בתקופת המשנה הייתה לוד מרכז תורני חשוב ובה חי רבי עקיבא. בזכות הקשר של לוד לגאורגיוס, הקדוש הנוצרי, בתקופה הביזאנטית נקראה העיר דיוספוליס, "עיר האלוהים". לימים, הפכה לוד למרכז מוסלמי סופי וסביבה התפתחו מסורות הנוגעות ליום הדין הכרוכות במסורות הנוצריות. עד 1951 הייתה בלוד עיר עות'מאנית עתיקה ומרשימה. מאז הוחרבה העיר נדרש הרבה דמיון כדי לתאר כיצד נראתה. העזובה שפושה בכול הופכת את האתרים לעוד פחות מזמינים. עם זאת, עבור מי שיש לו היכולת לקלף קליפות ולראות מעבר לקונקרטי – היופי והקסם רבים.
בימי קדם, לוד הייתה אחת מהערים הגדולות והחשובות בארץ ישראל. עושרה נבע ממיקומה בין ירושלים לנמלה ביפו, מהיותה שוכנת בנקודה בצומת של דרכי אורך ורוחב ובלבה של בקעה פורייה, בשולי נחל איילון. אקלימה הטוב, שפע המים, הקרקע החקלאית האיכותית, עוברי האורח והסוחרים שעברו דרכה, תרמו לעושרה ולהתפתחותה. לא בכדי שימשה לוד כבירה מנהלתית של השפלה במשך תקופות ממושכות ולא בכדי הפכה להיות מרכז יהודי חשוב בתקופת דור יבנה, לאחר חורבן בית המקדש השני.
בלוד פעלו רבנים ידועים רבים, ביניהם רבי אליעזר בן הורקנוס, אחד מהחשובים בתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי מקים המרכז הרבני ביבנה. בן הורקנוס לא קיבל את דעת הרוב בפולמוס תנורו של עכנאי ונודה. תלמיד אחר של בן זכאי היה רבי טרפון שהיה בר פלוגתא קבוע של רבי עקיבא, התומך הרוחני בבר כוכבא, שחי אף הוא בעיר.
קוטל הדרקון
לוד מוזכרת בברית החדשה כמקום שבו ריפא פטרוס, גדול תלמידיו של ישוע, אדם נכה בשם אניס, אך היא התפרסמה ברחבי העולם הנוצרי בעיקר בזכות הקדוש גאורגיוס או בכינויו האחר סנט ג'ורג'. גאורגיוס הוא אחד הקדושים הנוצרים החשובים בעולם והפטרון של גיאורגיה, אתיופיה, מונטנגרו, לטביה, אנגליה, מוסקבה, גנואה ועוד. על פי המסורת הוא נולד בלוד במאה ה-3 לספירה. לימים הפך לחייל בצבא הרומי. בימיו הדת הנוצרית הייתה אסורה ונרדפת. הוא נתפש בשל אמונתו האסורה, עונה קשות והוצא להורג. ראשו הערוף הובא לקבורה בלוד. לימים נכרך סיפור חייו במיתוסים שונים וכיום הוא מוכר יותר מכל כמי שחיסל את הדרקון, סמל הרוע.
כבר במאה הרביעית לספירה נבנתה בלוד כנסייה לזכר גאורגיוס. היא חרבה והוקמה בממדים גדולים ומפוארים בתקופה הצלבנית. הצלבנים ראו בגאורגיוס מגן מקומי שיוכל להגן עליהם מפני האויב המוסלמי ולסייע להם גם כנגד "מפלצות הים" שאיימו עליהם בדרכם לארץ הקודש, שהרי מדובר בקוטל מפלצות מיומן. לא בכדי רבים ממלכי אנגליה נקראו על שמו. הכנסייה הצלבנית חרבה בתקופה הממלוכית (מאה 13) ועל חלקה הוקם מסגד. אולם, חלקים ממנה הושארו על מנת להפגין את ניצחון האיסלאם על הנצרות. בשליש האחרון של המאה ה-19 שוקמו והושמשו חלקים מהכנסייה על ידי המשפחות המקומיות אל מונייר ואל-חבש, שקיבלו בתמורה כיסא כבוד ליד מושב הפטריארך בכנסייה. הפטריארך היווני מגיע ללוד פעם בשנה, בחגו של הקדוש שחל מידי 16 בנובמבר.
משולש הדתות
לאחר שהוחרבה הכנסייה הצלבנית הוקם על חלקה מסגד שמשלב בתוכו שרידים מהכנסייה ומהבפטיסטריום (מבנה ההטבלה). המסגד נקרא אל-עומרי, על שמו של עומאר אבן אל-ח'טאב, הכובש המוסלמי את הארץ במאה 7. מעל שער הכניסה אליו ניתן להבחין בכתובות הקדומות.
המורכבות של לוד באה לידי ביטוי גם בתחום האמוני: המוסלמים אימצו את המסורות הנוצריות הקשורות בהרג הדרקון על ידי גאורגיוס. לפיהם, כפתיח ליום הדין, מפלצת איומה המכונה דג'אל, תיהרג דווקא בשערי הכנסייה על ידי עיסא בן מרים, הלא הוא ישוע, נביא חשוב באיסלאם. לא בכדי הפכה העיר למרכז סופי חשוב ובתחומיה פזורים גם כיום מבני קבר של שייח'ים מהוללים. אל הכנסייה והמסגד צמוד מדרום בית-הכנסת "שערי שמיים" של קהילת יוצאי גיאורגיה. צפון מערבית להם ניצב בית-כנסת "ישועת ישראל" של קהילת בני ישראל, יוצאי הודו.
הכנסייה והמסגד נמצאים שניהם ברחוב אליהו גולומב 1.
עד שהשלום יגיע
מאחורי מתנ"ס שיקאגו, מוקף גדר מתכת גבוהה והררי אשפה מסתתר פסל גדול של האמן יגאל תומרקין. הפסל שעשוי בטון וחלקי מתכת של כלי רכב משוריינים נחנך לרגל חתימת הסכם השלום עם מצרים. אומנם הפסל הוקם בזיקה לאחווה הבין-דתית שהמקום מסמל, אולם דומה יותר למבנה ביטחוני מבוצר. סביב הפסל נועד לקום "גן השלום". מה חבל שהשלום מכוסה כאן אשפה.
כתובתו של מתנ"ס שיקאגו: רחוב מחנות קפריסין 6. הפסל מאחורי המבנה.
חאן אל-ח'ילו
בחאן אל-ח'ילו "החאן המתוק" לא נותרה הרבה מתיקות וגם אין מי שעוד מכין בו את התורמוס, המאכל המקומי המתקתק שהקנה לו את שמו. זה מכבר הוא נטוש ועזובה עצובה פושה בו. מהתקופה הממלוכית ועד החרבת העיר העתיקה היווה המבנה את ליבו של השטח הבנוי הצפוף ומקום מפגש חשוב.
בן מיוסט, מנכ"ל החברה הכלכלית של לוד (ולשעבר מנכ"ל החברה הכלכלית בעכו) כואב את דלותם של הממצאים הקדומים ברמת הרחוב. הוא מספר שבתוכניות לשיקום המרחב חשוב לו ברמה האישית לשמר כל שריד קדום וכי על מנת לנסות ולהנכיח את המתכונת הצפופה של הבתים העות'מאנים ישולבו בשבילים המודרניים אבנים מסותתות במקום קירות שחרבו.
ייעודו של החאן לא לחלוטין ידוע. סביר ששוכנו בו סוחרים, אך לא בהכרח בהמות המסע שלהם, שכנראה הושארו בפאתי העיר. בקרבתו של החאן נמצאו באר (שהייתה גם מקור המים למסגד), השוק העירוני והחמאם. כיום ניתן להיכנס למבנה דרך שער הכניסה שבו נותרו סממנים של הדר ולהתרשם מחצר רחבת ידיים מכוסה עשבייה גבוהה, ממסדרונות ארוכים בעלי תקרה מקומרת ושורות חדרים. החאן אמור לעבור שיקום ולהימצא בליבו של גן ארכיאולוגי. על פי התוכנית של עיריית לוד בשיתוף משרד התיירות הוא עתיד לשמש כמרכז ירידים שייצג את הקהילות השונות בעיר.
כתובת: מערבית לרחוב מחנות קפריסין, בין מתנ"ס שיקאגו לבית ספר אל-ראזי.
בית הקשתות
לאורך כל ההיסטוריה היה ללוד עורף חקלאי איתן ולכן נמצאו בה בתי מלאכה רבים לעיבוד התוצרת חקלאית: בתי בד לעצירת שמן זית, מסבנות לייצור סבון מפסולת התעשייה של שמן הזית (לא בכדי בשנת 1906, הקים נחום וילבושביץ בפאתי לוד את בית הבד המודרני הראשון בארץ ישראל), מפעלים לייצור שמן שומשום וטחינה, טחנות קמח ועוד.
אחד מבתי המלאכה המרשימים ביותר הוא בית הקשתות, המורכב משלושה טורים של קמרונות בני תקופות שונות, מהתקופה הצלבנית ועד התקופה העות'מאנית. בתוך המבנה, שכיום נעול ועל כן המבקרים נאלצים להסתפק רק בהצצה לתוכו מבעד לשערים הנעולים, נמצאים מתקני ריסוק וסחיטה של זיתים. בדומה לחאן אל-ח'ילו, גם מבנה מרשים זה אמור לעבור שימור ולאכלס מרכז אומנות ותרבות. השלט על עתידו של האתר כבר מתנוסס בגאון, אבל ברור שיחלפו עוד כמה וכמה שנים בטרם הדבר ייקרה.
כתובת: במפגש הרחובות עליה ב' וסג'רה, מעט דרומית למתנ"ס שיקאגו.
מסגד דהמש וכיכר הפלמ"ח
מחאן אל-ח'ילו ומערבה משם משתרע שטח שחלקו הגדול חשוף. בעבר היה השטח חלק מהקסבה הצפופה ולימים חלק מה"גטו" שבו שוכנו 500 מהתושבים הערבים שנותרו בלוד מוקפים גדר ונתונים לשלטון צבאי. כיום בונים כאן מגרש חניה ובעתיד יהפוך השטח למרכז תרבות ולבית מלון.
מעט מצפון לרחבת השוק העירוני מתנשא צריחו של מסגד דהמש, שבו אירעו אירועים שנויים במחלוקת במלחמת 1948. לאחר כיבוש לוד ב"מבצע דני", עליו פיקד יגאל אלון, חזרו לעיר, מסיבה לא ברורה, שתי שריוניות ירדניות ופתחו באש. הן נמלטו במהירה, אולם האוכלוסייה הערבית שנכנעה, סברה שהירדנים שבו וחידשה את הלחימה. התגובה הצה"לית הייתה קשה. על פי עדויות שונות מתוך הכאוס שנוצר ובפחד מפני חידוש הלחימה, דוכאו מקורות האש על ידי ירי מסיבי, שהמשיך בחיסול אזרחים. על פי מקורות מוסלמים ועדויות של לוחמים יהודים, כ-170 אזרחים שחסו במסגד נהרגו על ידי השלכת פצצות לתוכו. ההרוגים נקברו בקבר אחים שעל מקומו מצביעים ותיקי העיר.
רבים שוללים את קיומו של טבח בעיר, אבל תושבי העיר המוסלמים דבקים באמיתות המקרה. בנובמבר 1948 פרסם המשורר נתן אלתרמן את "על זאת" הנוקב, טקסט שעוסק בפשעי מלחמה צה"ליים, בטור השבועי שלו בעיתון "דבר". יש הסבורים שהמילים הפותחות שלו: "חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה, נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר", מתייחסות ללוד. במשך שנים המסגד נותר סגור ושב ונפתח לתפילות רק ב-1996. הכיכר שבחזית המסגד נקראת כיכר הפלמ"ח. תושבי העיר המוסלמים רואים בכך משום תקיעת אצבע בעין.
גילוי אריות - גשר ג'ינדאס
גשר ג'ינדאס, הנטוי מעל נחל איילון, הוא אחד הגשרים העתיקים והשלמים בישראל. כיום עובר עליו כביש מודרני, אולם מעטים הנהגים שיודעים שהם חולפים על פני גשר בן כ-700 שנים. הגשר הוקם בתקופה הצלבנית, אך שב ונבנה מחדש בשנת 1273 על ידי השליט הממלוכי בייברס, לאחר שכבש את לוד והחריב את כנסייתו של גאורגיוס. על פי סימני הסיתות ברור שחלק מהאבנים שבהן השתמש הן צלבניות. כתובת הנצחה המפארת את בייברס ובה תאריך הבנייה מתנוססת בראש הקמרון הדרומי, משני עבריו. משני צדיהן מעוטרות הכתובות בתבליטים של אריות (או ברדלסים), הדומים מאד לאריות הקבועים בשער האריות שבחומת ירושלים. הברדלס היה הסמל המלכותי של בייברס. למרבה הצער, אין נקודת תצפית מוסדרת להשקיף ממנה על הגשר הוא נמצא מצפון לכיכר בקצה הצפוני של רחוב אבא סילבר. ניתן לחנות בתחנת דלק סונול או מעברו האחר של הכביש, לצעוד מעט ולהשקיף על הגשר משני עבריו.
באר של כספית
בדרום שדרות ירושלים, במה שהיה פעם אם הדרך בין רמלה ללוד וצומת דרכים, ניצב מבנה קדום שהערבים כינו ביר זייבאק, "באר הכספית" (על שום צלילות מימיה) וכיום נקרא "באר השלום". אנשי הגרעין התורני מייחסים כיום לבאר את אימרתו המפורסמת של רבי עקיבא "אבנים שחקו מים". מעל הבאר הוקם מבנה ריבועי מהודר בעל כיפה וסביבה שקתות. לעירייה היו תוכניות להפוך את המבנה לקיוסק, אבל הן נגנזו לאחר מאבק של העמותה לשימור אתרים.
בסמוך לבאר ניצב עץ שיקמה גדול שכונה בפי מוסלמים "אלון אברהם" ובפי נוצרים "עץ ישוע". אגדה מספרת שהאחים החשמונאים ניצלו מהרג בזכות מסתור שמצאו בתוך גזעו שלה עץ. כיום הוא מזוהה בראש ובראשונה עם הנרייטה סולד. מסופר שכאן נהגה לעצור ולנוח כשהייתה בדרכה מירושלים לבקר את חניכי "עליית הנוער", הארגון שבראשו עמדה. יש הסבורים שסולד אהבה את המקום בזכות הדמיון החיצוני בינו לבין קבר רחל בבית לחם, קודם הפיכתו למתחם מבוצר: מבנה רבוע קטן בעל גג כיפתי שלצידו עץ עב צמרת וכי להבדיל מרחל "המבכה על בניה" פעולתה של סולד עסקה ב"ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו, פרק ל"א 16), פסוק שלימים יתנוסס על סמל העיר.
פסיפס, ולא רק של אבנים
במסגרת עבודות בינוי בשוליה הצפון-מזרחיים של העיר לוד התגלה בשנת 1996 פסיפס גדול מידות של טרקלין רומי מהמאות 3-4. רצפת הפסיפס שלמה לחלוטין ומורכבת ממדליון מרכזי שבו צמד אריות, מפלצת ים, פיל, ג'ירף, קרנף ועוד. עוד מוצגים בה עופות, דגים ויצורי ים, ספינות גדולות, סצנות ציד ועוד. לאחר גילויו, יצא הפסיפס לסבב בן כשני עשורים במוזיאונים מפורסמים בעולם. מאז התגלו בסמוך פסיפסים נוספים וכיום ברור לחלוטין שהשכונה כולה בנויה על רובע אמידים רומי וכי שכיות חמדה רבות נחבאות בקרקע. לאחרונה, שב הפסיפס הבייתה, ללוד, לאחר שהוקם עבורו מרכז מבקרים חדש ומרשים. למרבה הצער, עוד בטרם המרכז נחנך נופצו רוב חלונותיו בפרעות וכעת פתיחתו מתמהמהת. כתובת מרכז הפסיפס: רחוב סטרומה 9.
יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות, מרצה, מורה דרך בישראל ומדריך באסיה, כותב ומצלם, יזם של פרויקט תיירות חברתית בלוד ומפעיל סיורים בעיר.
