כתבה משנת 2017 על המבצר בעתלית
(צילום: עידו ארז)
גם מי שטבילה במעיינות ובנחלים בטבע כלל לא מעניינת אותו, לא הצליח שלא לשמוע בשבועות האחרונים על "הקרב לשחרור האסי" – המחאה נגד קיבוץ ניר דוד, אשר מונע ממי שאינו תושב הקיבוץ להיכנס לשטחו כדי לבקר בנחל האסי היפה והמטופח שזורם במרכזו. אולם, נחל האסי הוא לא אתר הטבע היחיד שגישת הציבור אליו נמנעת. אלה כמה מהבולטים שכדאי להכיר.
כל מי שנוסע בכביש החוף סמוך לעתלית לא יכול שלא להבין בחצי-אי ועליו שרידי מבצר עתיק ומרשים. זהו מבצר פרגרינורום הצלבני, שהיה ידוע גם בשם "טירת פֶּלֶרֶן", ונבנה בשנת 1218 על ידי אבירי המסדר הטבטוני והאבירים הטמפלרים ביוזמת מלך ממלכת ירושלים הצלבנית.
מדובר במבצר הצלבני השמור ביותר מבין המבצרים הצלבניים שנבנו בארץ – משום שבניגוד למבצרים צלבניים אחרים, מבצר זה לא נכבש במסגרת קרב בין הצלבנים למוסלמים, ולכן גם לא נהרס. לאחר נפילת עכו בידי הצבא הממלוכי ב-1291, נטשו האבירים את המבצר בעתלית בספינות דרך הים, והממלוכים שפרצו למבצר לאחר מצור ממושך מצאו אותו ריק מאדם.
הביקור במבצר אינו אפשרי מאחר שמשנת 1950 הוא מוגדר כשטח צבאי סגור – ומשמש את חיל הים לאימוני שייטת 13. שנים של מאבקים של תושבי עתלית ויישובי חוף הכרמל לא הצליחו להביא לשחרור המבצר משליטת צה"ל.
לאחר סגירת מכרה הנחושת בתמנע בשנות ה-80, הציפו את אחת המחצבות מי תהום שיצרו אגם ענק ומרהיב ביופיו. האגם עם המים בצבע טורקיז, שעומקו כמה עשרות מטרים, מוקף במצוקים אדמדמים. אולם למרות מראהו האטרקטיבי והמזמין של האגם, מדובר בשטח פרטי שהינו בבעלות חברת הכרייה – ולכן ההגעה למקום אסורה.
עם זאת, גדרות שהוקמו סביב האתר נפרצו פעם אחר פעם – ומטיילים רבים פוקדים את המקום בדרכם לאילת. זאת למרות שמי שייתפס בתוך השטח המגודר עלול להיות מואשם בהסגת גבול. ההגעה לאתר מסוכנת גם מבחינה בטיחותית: הצוק התוחם את האגם מפתיע ואינו נראה מרחוק, והרחצה במים המליחים של האגם אינה מומלצת ויש להיזהר במיוחד לא לבלוע אותם.
יוזמות להקמת מיזם תיירותי סביב האגם לא הצליחו להמריא לאורך השנים, ובעלי השטח מגדרים אותו פעם אחר פעם בניסיון למנוע ממטיילים את הגישה למקום.
מחוץ לאתר המרחצאות המפורסם חמת גדר נמצא האתר הפחות מוכר "עין ג'ונס" – בריכת בטון גדולה שלתוכה נובעים מים חמים וצלולים המועשרים במינרלים שונים כמו גופרית ומגנזיום. נביעה זו היא חלק ממערכת נביעות תרמו-מינרליות, אשר חלקן נשאבות אל הבריכות בחמת גדר.
בריכת הבטון הייתה בעבר חלק ממבנה חמאם טורקי מפואר, ששימש בין היתר גם קצינים סורים לפני שרמת הגולן נכבשה על ידי ישראל. בסמוך נמצאים גם שרידיו של אתר מרחצאות מפואר מהתקופה הרומית.
בעבר היה עין ג'ונס אתר רחצה פופולרי למטיילים חובבי מעיינות, ומיקומו נשמר בסוד שעבר מפה לאוזן. בעידן הרשתות החברתיות, לאחר שהסוד כבר הפך לנחלתם של רבים מדי, החל הצבא להגביל את הגישה למקום. שער מתכת כבד הוצב על הכביש שמוביל אל המעיין, ומטיילים שמגיעים למקום ברגל מדווחים לא פעם בקבוצת הפייסבוק "קהילת עין ג'ונס" על חיילים חמושים שמגיעים בעקבותיהם ומבקשים מהם לעזוב את המקום.
הנימוק הרשמי של צה"ל הוא שמדובר בשטח צבאי והאתר נמצא צמוד לגדר המערכת (הגבול עם ירדן), ולכן השהייה בו מסוכנת. בקרב המטיילים, עם זאת, נשמעות לא פעם האשמות על כך שהצבא למעשה משתף פעולה עם חמת גדר – שלטענתם לא מעוניין שנופשים יגיעו ליהנות מאותם מים תרמו-מינרליים מבלי לשלם על כניסה לאתר. בהנהלת חמת גדר אומרים בתגובה לטענה כי אין להם שום התנגדות לכניסת מטיילים למקום.
חוף פלמחים זו רצועת החוף היחידה הפתוחה לציבור בין ראשון לציון לאשדוד, ו-11 הקילומטרים המשתרעים סמוך לחוף בין הערים משמשים לפעילויות צבאיות וביטחוניות שונות וכן את המרכז למחקר גרעיני שורק. בפן החיובי, בשטח הנרחב השתמרו דיונות טבעיות וצמחייה חופית מהווה בית גידול מוגן לבעלי חיים רבים, בהם גם עדרי צבאים.
הגדרות עצמן אינן מגיעות עד קו המים, ולמעשה ניתן להמשיך רגלית דרומה מחוף פלמחים ולהגיע עד לתחנת הכוח בנמל אשדוד, אך אין שום גישה אחרת לרצועת החוף הארוכה. בחלק מהימים ייתכן שגם הגישה הרגלית תהיה חסומה בעקבות פעילות צבאית.
בשנת 1963 שט הנזיר הדומיניקני ג'יימס בורצ'ל בסירה קטנה מהכינרת ועד ים המלח – מסע שנמשך 36 שעות, והיה האחרון מסוגו. כיום ניתן רק לחלום על מסע שכזה.
נהר הירדן נמתח לאורך 251 ק"מ ממקורותיו למרגלות החרמון ועד ים המלח, אך זרימתו הטבעית נעצרת כיום כ-2 ק"מ דרומית לכינרת על ידי סכר אלומות. עם זאת, דרומה משם הנהר אינו יבש, וזורמים בו מים מליחים אשר מוזרמים אליו ממעיינות וקידוחים, בנוסף לשפכים מיישובים שונים וכן מים מהנחלים שנשפכים אליו בצד הישראלי ובצד הירדני. מנהריים (המפגש של נהר הירדן ונהר הירמוך) ועד ים המלח, עובר במרכז נהר הירדן הגבול בין מדינת ישראל לממלכת ירדן - אולם ישראל הציבה ברוב השטח את גדר הגבול במרחק מאות מטרים מהגבול הבינלאומי – והאזור מוגדר כשטח צבאי סגור והכניסה אליו לאזרחים אסורה.
החלק שבין חמדיה לטירת צבי הוא שמורת הטבע גאון הירדן, ולמעט שביל נוף קצר אין גישה לרוב השטח המהווה את מישור ההצפה של הירדן. דרומה משם ועד ים המלח, הגישה אסורה מסיבות ביטחוניות. מי שנהנה מכך גם במקרה הזה הוא הטבע – והצמחייה הסבוכה שנשמרת לאורך תוואי הנהר מהווה בית גידול לבעלי חיים רבים. יש אף מי שטוענים שבאזור עדיין חיים נמרים - והרשויות שומרות את המידע בסוד כדי להגן עליהם. הרשויות, כמובן, מכחישות וטוענות שהנמרים, למרבה הצער, כבר נכחדו מנופי הארץ.
החלק הדרומי של הירדן, סמוך לשפך הנהר אל ים המלח, היה סגור במשך עשרות שנים בעקבות מוקשים שפוזרו בין המנזרים הרבים באזור. לפני כשנתיים החל משרד הביטחון בפעולות לפינוי המוקשים כדי לפתוח את "ארץ המנזרים" למטיילים. בינתיים, במסגרת צעדת ים המלח, נפתחו באופן זמני מסלולי טיול באזור.
מעט צפונית לחופים המתוירים של טבריה, נובעים מעיינות רקת הקרויים על שם תל רקת – אתר ארכיאולוגי המזוהה עם העיר רקת, שמוזכרת במקרא ברשימת הערים בגבולה הדרומי של נחלת שבט נפתלי. במעיינות עצמם נוסעים מים חמימים בטמפרטורה של 28 מעלות כל השנה.
"שביל סובב כינרת" שעובר במקום חולף בסבך הגדות אשר תוחם את ימק"א פניאל – בית ההארחה של איגוד צעירי הנוצרים (ימק"א), אשר נבנה בשנות ה-20 מאבני בזלת והיה וילה פרטית של יו"ר ימק"א ירושלים. בהמשך הפך המבנה לאכסנייה, ובחצר נבנתה בריכה שאגרה מי מעיין שנובע במקום – ונועדה לשימוש אורחי המקום. לפני כעשור, עם כניסתו של חוק השמירה על הסביבה החופית בכינרת לתוקף, נהרסה החומה שמנעה את הגישה לחוף ימק"א – ו"שביל סובב כינרת" נסלל למרגלות האכסנייה. הבריכה שאוגרת את מי המעיין, למרות שנבנתה על שטח שאינו שייך לימק"א, נותרה סגורה לשימוש אורחי האכסנייה בלבד.
לפני ארבע שנים האכסנייה נשרפה – ובריכת המעיין למעשה נפתחה לשימוש חופשי של המטיילים שצעדו במקום. אולם בקיץ האחרון, עם עליית מפלס הכינרת, "שביל סובב כינרת" במקטע זה הוצף ונותר מתחת למים – והגישה היבשתית לבריכה נחסמה. לא רק שימק"א לא מאפשרים מעבר לחוף דרך שטח האכסנייה, הם גם הציבו בחודש יוני האחרון גדרות סביב הבריכה כדי למנוע גם את הגישה בשחייה מהחופים הסמוכים.
כמה צעירים תושבי טבריה מובילים מאבק לפתיחת בריכת ימק"א ובריכות מגודרות נוספות אשר אוגרות נביעות ונמצאות בחצר הכנסייה הרוסית לכניסה חופשית של מטיילים. במסגרת המאבק אף הצליחו לגרום לרשויות להוציא צו הריסה לגדרות, שעליו הוגש ערעור שממתין כרגע להכרעה משפטית.
בשל הקרבה לגבול הסורי, רוב פסגת החרמון הנמצאת בשליטה ישראלית היא שטח צבאי סגור – מה שלא מאפשר לחובבי הטבע ליהנות כמו שצריך מהאזור, המאופיין באקלים סובו-אלפיני השונה משאר אזורי הארץ, וגם בפרחים רבים ונדירים שאין בשום מקום אחר בישראל.
בעוד שצה"ל מאפשר למטיילים את הכניסה לאזור גבעות הקרב במסגרת סיורים מודרכים של החברה להגנת הטבע בסופי השבוע – הכניסה לאזורים אחרים במרומי החרמון, ובהם עמק בולען, אפשרית רק עם אישור מראש מהצבא, שקשה מאוד עד בלתי-אפשרי להשיג.
אירוס ווסט בעמק בולען
(צילום: אתר החרמון)
כל חובב בוטניקה היה שמח לבקר בעמק בולען באביב, מכיוון שבמקום התגלה לפני כ-20 שנה אירוס ווסט הנדיר במיוחד. מי שגילה את הפרח ההיה החוקר ומדריך הטיולים מיכה "מייק" לבנה, שהופתע לזהות בשטח ישראל את האירוס שעל פי הדיווחים כבר נכחד באזור היחיד שבו נצפה עד אז בדרום לבנון. האוכלוסייה בחרמון כוללת כמה עשרות צמחים הפזורים על פני שטח זעיר של כ-50 מ"ר, ובשנה טובה היא מניבה כ-100 פרחים.
מצוק הארבעים בכרמל, בשוליה הדרומיים של חיפה, משקיף על המפרץ, על עמק זבולון ועל פסגות הגליל התחתון. המסלול מתאפיין בפריחה רבה ומגוונת בסתיו, בחורף ובאביב – אך מטיילים שהגיעו למקום בתחילת החורף האחרון כדי לבדוק, בין היתר, אם אירוס הסרגל כבר פורח נדהמו לגלות את הכניסה למסלול מגודרת עם שלט שמזהיר מפני "סכנת קרינה".
על פי האתר של רשות הטבע והגנים, המסלול "סגור מסיבות בטיחות" עד להודעה חדשה – אך סיבת הסגירה למעשה היא פעילות צבאית שהתמקמה לפני כמה חודשים על חלק מהשביל המסומן, ועדיין לא הסתיימה.
המצטרף הטרי ביותר לרשימת אתרי הטבע שגישת הציבור אליהם נמנעת הוא אגם זיקים – שגודר כשבוע אחרי מותו הטרגי של מיכאל בן זיקרי, שטבע למוות בעת שהציל משפחה שלמה שנקלעה לצרה בעת שהתרחצו באגם.
הגדרות החדשות באגם זיקים
(צילום: רועי עידן )
"האגם הזה מסוכן, פצצה מתקתקת שכולם יודעים עליה ואף אחד לא נוקף אצבע", טענו אנשי כוחות ההצלה בחוף לאחר הטביעה. היו אף מי שקראו לרשויות לייבש את האגם בשל מסוכנתו. הלחץ עבד - היה מי ששמע, נקף אצבע ומיהר לגדר את המקום. זאת למרות העובדה שבן זיקרי הוא בסך הכל האדם השני שטובע למוות באגם זיקים, ושהטביעה הקטלנית הקודמת במקום התרחשה אי אז בתחילת שנות ה-90.
אגם זיקים, על אף שמו, הוא לא ממש אגם. מדובר בשורה של בריכות באפיקו של נחל שקמה, שנוצרו בין הדיונות של מישור החוף הדרומי בעקבות נביעה של מי תהום גבוהים. נחל שקמה עצמו הוא נחל אכזב שמתחיל באזור הר חברון וזורם לים התיכון, אך מאז שנות ה-50 זרימתו נעצרת במאגר שהקימה "מקורות" כדי לתפוס מי שיטפונות ולהעשיר באמצעותם את מי התהום באזור. בשנים גשומות, מפלס המים בבריכות הללו גבוה – והן מתחברות זו לזו ואף מתחברות לים סמוך לחוף זיקים.
