת התיירים. ולכן מה שעשינו זה אבן דרך לתיירות המדברית בישראל ובעולם. יצרנו רף גבוה של איכות, רגישות סביבתית, קיימות".
אתה מרוצה מהתוצאה?
"אני מאוד מרוצה מהתוצאה הפיזית של הפרויקט. נכון שלקחנו את סיקס סנסס כי הם חברת הניהול הכי טובה למלונות ידודתיים לסביבה, אבל אני יודע ומודה שעדיין יש קשיים כמו כוח אדם, כמו מרחק, יש עוד הרבה בעיות. אבל אני חושב שמגיע לרשת כמה חודשים של חסד. אנחנו נשמח שאנשים לא יחכו 20 דקות לטוקטוק אלא חמש דקות ושהאוכל יגיע הרבה יותר מהר, ואנחנו עושים את המיטב ובתוך זמן קצר נגיע ליעד הנכסף. ובנוסף, בשנתיים האחרונות אנחנו במשא ומתן ובתהליך להשקיע בפרויקטים תיירותיים נוספים בערבה הדרומית, שהם יותר בכיוון של חושות וגלאמפינג, שיהיו יותר נגישים למשפחות, אבל יביאו את התוכן המיוחד שלנו".
דואק לא סתם מדבר על נגישות למשפחות, כי המחיר של האירוח כאן נוגע בשחקים. ואת המענה לשאלה מדוע כל כך יקר פה, מספק תומס פכלבייר, שניהל מלונות בוטיק במפרץ ובמזרח והוא מנכ"ל המלון מטעם הרשת.
המחיר הממוצע של לילה אצלכם במלון הוא 900 דולר. זה נורא יקר.
"מעבר לבנייה היקרה, כדי להגיע לאיכות השירות שהרשת רגילה לו ולהשתוות לריזורטים האחרים שלנו בעולם, גייסנו מעל 200 אנשי צוות. אם במקומות אחרים, למשל במזרח, משלמים 300 דולר שכר ממוצע לאדם, פה מדובר במשכורות שהן פי שבעה או פי שמונה ובעצם מתוך סך ההוצאה שלנו, 50 אחוז מושקע במשכורות. אלה הן עלויות מאוד גבוהות. ודבר שני, חוויית האורח פה היא כל כך עשירה ומורכבת בהשוואה לכל מקום אחר בארץ, אז צריך להשוות תפוחים לתפוחים. הרבה אנשים במקום לבוא לשבוע לאילת במלון חמישה כוכבים, יבלו ארבעה ימים בשחרות ויקבלו פי כמה יותר. המלון הזה חייב להיות רווחי, זה אמנם ייקח לו שנים, אבל אין לנו שום כוונה לנהל את המקום בהפסדים".
בעוד דואק לא מהסס לפרט את הדברים במלון שעדיין דורשים שיפור, יומיים וחצי לאחר הפתיחה, הרי שהאורחים ממלאים פיהם מיץ פירות סחוט טרי. "המלון נפתח רק השבוע, זיהינו כמה דברים שעדיין דורשים שיפור, אבל אנחנו כל כך נהנים כאן שאנחנו לא מוכנים להגיד מה לא בסדר. הצוות מסור ומשתדל, ובכלל, בכל המלונות עכשיו יש אנשים לא מנוסים, ועד שיש מקום כזה שכל כך נעים לבוא אליו אנחנו בעד לפרגן", אומר לי זוג בשנות ה־60 המאוחרות. היא בשמלת קיץ קלילה שחושפת עור בהיר שלא פוחד משמש מדברית והוא בכובע קסקט טורקיזי ובמכנסיים קצרים. "זאת חוויה מיוחדת של ריחוק ושקט. חוסר ההמוניות, זה מה שגרם לנו לבחור לעשות את החופשה שלנו כאן כי אי־אפשר לנסוע ממילא. היינו לפני חצי שנה במלון באילת, ההמוניות, הפקקים, בכלל לא הרגשנו בחופש. פה זה אחרת. נמצאים פה חצי שעה וכבר מתנתקים. נכון שזה רק לשני לילות, כי זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו, אבל צריך בהחלט לבוא לכאן לפחות לשלושה ימים מלאים, כדי להתחבר ולהרגיש עד הסוף את המקום, את הבנייה המדהימה, את החדרים המעוצבים בכזה טעם טוב, למרות שרצוי לא בקיץ, כי החום מגביל בקיץ. עדיף לבוא כשאפשר לטייל גם בסביבה".
ואכן, יופיים הפנימי של החדרים הוא חלק בלתי נפרד מהיופי החיצוני של המקום. הצבע הלבן שולט במצעים, באביזרים, במנורות, בטקסטיל, גם במסך הסרוג העולה ויורד שמסתיר את הטלוויזיה. מול המיטה הענקית המוצבת על במה קטנה, חלון אל נוף ההרים השותק וממנו יציאה למרפסת שבה מרבצי ישיבה מול השקיעה שאסור להפסיד כאן בשבע בערב, כמו גם את הזריחה בחמש שלכבודה קמים כאן מוקדם. גם האמבטיה רחבת ידיים ומצוידת לעילא, וכמובן המיני בר הכולל משקאות פרי של נאות סמדר הסמוכה, סוגי קפה, תה, עוגיות, מים (בבקבוקי זכוכית שממלאים כאן ידנית) ולא לחינם ששת החושים, שם הרשת שאליו שייך המלון הזה, עובדים כאן נון־סטופ.
"החוש השישי הוא האינטואיציה", מסביר לי פוליס אייאנון, שמלווה אותי כאן בסיור לאורך היום. הוא הגיע לכאן לאחר שהקים כמה וכמה מלונות יוקרה בעולם. הוא במקור מקפריסין אז מרגיש בשכונה, ומסתובב באלגנטיות בין המלצרים ואנשי הצוות החדשים שלומדים עדיין את העבודה, ומעיר או מחמיא להם בדרכו האלגנטית והחמימה. בכלל, אם דחוף לכם להרגיש בחו"ל, סיבוב פה יעשה לכם את זה, כיוון שרבים מאוד מאנשי הצוות מדברים אנגלית. הם פשוט הגיעו לכאן מהרשת הבינלאומית או ממלונות יוקרה בעולם.
בדרך לספא (טוב צריך להתפנק אחרי כל היום הזה) פוליס מציע שנעבור באלכימיה בר – כאן יכולים האורחים להכין בעצמם מוצרי ספא וטיפוח על בסיס חומרים טבעיים מהאזור, ולרקוח שלל ריחות ומרקמים כיד הדמיון, ולאחר מכן ללכת עם מעשה ידיהם לעיסוי ידיים מושלם בספא, בעזרת החומרים שהרכיבו. "והאורחים שלנו כל כך אוהבים את החיבור הזה", אומרת לי נינה שפירו, שיש לה ניסיון של עשרות שנים בניהול ספא וכאן היא אוחזת בתואר "אחראית וולנס". כאמור כל טיפול מתחיל ונגמר כאן בקערות טיבטיות שמרטיטות את הגוף בתדר בלתי נגמר, ובעיטוף של כפות הרגליים במגבות חמות, הידיים המנוסות מאוד של הדר עושות פלאים לרקמות העמוקות ושיחררו אותי מכיווץ כתפיים של מאות־אלפי מילים שהוקלדו על המחשב. לצד העיסויים הנפלאים שיש כאן שחלקם לקוחים מהתפריט העולמי של סיקס סנסס, ונקראים טיפולי חותם, שפירו מגלה שיש גם פגישות שאפשר לקיים עם רופא איורוודי שמעניק ייעוץ לשיפור איכות חיים עבור האורחים. וזה אולי חלק ממה שמגדיר את האסנס של המקום. הדאגה הכנה לרווחת האורח. שפירו מציינת שלכאן באים כדי להחזיר לעצמנו את המנוחה באמצעות מדיטציה. יוגה. עיסוי. מיצי בריאות. בר של ריחות. מוזיקה בכל מקום. "אנחנו מקווים ככה למשוך לכיוון של רווחת האורחים מלונות נוספים", משלים אותה ג'ונתן.
- הכותבת הייתה אורחת המלון
פורסם לראשונה: 07:48, 13.08.21
