"לפגוש אנשים חדשים זה חלק מהכיף". ביקור בבית "מלאכים"
(כתב: אסף קמר, צילום: גיל יוחנן)
שער ברזל צנוע ומקושט בפסיפס צבעוני בשכונת קרית מנחם בירושלים, היא עיר גנים הוותיקה, מסתיר מפעל אלטרואיסטי נדיב ומרגש - תחנת רענון נוחה, משפחתית ומומלצת, לאירוח של מטיילי שביל מזדמנים. זו ממלכתם הצנועה של בני משפחת אברג'ל, המוכרים לצועדים כמלאכי השביל – אולי תואר הכבוד הלא רשמי הגבוה ביותר שאזרח ישראלי יכול לקבל בימינו, ישירות מהעם.
בחודשים פברואר-מארס, שיא עונת הטיולים בשביל ישראל, חדר האירוח הביתי של המשפחה מלא תרמילאים, והמדשאה הקטנה בחצר זרועה אוהלים. שער הכניסה לחצר כלל לא נעול, ומהגינה עולים ניחוחות צמחי תבלין שמעליהם משתרגות גפנים. את התחושה שנקלעת לקפסולה בזמן משלים אוסף שלטים שנאספו מכל קצוות הארץ –שילוט רחוב, שלטים של בתי עסק או סתם אזהרות מרוקעות על פח.
חיליק אברג'ל, בן 49, נשוי פלוס שישה ילדים, כיום מורה דרך ותיק ומרצה מבוקש לידיעת הארץ, מזמין אותנו לסיור קצר במפלסים השונים של הבית. הוא מצביע על שולחן האירוח בחצר. "אם נעים בחוץ, אנחנו בדרך כלל אוכלים כאן ומקשקשים עד שעת לילה מאוחרת". אנחנו יורדים למפלס התחתון של הגינה במדרגות עץ, ומוצאים שם את המדשאה, מתקן ביתי לייצור גז בישול מפסולת אורגנית, ודלת כניסה לקומת המרתף, חלל האירוח למטיילים. "יש שביליסטים שמעדיפים לישון בחוץ, באוהלים, ויש ששמחים להרגיש קצת חמימות של בית ולישון על המיטות", מסביר אברג'ל.
5 צפייה בגלריה
"יש אנשים שאומרים לי בחיים לא הייתי מכניס הביתה אדם שאני לא מכיר". מלאך השביל, חיליק אברג'ל
(צילום: גיל יוחנן)
5 צפייה בגלריה
בעונה, חדר האירוח מלא תרמילאים, והמדשאה הקטנה זרועה אוהלים. חצר הבית של משפחת אברג'ל
(צילום: גיל יוחנן)
חדר האירוח צנוע ואכן משפחתי מאוד. ארונות בגדים צמודים אל הקירות, שלעצמם הם עמוסים מדפי ספרים, תמונות משפחתיות ומזכרות. "זה החדר של הילדים הבוגרים, שעזבו את הבית", אומר אברג'ל. "חלקם באים רק בסופי השבוע, והחלטנו להפוך אותו לחדר אירוח. כאן השביליסטים ישנים. יש פה שירותים צמודים ומקלחת, יש מיטות וכל מה שצריך".
בזכות עברי הרחוק והמעורפל כמטייל בשביל, אני מעז לנסות את אחת ממיטות הנוער ומייד העייפות והחמימות עוטפות אותי ואני מוכן להירדם. אברג'יל צוחק עלי ומציין שהעייפות המצטברת של מאות השביליסטים שבילו כאן את הלילה כנראה מדבקת. "היו שבאו ואמרו: 'שלום, אנחנו אחרי ארוחת ערב, אנחנו פשוט עייפים' וזהו, לא ראינו אותם. מה שהכי חיוני לשביליסטים הם שקע להטעין בו את הטלפון, מקלחת חמה וארוחה טובה. לפעמים הם אוכלים איתנו ולפעמים הם נוסעים לשוק מחנה יהודה בעיר לאכול. בשעות הערב יש שם מפגש גדול של שביליסטים. לפעמים הם באים להתארח אחד או שנים ולפעמים גם שישה ביחד. בעונה מלא פה".
חדר האירוח מחובר בגרם מדרגות פנימי ישירות אל הסלון וללא כל דלת. אם האורחים המזדמנים מעוניינים, אז הם יכולים לעלות אל המטבח והסלון ולטייל בחדרי הבית ללא בעיה. המחשבה על חבורות של זרים שנכנסים ויוצאים באופן חופשי ללא כל פרטיות נשמעת לי מטרידה ומביכה, אולי אפילו מסוכנת, אבל אברג'יל משועשע מהחששות שלנו. "בעונה, יש שבועות שבכל פעם שאני מגיע הביתה בערב, יש כאן אנשים חדשים שאני לא מכיר. לפעמים, כשאני חוזר מטיול עם בגדים מאובקים ובוץ, הם לא מזהים אותי כבעל הבית, וחושבים שאני מטייל שבא להתארח – זו בהחלט חוויה משעשעת. לפגוש אנשים חדשים זה חלק מהכיף".
אנחנו מנסים להבין מה גורם לגבר הטוב הזה, איש הציונות הדתית, בעל משפחה נורמטיבית ומשרה תובענית, לבזבז את מעט זמנו הפנוי באירוח חבורות עליזות של תרמילאים מזוקנים, עם ריח חמוץ של זיעה ובוץ בנעליים. אז אנחנו מגלים שאחות של אשתו (שהעדיפה לא להתראיין), היא מלאכית שביל מפורסמת באזור הערבה. צורת החיים הזו קסמה לבני הזוג אברג'ל, והיא עדיין מרעננת בעיניהם. "אנחנו גרים פה כבר כמעט עשרים שנה. כשהשביל עבר לירושלים, אמרנו שזאת ההזדמנות שלנו לעשות חיבור בין השביל לבין השכונה וראינו שזה לא כזה נורא, זה יכול להיות אפילו מעניין. אנחנו כבר כמה שנים מארחים".
5 צפייה בגלריה
הקירות עמוסים, המדרגות מובילות לסלון בלי דלת, ומותר לעלות למטבח. חדר השביליסטים של משפחת אברג'ל
(צילום: גיל יוחנן)
5 צפייה בגלריה
חדר האירוח צנוע, אבל המיטות קוראות לך לישון. אסף קמר בוחן את המיטה בבית מלאך השביל חיליק אברג'ל
(צילום: גיל יוחנן)
"זה קודם כל נחמד. פוגשים אנשים שונים ומגוונים מכל קצוות הקשת הפוליטית של החברה הישראלית, וגם תיירים מחו"ל. המפגש שלנו איתם והמפגש שלהם איתנו ועם הילדים שלנו הוא תמיד נחמד ונוצר חיבור טוב"
המאמץ לא גדול והתמורה כיפית
"החלטתי להיות מלאך שביל כי זה קודם כל נחמד. פוגשים אנשים שונים ומגוונים מכל קצוות הקשת הפוליטית של החברה הישראלית, וגם תיירים מחו"ל. המפגש שלנו איתם והמפגש שלהם איתנו ועם הילדים שלנו הוא תמיד נחמד ונוצר חיבור טוב. לשמחתנו, גילינו עם השנים שהמאמץ שלנו הוא לא מאוד גדול והתמורה מאוד כיפית", אומר אברג'ל.
הצלם הירושלמי שלנו מתעניין בדאגה אם מישהו אי פעם ניצל לרעה את האירוח הלבבי של המשפחה. אברג'ל מרצין ומספר שהיו שלושה מקרים - נדירים ויוצאי דופן - לאורך שנותיהם הארוכות כמלאכי שביל. "יש אנשים שאומרים לי: 'בחיים לא הייתי מכניס הביתה אדם שאני לא מכיר'. יש שחוששים, אבל רוב התגובות של המשפחה והחברים מפרגנות, והיו גם אנשים שרצו לבוא להתארח לשבת אפילו שהם לא שביליסטים".
5 צפייה בגלריה
אוסף שלטים אקלקטי, שנאסף מכל הארץ, מקשט את החצר בניסיון לייצר כללי אירוח ללא חוקים
(צילום: גיל יוחנן)
אברג'ל רואה בשביל ישראל אידאה רוחנית שנוסקת הרבה מעל מסלול הטיול הפופולרי. "בעיני, מבחינה אידיאולוגית, הסיפור של שביל ישראל הוא לא השביל-פיזית, אלא אלה שהולכים בו. זו פלטפורמה נהדרת לחיבור בין אנשים שלא היו מתחברים בדרך כלל ביום-יום. בסוף יש פה מגוון שהוא אדיר, והמפגש על גבי השביל הוא הסיפור המעניין".
"התפקיד של מלאך השביל הוא אירוח ללא תנאי מוקדם. אני חושב שזה הפן היפה של החברה הישראלית, שיודעת לפתוח את הדלת, להאיר פנים ולארח אנשים. מפגש בין אנשים שונים בגילאים שונים עושה משהו מאוד טוב ויש שביליסטים שאנחנו בקשר איתם עד היום".
יש תהליך הכשרה או ועדת קבלה למלאכים?
אברג'ל צוחק: "כדי להיות מלאך שביל רשמי, צריך להירשם לאחת הפלטפורמות הדיגיטליות. אם המיקום שלך מוצלח - השביליסטים יבואו אליך. מי שמטייל בשביל ישראל בחלק שקרוב לכאן - מעין לבן, צומת אורה לכיוון צובה, אני מזמין אותם אלינו. יש כאן מקום לקבל ייעוץ וגם הכוונה ממה להיזהר ולהישמר, והכי חשוב - הלב פתוח. פשוט תבואו".
פורסם לראשונה: 17:59, 01.07.21
