הפעם האחרונה שבה ראיתי סרט בקולנוע הייתה בתחילת חודש מרץ. זה היה "שיר השמות", שהוצג ברב חן בתל-אביב. למחרת נכנסתי לבידוד, וכשיצאתי תקנות הקורונה כבר סגרו את בתי הקולנוע.
הגעגוע לבתי הקולנוע רק מתעצם
את הסגר העברתי בעיקר בצפייה בסרטים ובסדרות, אבל זה לא היה הדבר האמיתי, כי לראות סרט על מסך גדול בחברת אנשים זאת חוויה אחרת לגמרי. גם כשהסתיים הסגר, וראש הממשלה הכריז: "תעשו חיים", האולמות לא נפתחו, והאולפנים ההוליוודיים עדיין לא משחררים יצירות חדשות.
עם כל הכבוד למסכי הטלוויזיה המשוכללים והאימתניים, הם לא מהווים תחליף, והגעגוע לבתי הקולנוע והרעב לראות סרט חדש, רק מתעצם. בינתיים אין מועד לפתיחה מחודשת של הענף, וזה עצוב.
אז כדי להרגיע את הקריז, הצטרפתי לסדרת סיורים שעורך דוקטור עמרי יבין, מרצה בסמינר הקיבוצים, תסריטאי ומורה דרך ברחבי תל־אביב-יפו, בעקבות בתי הקולנוע של פעם והקלאסיקות של הקולנוע הישראלי.
*זאת מלבד הקרנת סרטים ספציפיים במתחם הדרייב אין בתל-אביב, עליו הודיעה אתמול (א') העירייה. ההקרנה מיועדת לתושבי תל-אביב בלבד.
הקולנוע היה הבילוי הפופולרי ביותר בעיר
בדיוק לפני 106 שנה, ב-22 באוגוסט 1914, קם בית הראינוע הראשון של תל־אביב: "עדן". הקולנוע נבנה על ידי אחד ממייסדי תל-אביב, פעיל ציוני שהיה גם אדריכל ומתכנן ערים - עקיבא אריה ויס. המבנה הוקם בשכונת נווה צדק, בצומת הרחובות לילינבלום פינת פינס.
הקולנוע חנך את האולם עם הסרט האיטלקי "ימי פומפיי האחרונים", ולפתיחה הגיעו שועי הארץ. הקולנוע פעל עד 1974, והבניין שלו נשמר למרבה השמחה. כמתבקש, הסיור של יבין בעקבות בתי הקולנוע הישנים (רובם, למרבה הצער, נהרסו) מתחיל ב"עדן".
המסלול, שאורכו שעתיים וחצי, משחזר איך הקולנוע היה הבילוי הפופולרי ביותר בתל־אביב. "לתל־אביב יש כל מיני תארים, אבל ההיסטוריונים יגידו שהיא בראש ובראשונה בירת הקולנוע הישראלי", אומר יבין.
"הרבה מאוד סרטים ישראליים הצטלמו בעיר, ובתקופת השיא, בשנות ה-60, פעלו בה יותר מ-60 בתי קולנוע. למעשה, ההיסטוריה של העיר שזורה בתולדות הקולנוע הישראלי".
מ"עדן" ממשיכים לאורך רחוב אלנבי, שם ניצבו פעם שורה של היכלי קולנוע: "תמר", "מתמיד", "אופיר", "אלנבי" - שבשטחו ניצבים כעת דחפורים המכשירים פרויקט חדש, כי הבניין, שנחשב לשכיית חמדה ארכיטקטונית, לא קיבל את דרג השימור הגבוה, "זמיר" ו"קסם".
חלקם החלו כאולמות איכותיים וסיימו כמקומות מפוקפקים שהתמחו בסרטים כחולים. "אופיר" ו"אלנבי" עשו הסבה למועדונים מסעירים, עד שסגרו את השערים והקופות.
הסיור נחתם בכיכר ב' בנובמבר - ברחוב אלנבי פינת בן־יהודה, שבה פעלו בימי הזוהר ארבעה בתי קולנוע – "מוגרבי", "סטודיו" (שניהם עלו באש וכיום פועל בשטחם מגרש חנייה), "זמיר" ו"מגדלור".
בכיכר הזאת צילם אפרים קישון חלק מסרטו "תעלת בלאומילך" ב-1969, בכיכובו של בומבה צור, שמגלם חולה נפש שבורח מהמוסד שבו אושפז, גונב פטיש אוויר מהעירייה ומתחיל לקדוח תעלה בכיכר.
במהלך המסע יבין מציג לנו קטעי סרטים שהוצגו בעידן המפואר ההוא, מ"עודד הנודד" של חיים הלחמי מ-1932, הסרט הארץ-ישראלי הראשון, דרך "האדם השלישי" הנפלא בכיכוב אורסון וולס, ועד "תעלת בלאומילך", שהיה מועמד לגלובוס הזהב.
הפוך, גוטה, הפוך! האמת מאחורי "מציצים"
לפני שאורי זוהר חזר בתשובה ועקר לירושלים, הוא היה מזוהה עם התל-אביביות ועם דמות הצבר המחוספס, בעיקר בזכות הסרט "מציצים" (1972), שהתחרה בפסטיבל ברלין, לא זכה להצלחה מסחרית, אבל צבר עם השנים מעמד של סרט פולחן ותרם לחיינו כמה משפטים ומטבעות לשון בלתי נשכחים כמו "הפוך, גוטה, הפוך!" ו"מי ישלם? בנון ישלם?".
"מציצים" עקב אחר מעללי שני נערי חוף נהנתנים שמסרבים להתבגר: אורי זוהר, שמגלם את גוטה, בעל המזנון, ואריק איינשטיין, שמגלם את חברו אלי.
הסיור בעקבות "מציצים" כולל ביקור בשבע תחנות, ויבין מיטיב להקים לתחייה את חבורת לול המיתולוגית, בראשות זוהר ואיינשטיין, שפעלה בשנות ה-60 וה-70.
ניכר שיבין השקיע בתחקור בוגרי החבורה ובלייני החוף המזדקנים. הידעתם, למשל, שנתן זהבי היה, הרבה לפני שהפך ל"זהבי עצבני", מציל בחוף סמוך ואף גילם את אחד המציצים, זה עם בגד הים המנומר?
או שהמצילים אז התפרנסו מהשכרת חסקות? שהדיג באמצעות פצצות תוצרת בית אכן התקיים בחוף? שלאיינשטיין, על אף שהיה ספורטאי מצטיין, לא היה קשר עז לים, ולאורך "מציצים" הוא הסתובב בחולצה ארוכה בעוד זוהר משוטט בבגד ים וחצי גוף עירום? ושאהרונצ'יק, המציל המיתולוגי שלימד שחייה את ילדי תל-אביב, משחק ב"מציצים" את המציל החונך של גוטה?
המסע במנהרת הזמן לימים הפרועים ההם מתחיל בגן העצמאות שמצפון לו עמד מלון שרתון הישן. משם ממשיכים לאורך החוף, שפעם נקרא שרתון ו"היה מגרש המשחקים הפרטי של חבורת לול", כפי שאומר יבין. "הסרט משקף מאוד את תרבות החוף שהתפתחה שם. כשהעירייה התחילה להכשיר חופי רחצה, חוף שרתון נשאר מיותם ואסור לרחצה בגלל הזרמה של ביוב לים.
החוף הפך אטרקטיבי ליודעי דבר, ואפשר היה לעשות בו כל מיני דברים שאסור היה לעשות במקומות אחרים: להשתזף בעירום ולעשן חשיש. אחד המצילים היה עסוק יותר בהכנת צינגלות ובאנגים בצורה מקצועית, מאשר בהצלת נפשות.
ב-1969 הוקם שפד"ן לטיהור השפכים של גוש דן ונפסקה הזרמת הביוב, ובהמשך החוף הפך למוכר. היום קוראים לו 'חוף מציצים' על שם הסרט".
אחד משיאי הסיור הוא הביקור במלתחות המקוריות, שעדיין קיימות ומתפקדות כשירותים. כמחווה לסרט, צייר רמי מאירי ב-2002 על קיר שירותי הנשים ציור של שני נערים המציצים פנימה.
"מציצים" מול "מי טו" כיום
יבין: "הסרט נקרא 'מציצים' כנראה כדי להדגיש את תופעת ההצצה באותן שנים בחוף. אנשים מבוגרים, ולא רק נערים שובבים, ממש עסקו בהצצות באופן רציני ושיטתי, והמצילים הניסו אותם.
הסרט מייחס את הסטייה הזאת לצבר - גוטה המציצן מייצג סוג של צבר שאיבד את דרכו, והמיניות היחידה שהוא מכיר היא סוג של פֶטיש. לדברי המבקרים, זה ייחודו של הסרט ובכך הקדים את זמנו: הוא מציב - אפילו מבלי דעת - מראה ביקורתית מול דמות הצבר. הגברים שמחפים אחד על השני וממשיכים לרדוף לשווא אחרי הנעורים האבודים שלהם".
מהמלתחות אנחנו ממשיכים למגרש החנייה, שם ניצב פעם הצריף הרעוע של אביגדור צברי, שמתארח בסרט, ולמעשה שימש השראה לדמות של גוטה והצריף שלו. "צברי היה תימני גברתן ועב בשר שעבד באיגוד מובילי הבקר. הוא התנחל בצריף וקיבל מינוי של מציל", מספר יבין, "הוא היה השריף של החוף והתעלל בנערים שבאו להציץ. כולם פחדו ממנו.
יהונתן גפן בספרו "חומר טוב" כותב שלתת לאביגדור לשמור על המציצים היה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. הוא היה המציץ הגדול מכולם והביא לחוף את תרבות ההצצה. הוא וחבריו הציצו לזונות שעבדו סמוך לצריף ולזוגות שהתארחו בצריף. צברי ערך לבוהמה מסיבות עם הרבה בשר על האש ועוגות חשיש, וכולם רצו להגיע אליהן".
המלתחות והצריף של אביגדור מציתים דיון ער בקבוצה בסוגיית "מי טו". "נעשו בתקופת 'לול' דברים שהיו חמורים ביותר", אומר יבין, בעודו משמיע את השיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", שזימר אריק איינשטיין, ועוסק בהתאהבות בתיכוניסטית קטינה.
"כולם מעידים שאיינשטיין היה איש טוב וצנוע, אבל זוהר היה גורו מרושע שניצל נשים ואחר כך זרק אותן ושבר את ליבן. צריך לזכור שמדובר בימי האהבה החופשית, ולפי מה שאני מבין נשים שיתפו פעולה עם מה שהתרחש בצריף ובחוף, מתוך הבנה שהן מייצגות אידיאולוגיה אחרת, והכריזו: 'אנחנו פמיניסטיות'.
אם גברים יכולים לשכב עם כמה נשים, מדוע שאנחנו לא נשכב עם כמה גברים? מהר מאוד הן הבינו שזו הייתה חבורה שוביניסטית, ורבות מהן מעידות כיום שהן היו בעצם קורבנות".
אין כמו יפו בסרטים
יפו הפוטוגנית העניקה השראה לא רק לכותבי להיטים כמו "אין כמו יפו בלילות" ו"זוהי יפו". כבר הרבה עשורים שהיא מרתקת גם את יוצרי הקולנוע הישראלי, שלא לדבר על הפקות בינלאומיות שראו בה תחליף יעיל, בטוח וזול ללוקיישנים במדינות ערב.
הסיור של יבין הולך בעקבות הדימוי האוריינטלי שנוצר ליפו בסרטים. לדימוי הזה אחראי בעיקר הבמאי והמפיק מנחם גולן. "גולן התאהב ונשבה בקסמיה של יפו, בגלל שהיא הזכירה לו את טבריה, עיר הולדתו", אומר יבין.
"סרטו הראשון כבמאי, 'אלדורדו' מ-1963, צולם ביפו, ומאז הוא עשה בה בין היתר את 'קזבלן' ו'מחץ הדלתא'. אחת הסיבות שגולן נהג לבחור ביפו כלוקיישן היא הקירבה לאולפנים ולמעבדות, שפעלו בגבעתיים ובהרצליה. במהלך הסיור אנחנו עוברים ליד ביתו של גולן הסמוך לשוק הפשפשים, שבו הוא חי עד מותו".
יבין מדגים איך סרטים כמו "קזבלן" מראים את יפו כקיבוץ גלויות, ואחרים מציגים אותה כאפשרות לדו-קיום, למשל "כלת הים" (אחד הכינויים של עיר הנמל) של קרן ידעיה בכיכובם של דאנה איבגי, מחמוד שלבי, מוני מושונוב ורונית אלקבץ ז"ל.
הסרט, שהוצג בפסטיבל קאן 2009, עוסק ברומן הנרקם בין בתו של בעל מוסך יהודי לבין פועל ערבי.
אחת התחנות הבולטות בסיור היא שכונת עג'מי, שם מתרחש הסרט "עג'מי", הריאליסטי, שהיה מועמד לאוסקר.
מדובר בדרמת מתח של ירון שני וסכנדר קובטי, שליהקו את תושבי השכונה לסרט. המסלול כולל גם ביקור באתרים שבהם ניצבו בעבר בתי קולנוע, בהם "קפה זאריפי" ו"אפולו" - הקולנוע המודרני הראשון ביפו, שעמד ברחוב יפת, שם גם מתחיל הסיור. הוא נבנה בראשית שנות ה-20 והיה לו גג פתוח. אפילו אום כלת'ום הופיעה בו כשביקרה בארץ ישראל ב-1931.
"אין כמו יפו בסרטים" מסתיים בכיכר השעון, היכן שניצב עכשיו מלון סטאי, שבעבר היה בניין המשטרה ההיסטורי, ובו צולם "השוטר אזולאי", סרטו המופתי, המרגש ועטור הפרסים (כולל גלובוס הזהב) מ-1971 של אפרים קישון, בכיכובו של שייקה אופיר.
"השוטר אזולאי" כולל את סצנת הסיום הכי מדמיעה בתולדות הקולנוע העברי – השוטר אזולאי המפוטר יוצא בפעם האחרונה מתחנת המשטרה, חולף על פני השוטרים הטירונים שמבצעים תרגילי סדר והצדעה, חושב שההצדעה היא לכבודו ומצדיע להם בחזרה, בעודו דומע. אף שראיתי את הסצנה הזאת אינספור פעמים, היא תמיד מחלצת ממני יותר מדמעה אחת.
כל הפרטים על הסיורים
∙ במהלך חודש אוגוסט הסיור "בעקבות בתי הקולנוע הישנים" יתקיים בכל יום חמישי בשעה 19:30, "המסע בעקבות 'מציצים'" ייצא לדרך בכל שישי בשעה 18:00, והסיור "אין כמו יפו בסרטים" ייערך בכל מוצ"ש בשעה 19:30. לפרטים נוספים ולהרשמה: 052-3608611. מחירי הסיורים: 70 שקל לאדם.
∙ הקרנות הסרטים בדרייב אין "שלמה סיקסט" בלעדיות לתושבי העיר מחזיקי כרטיס דיגיתל יתקיימו השבוע, בימים רביעי וחמישי, 6-5 באוגוסט. לכל הקרנה ייפתחו 200 מקומות לרכבים ע"פ הנחיות משרד הבריאות, הסאונד יעבור בתדר הרדיו.
ביום רביעי - טרום בכורה לסרט "התקופה היפה בחיי"- בשעה 21:00 וביום חמישי באותה השעה יוקרן הסרט "אפס ביחסי אנוש".
האירוע בתשלום- עלות 40 שקלים לרכב. פתיחה וכניסת קהל החל מהשעה 20:00. רכישת כרטיסים מראש למחזיקי דיגיתל דרך אתר העירייה.
