אלף ומאה הקילומטרים שלו הפכו את שביל ישראל מאז כינונו ב-1995 למותג, תחנה מתבקשת בהוויה החברתית, כמעט כמו טקס בר מצווה או טיול אחרי צבא, איקס הכרחי ברשימת ה"עשיתי" הכל-ישראלית.
סביב הטרק של המדינה נוצרה תרבות שלמה: יש פולקלור ומנהגים, יש סיפורי מורשת ואמונות טפלות, יש דמויות מופת ותת-חלוקה למעמדות בין "מטיילים מתחילים" ל"שביליסטים מיתולוגיים". וכמו בכל תופעה תרבותית, גם להליכה בשביל יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובהתאמה, יש גם את מחבר התנ"ך של השביל ושיאן ההולכים בו בכל הזמנים.
כך, בעודנו מנסים להתחקות ולמפות את הדמויות הדומיננטיות סביב תופעת שביל ישראל, פגשנו את מי שהכתרנו מייד לנסיכים הבלתי מעורערים באצולת השביל: דני גספר, שיאן ההולכים בו בכל הזמנים, ויעקב המכונה יענק'לה סער, מחבר התנ"ך האדום של הצועדים.
3 צפייה בגלריה
משתפים פעולה כבר 15 שנה. גספר (מאחור) מוסיף עדכונים לספרים של סער, וסער מרצה בפני הקבוצות של גספר
(צילום: עוז מועלם)
את גספר, מדריך טיולים באמת-מיתולוגי, אי אפשר לפספס: מטר ותשעים קומתו, זקנו לבן ועצום, כובע רחב שוליים מטיל צל על עיניו הטובות והחיוך הענק. בכל אחת מכפות ידיו הוא מאגרף מוט הליכה, כמעט בכל מצב. הוא מתעקש שחישב ומצא שצעד כבר בחייו, במו רגליו, כ-300 אלף ק"מ. זה אומר שאם היה נע על ציר קו המשווה של כדור הארץ היה מקיף את הכוכב כולו לפחות שבע פעמים מלאות.
נראה שהבנתם באיזה טיפוס מדובר: שביל ישראל מגלם חלק קטן ממסעותיו של גספר, אבל בשבילו, מבחינה רגשית, הוא בלי ספק המרכזי שבהם. כבר שנים רבות, שבעה ימים בשבוע, לפחות שמונה חודשים בשנה - הוא על השביל. את נקודת הסיום באילת הוא פגש כבר 17 פעמים בתום המסלול המלא. בקרוב, כשתתחדש עונת ההליכה, הוא צפוי להשלים עוד כמה מקטעים, שיאפשרו לו להכריז רשמית כי צעד לאורך כל שביל ישראל 21 פעמים. 21, קראתם נכון. שיא עולמי שהוא רק ישראלי.
יעקב סער, יענקל'ה בפי כולם, כבן 70 ובעל תואר דוקטור בכימיה, הקדיש את עצמו וזמנו ומרצו וכל תשוקתו בעשור וחצי האחרונים למשימת המדריך האדום, להלן התנ"ך של השביליסטים. את המדריך חקר, כתב ועדכן בשיתוף עם ד"ר יגיל מנקין, היסטוריון ומרצה במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל. הספר עבר כמה גלגולים ויצא כעת בהוצאה רביעית. בקהילת המטיילים הוא נחשב למסמך חובה, בזכות המידע, העובדות, המפות וההמלצות שהוא אוצר על ההליכה בשביל בשני הכיוונים, מצפון לדרום ומדרום לצפון. כן, מתברר שכאשר הופכים את כיוון ההליכה הכל באמת נראה אחרת, וגם ההמלצות והטיפים משתנים בהתאם. נקודה למחשבה על החיים עצמם.
כבר 15 שנה שהשניים מכירים, מוקירים זה את זה, ומשתפים פעולה. גספר מוסיף מידע עדכני ממסעותיו לספרים של סער, וסער מגיע להרצות כאורח בפני הקבוצות שגספר מדריך. הפעם, לראשונה, הם הסכימו להיפגש מחוץ למסלול, באמצע הדרך, בביתו של סער בגדרה.
שווה להתעכב לרגע על הבית עצמו, כי הוא מעיד על בעליו: זהו מבנה עתיק, מוקף עצי אורן, עצי פרי וקקטוסים מבויתים, שסביבם גדל פרא שדה קוצים עתיר סברס. הסלון עמוס ציורי שמן עדינים של נופים, שלעצמם מהווים מעין מבחן פתע לאורחים ולבאים מן החוץ. "איפה זה?", מתקיל אותנו סער ומצביע על אחד הציורים – נחל, משעול קטן וכמה ברושים בקווים אבסטרקטיים לחלוטין. אני מתכווצת ועושה קולות של מפה, וגספר מציץ בחצי עין ומפטיר כלאחר יד: "אה, שמורת נחל פורה, ישר מזהים". בטח, ישר מזהים.
3 צפייה בגלריה
דני גספר. מטייל כבר 50 שנה, ובלי להגזים מכיר כל אבן בשביל ישראל בשמה הפרטי
(צילום: עוז מועלם)
גספר חישב ומצא שצעד כבר בחייו, במו רגליו, כ-300 אלף ק"מ. זה אומר שאם היה נע על ציר קו המשווה של כדור הארץ היה מקיף את הכוכב כולו לפחות שבע פעמים מלאות
אספן של טיולים
גספר, בן 65, מתגורר במיתר, אב לשתי בנות וסבא לשלושה נכדים. הוא בעסקי הטיולים כבר כמעט 50 שנה, ובאמת, בלי להגזים מכיר כל אבן בשביל.
מה גורם לבן אדם לעשות את השביל שוב ושוב, כל כך הרבה פעמים?
גספר: "טיילתי הרבה בעולם, גם בשבילים ארוכים, אבל אני לוקל-פטריוט ו-OCD באופי שלי, ולכן עושה הכל מההתחלה ועד הסוף, בלי יוצא מן הכלל. אני אספן. בבית יש לי אוספים מלאים של עיתונים משנות ה-50, שפסקו להופיע, כמו ארכיון של השבועונים העולם הזה, או כותרת ראשית. יש לי גם אוספי אמנות, מטבעות, גלויות, ופריטים של מכבי חיפה שאני אוהד. לחזור אל מבחינתי זה אוסף טיולים".
את שירותו הצבאי עשה גספר ביחידת חינוך וידיעת הארץ. בהמשך היה מדריך בכיר בחברה להגנת הטבע, רכז סימון השבילים בדרום בשנות ה-80, עבד בבית ספר שדה באר שבע, והקים את המגמה לחינוך סביבתי בקיבוץ בארי. חצי שנה לפני ששביל ישראל נחנך רשמית, ביולי 1994, הוא ארגן קבוצה מתלמידיו, בוגרי יא"-י"ב, שהיו למעשה הקבוצה הראשונה בתולדות השביל שהלכה ברצף לאורך כל המסלול שלו. בהמשך הצטרף אל אורי דביר בחברה להגנת הטבע, וריכז את הוועדה לסימון שבילים. משנת 2007 הוא פועל במסגרת מכון אבשלום כמדריך למטיילים בגילים 50 עד 80 במגמת שביל ישראל ושבילים המשכיים.
לעומתו, סער פגש את השביל בשלב מאוחר יותר בחייו, בתקופת מפנה. בשנת 2005, כשנה אחרי שבתו הצעירה השלימה בעצמה את השביל, התנפצה בועת ההיי טק. סער היה אז יועץ רפואי בתחום הפארמה, ואיבד בעקבות זאת כמחצית מלקוחותיו. בזמן שהתפנה לו חקר ומצא שאין שום מידע באנגלית על תוואי השביל. הוא יצא לטייל בשביל, לראשונה ברצף, ויצר קשר עם גספר, שריכז את הוועדה לשביל ישראל בעת תכנון המסלול, כדי להתייעץ.
משסיים את השביל, כעבור 42 יום, התיישב לכתוב את המדריך, ונפגש עם גספר כדי להשלים מידע. את המהדורה הראשונה הוציא לאור כיומן של חוויות אישיות, חלקן בדויות, בשפה האנגלית בלבד. גספר שכנע את סער שלמרות שיש בשוק כבר מדריך אחד, מבוסס ומוכר, של חברת "מפה" - כדאי ליזום מדריך בעברית. כך נולד המדריך האדום. היום זהו המדריך הדומיננטי על המדפים, הוא קל לנשיאה, ואפשר לתלוש ממנו את הדפים הרלוונטיים למסלול כדי להפחית משקל. בקרוב הוא יופיע במהדורה דיגיטלית. עד היום, בהערכה זהירה מאוד, נעזרו בו רבבות מטיילים.
"דני אחראי לכך שנכנסתי לתחום הזה", מודה סער. "אין יום שאני לא נהנה. שאני לא לומד משהו חדש. אם אני לא יודע - אני שואל את דני. אני מרגיש כמו בלש כל הזמן".
אז הוא הגשש ואתה הבלש.
"בפעם הראשונה סיימתי לבד בדן. התחושה הייתה של חוויה שהסתיימה. המסעות האחרים נולדו עם הזמן. לא היו לי שום תוכניות לטייל שוב. מאז, במשך חמש שנים, עשיתי את השביל פעם נוספת, במקטעים בני יומיים עד שבועיים, לפעמים עם בת זוגי וכלבה בשם שמחה, שהייתה כוכבת בקהילת המטיילים. במקביל, יצאתי לשביל עם הנכדות שלי. מאז שהגדולה הייתה בת שנה, עשינו כבר 500 קילומטרים. כרגע אנחנו בהפסקה כי המשפחה בשליחות בחו"ל. כשישובו, אני מקווה להשלים את המשימה".
אימת המטיילים: הכרבולת והר עפרן
מהי הנקודה האהובה ביותר עליכם לאורך השביל?
סער: "המכתש הקטן. למרות שאני חילוני מוחלט, שם יש הרגשה מיוחדת, כאילו מישהו מציץ עלי מלמעלה".
גספר: "לוקח זמן עד שמטייל מתאהב בנוף המדברי, כי הרוב אוהבים ירוק ומים. אבל אחרי שמתאהבים בעוצמה של המדבר, קשה להשתחרר ממנה. אני אוהב בעיקר את הקטע הקשה והמרתק, הר כרבולת והר עפרן. הישראלים נוטים לעשות מכל קושי פיזי - אגדה. כבר בגליל המטיילים חוששים ממה שיקרה כשיגיעו לכרבולת. המכתש הגדול פרוש למרגלותיך, והשביל עולה ויורד, כך שהקימוט של השכבות מחייב אותך ללכת ברגל קצרה ורגל ארוכה. הובלתי שם כבר אנשים בעלי כושר ממוצע, ואם הולכים בקצב שלי, לאט לאט, זה לא מאוד קשה. אפשר גם לפרוס את המקטע".
מה עדיף, לטייל לבד או בקבוצה?
סער: "אני אוהב לטייל לבד. כך אני חווה את החוויות הכי חזקות, לפעמים התרגשות עד בכי מהאפסות שלי אל מול הטבע. לא פעם אני מגיע לשטח וצועק צעקה כזו של שחרור. אבל חשוב לקחת מקדם ביטחון, עודף מים, לא לעשות שטויות. אני יודע לקראת מה אני הולך ונמנע מסכנות. מה שכן, אני כבר לא ישן בשטח.
גספר: "מבחינה בטיחותית אני לא ממליץ לאף אחד לטייל לבד. תמיד טוב שיהיה מישהו שיזעיק עזרה אם צריך. אם רוצים, אפשר ללכת ולפתוח מרחק זה מזה, ובלילה לישון ביחד. אני מוביל קבוצות, וכשנמצאים עם עוד אדם, אפילו אחד, יש אפשרות לשתף בריגושים ובהתרשמויות. מצד שני, בעיקר כשמדובר בקבוצה גדולה, חלק מערוצי התקשורת והחושים שלך חסומים כתוצאה מהתקשורת עם האחרים. כך, ברגעים שאני רק הולך הצדה, אפילו סתם להתפנות, צצים הממצאים הכי מרגשים - פתאום אני רואה מאובן, או מכרסם בשם קוצן".
היו דרמות בקבוצות שהדרכת, פצועים או חילוצים?
גספר: "היה לי מטייל בן 86, שמעד על שפת המדרכה עוד בחניון של מכון אבשלום, לפני היציאה למסע, ושבר את הרגל. פעם, בנחל עפרן, אחד המטיילים בן 75 נפל ונחבט בראשו ממכתשת סלע (בור גיאולוגי, ק"נ) ריקה ממים. הוא איבד הכרה ופונה במסוק. בבית החולים ראו שאין דימום תוך-גולגלתי, הוא שוחרר באותו יום וחזר לקבוצה. הייתה פנסיונרית ששברה את הקרסול חמישה קילומטרים לפני סוף השביל, בהרי אילת. כעבור שנה היא השלימה את הקטע. מטייל אחר ביקש ממני, כשהיה בן 75, שאצמצם את מספר הטיולים ל-70 ולפרק זמן של חמש שנים, כי חשש שלא יספיק לסיים את השביל כשיתקרב לגיל 80. לא רק שסיים, אלא הוא המשיך גם לשביל ירושלים, שביל המעיינות, ועשה את ים לים צפוני וים לים דרומי".
3 צפייה בגלריה
ד"ר יעקב סער. כשהתנפצה בועת ההיי-טק איבד כמחצית מלקוחותיו ויצא לטייל בשביל. כשחזר כתב את המדריך
(צילום: עוז מועלם)
"במקור הייתה כוונה לשלב את המגזר הערבי בשביל ישראל, ולכן השם היה דרב אל בלד, כלומר 'דרך הארץ' ולא שביל ישראל. יש על זה כמובן ביקורת. היום יש מטיילים מהמגזר, אבל הם מעטים, כי השביל מייצג הרבה נרטיבים ציוניים, כמו התיישבות ומורשת קרב"
לשלב את המגזר הערבי והחרדי
אם בעבר "הטיול הגדול" נעשה מייד בתום השירות הצבאי, בשנים האחרונות התהפכו היוצרות. יותר ויותר מסיימי תיכון וצבא עושים קודם את שביל ישראל, כמעין גיבושון מקדים. בממוצע מתחילים לצעוד מדי שנה בין 1,000 ל-1,500 צעירים, ורק כמחצית מהם מסיימים את השביל במהלך אחד. מבין אלה שמפסיקים, רבים חוזרים להשלים את המקטעים החסרים.
על אלה יש להוסיף את קבוצות המטיילים "בתשלומים", יוצאים מעת לעת למקטע אחד בשביל. ביניהם אפשר למצוא משפחות עם ילדים (שבוחרות לרוב את החלקים הקלים יותר) וגם פנסיונרים, שמנצלים את הזמן הפנוי ליצירת חוויות וזיכרונות.
בשנה וחצי האחרונות משבר הקורונה היה זרז חיובי לפעילות בשביל, נוכח סגירת השמיים והטיסות לחו"ל. מספר המטיילים הוכפל ואף יותר. רבבות ישראלים פקדו אזורים שונים בשביל, וכ-3,000 מטיילים החלו את המסלול במטרה לסיימו. "כשאת מספרת בשיחת סלון שהלכת את כל השביל, כהלכתו, את מייד נחשבת שאקלית", מכריז גספר. "בקבוצות שאני מדריך יש בעלי תואר דוקטור, שבחדר העבודה הם תולים רק את התעודה של סיום השביל, עם מספר הקילומטרים והימים".
החוויה משתנה בכל פעם שמתקרבים מחדש אל קו הסיום?
גספר: "כשאני מתחיל קבוצה חדשה בדן, אני מעריך לעצמי באחוזים כמה מהאנשים בצילום הפתיחה החגיגי יגיעו גם אל תמונת הסיום, בחוף מפרץ אילת. בכל פעם אני מתרגש מחדש. יש דגל גדול של השביל, שאליו מוצמדים דגלי ישראל, שביום האחרון החברים בקבוצה מחלקים ביניהם את נשיאתו. כשמגיעים לטיילת חוף אלמוג ושרים את התקווה, אני בוכה. הייתי שותף לכל השלבים של תכנון השביל, הסימון שלו, יחסי הציבור, הפצתו, זמינות 24/7 להורים והובלה. שלוש פעמים הציעו אותי המטיילים לפרס ישראל, כי זהו מפעל חיים, מבחינתי וגם בעיניהם. הייעוד שלי זה לגרום לכולם להכיר את המדינה. היא לא מתחילה ברמת השרון ונגמרת בבת ים".
מה החזון שלכם באשר לשביל?
סער: "אם עכשיו מגיעים אליו 300 תיירים בשנה, אני רוצה שיבואו 2,000. השביל הוא מיוחד, המדבר שלנו מאוד נגיש למרות הסכנות בו. זו לא תהיה אטרקציה לאומית כי זה נחשב מספר זניח, אבל אשמח שמספרם יעלה.
גספר: "תוסיף עוד אפס ויותר מזה. אני מדבר על 50,000 תיירים בשביל ישראל. אחרי שהלכתי בו בפעם הראשונה והשנייה צחקו עלי כשאמרתי שבעתיד ילכו על השביל עשרות אלפים. והנה, צחקו וזה קורה. אני רוצה שמטיילים ייחשפו לשביל שלנו ואז יוכלו להסכים עם המוציא לאור של "לונלי פלנט", שהלך קטעים מדבריים מהמכתש הקטן אל מכתש רמון, וקבע כי על פי התרשמותו זה אחד מעשרת הטרקים המובילים בעולם. החזון הוא שגוף עשיר ייקח אותו תחת חסותו, שימנף אותו, ינגיש אותו עם יותר לוחות מידע, עמודי קילומטרים, שלטי הכוונה. שעל כל קטע בן חמישה קילומטרים יהיו ממונים נאמני שביל, שיתחזקו אותו. אפשר לשלב בו את השירות הלאומי של מי שאינם עושים צבא, כמו המגזר החרדי והערבי, שישתתפו בטיפוח שלו".
המגזר הערבי, באמת?
גספר: "במקור הייתה כוונה לשלב את המגזר הערבי בשביל ישראל, ולכן השם היה דרב אל בלד, כלומר 'דרך הארץ' ולא שביל ישראל. יש על זה כמובן ביקורת. היום יש מטיילים מהמגזר, אבל הם מעטים, כי השביל מייצג הרבה נרטיבים ציוניים, כמו התיישבות ומורשת קרב. היה ויכוח גם לגבי מעבר השביל מעבר לקו הירוק, בסופו של דבר, למעט איזור לטרון, הוא לא יוצא מגבולות יוני 1967. ולכן לא כולל כרגע את רמת הגולן החרמון. המחשבה בתכנונו הייתה שאולי יהיה שלום, והשטחים האלה לא יהיו זמינים. אולי זה עוד ישתנה".
גספר: "בכל פעם אני מתרגש מחדש. כשמגיעים לטיילת חוף אלמוג ושרים את התקווה, אני בוכה. הייתי שותף לכל השלבים של תכנון השביל, הסימון שלו, יחסי הציבור, הפצתו, זמינות 24/7 להורים והובלה. שלוש פעמים הציעו אותי המטיילים לפרס ישראל"
המטיילים שלחו איחולי החלמה מהשביל
טיול הוא חלק מהזהות וההגדרה העצמית של גספר וסער, ולמרות זאת, גם הם אולצו לאחרונה לשבת על הספסל.
גספר אובחן לפני שנתיים עם גידול סרטני מסוג לימפומה, שמנע ממנו לצעוד במשך שנה וחצי. "עכשיו אני נקי. הטענה שלי היא שבגלל ההליכות הרבות, המערכת החיסונית יכולה להתמודד טוב יותר", הוא אומר. "לפני חודשיים חזרתי. התגעגעתי מאוד לשביל ולאנשים. המטיילים היו איתי בקשר כל הזמן, שלחו צילומים מהטיולים, יצרו למעני כתובות עידוד עם המקלות על החול בשפת הים".
סער מתאושש בימים אלה מניתוח בירך. "לפני כשלושה חודשים, כשטיילתי סולו באיזור נחל צפית התחתון, כעשרה ק"מ מצומת הערבה, מפרק הירך שלי התחיל לצעוק ונאלצתי לתפוס משם טרמפ. מתברר שהסחוס נעלם לגמרי, והרופא שבדק אותי לא הבין איך בכלל הצלחתי ללכת. הוא שאל מה הבעיה שלך? אמרתי לו, אני רגיל ללכת 25 קילומטרים ביום, ועכשיו אני לא יכול לסיים עשרה קילומטרים בלי שיכאב לי. הוא אמר לי אתה נורמלי? אלי מגיעים אנשים שלא מצליחים ללכת מאה מטר, למכולת. מבחינת הכושר, בעוד חודש אוכל לחזור ללכת ולכן אשוב לטייל כבר בסתיו".
מה אתם מאחלים זה לזה?
שניהם: "שניפגש על השביל".
פורסם לראשונה: 17:57, 01.07.21
